ד״ר עדי אמסטרדם, המכללה האקדמית לחינוך ע״ש דוד ילין
סבי, אהרן אמסטרדם, נולד בעיר קושיצה, אז בצ'כוסלובקיה, בשנת 1928, למשפחה אורתודוקסית. סבי היה הצעיר מבין חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות.
קורותיו של סבי בתקופת המלחמה מפותלות למדיי. לשמחתי תיעדתי פרקים חשובים, אך הוא עצמו לא יכול היה לציין שנים ותאריכים, אם מכיוון שחלפו שנים רבות, או שהוא באמת לא ידע (ידיעת התאריך היא מעין פריבילגיה, שאנשים המבקשים לשרוד אינם בהכרח טורחים בה).
תלאותיו החלו כשנעצר בעקבות העברת מזון לפעילי בית"ר ששהו בעיר קושיצה. הוא סיפר לי כמה אנקדוטות מהמעצר שהפך למאסר, ואינני יודע כמה זמן נמשך המאסר ולאן הגיע לאחר מכן. הפרק הבא בסיפורו היה הגעתו לאושוויץ. היות שיהודי קושיצה נשלחו לאושוויץ במרץ, 1944, אני מעריך שסבי הגיע כמה שבועות או כמה חודשים קודם לכן, ומכיוון שהיה נער צעיר, החל לעבוד במחנה עצמו. הוא סיפר לי שבאחת הפעמים, כשעבר בין הצריפים עם העגלה לחלוקת הלחם (הם היו כמה נערים שדחפו את העגלות), שמע את קריאותיהם של היורדים מהרכבות. ההמולה הייתה רבה, וכל אדם צעק את שם עירו, מתוך כוונה לחפש קרובים ומכרים. כך הוא שמע את השם 'קושיצה', ועזב את העגלה כדי לחפש את בני משפחתו. לשאלתי מה עלה בגורל העגלה, הוא השיב שתמיד היו כאלה שהצטרפו לנערים עם העגלות.
הוא מצא את שני אחיו, ואליהם חברו חברו של אחד האחים ונער אלג'ירי אומלל שביקר באירופה בזמן הלא נכון ולא ידע לדבר אלא צרפתית וערבית. החמישה הפכו להיות קבוצה מלוכדת. שני אחיו עסקו בצורפות, והם הצהירו שגם סבי ושני החברים האחרים צורפים כמותם. כדי שלא לעורר את חשדם של החיילים, סבי דיווח שהוא נולד שנתיים מוקדם יותר, בשנת 1926.
החמישה עברו במחנות העבודה סביב אושוויץ. במחנות אחדים התעללו בהם, באחרים לא. יום אחד, כשהיו במחנה עבודה שבו נדרשו לתקן קרונות רכבת, ניגש מנהל העבודה הגרמני אל סבי, ואמר לו שהוא יוצא לחופשה לרגל חג המולד. הוא מינה אותו לאחראי על הסטת הקרונות במהלך היעדרותו והסביר שיחזור בתשעה בינואר. כבדרך אגב, סבי אמר שהתשעה בינואר הוא יום הולדתו.
כשהמנהל ההוא חזר מהחופשה, הוא שלח את סבי למשרדו. שם חיכתה לו חתיכת עוגה, כמתנה ליום ההולדת. סבי שמר את העוגה, וחלק אותה עם אחיו ועם שני חבריהם.
כשלושה שבועות אחר כך (על התיארוך אכתוב בהמשך), ב-28 בינואר, 1945, הועלו כל היהודים במחנה לרכבות והוסעו למאטהוזן. כן, ה-27 בינואר הוא יום לאחר שחרור המחנה המרכזי - אושוויץ בירקנאו. מחנות הלווין נותרו, לעת עתה, בשליטה גרמנית.
הנסיעה ברכבת ארכה, כנראה, יום או יומיים, שכללו עצירות בגין הפצצות אוויר וכו'. כשירדו מהרכבות, נדרשו היהודים שלא לשתות מחביות מים שעמדו ברציף. יהודים רבים התעלמו מהאיסור וחלו בדיזנטריה. אחד מהם היה אחיו הבכור של סבי. בלילה הראשון במחנה התעורר סבי וגילה שאחיו אינו לצדו. הוא מצא אותו ברחבה, חלוש וחולה. לאחר שלא הצליח להרים אותו בכוחות עצמו, הלך לקרוא לאחיו השני. עד שהשניים שבו אל הרחבה, האח הבכור כבר לא היה שם.
ביום המחרת נערך מסדר סלקציה, וסבי הופרד מאחיו השני, שאף הוא הראה סימנים של דיזינטריה. במשך שישים שנה האשים סבי את עצמו על שנטש את שני אחיו, קודם נטש למוות את אחיו הבכור, ולאחר מכן את האח השני, שנשלח, כך חשב סבי, אל מותו.
ממטהאוזן הועבר סבי לברגן בלזן, ובהמשך לטרייזינשטאט, שם שהה חולה ובתת תזונה עד סוף המלחמה. הוא סיפר שהוא חבַר לרופא אחד, ד"ר רוברט, ממוצא צ'כי, ויחד הם יצאו מטרייזינשטאט לאחר בריחת הגרמנים, ולפני כניסת הצבא האדום למחנה.
ד"ר רוברט וסבי הצליחו בדרך כלשהי לעלות על רכבת שעליה היו כמה מהיהודים שהבריח קסטנר. את היהודים ליוו חיילי וורמאכט, שאחד מהם זכר את אחיו הבכור של סבי, כי הוא הכין לו מצת לסיגריות. החייל ההוא נתן לסבי תפוח, וסבי, שבשל מצבו הבריאותי לא יכול היה לנגוס בתפוח, נתן את התפוח לאחד הילדים שהיו ברכבת.
הנסיעה ברכבת לא הייתה חלקה, כי מעת לעת, כשהייתה סכנת הפצצה מהאוויר, יצאו הנוסעים מהרכבת. באחת הפעמים האלה סבי, משום מה, לא שב אל הרכבת, והרכבת המשיכה בדרכה.
סבי הגיע לעיר ברנו, שם שהה בבית משפחה חביבה, והחלים. שמו של אב המשפחה היה אדולף, שמו של התינוק הרך שנולד להם היה אדולף, ואדולף היה גם שמו הלא-יהודי של סבי. צירוף מקרים זה, שלושה אדולפים בבית אחד, שעשע אותם מאוד. לאחר שהחלים הוא חזר לעיר מגוריו, ומשלא מצא שם דבר, חיפש אחר אחת מאחיותיו, ומצא אותה (האחות האחרת כבר עלתה ארצה).
כאמור, במשך שישים שנה כמעט, האשים סבי את עצמו על שנטש את שני אחיו למותם. חיפוש שערכתי בכמה ארכיונים העלה שלא כך היו הדברים: לאחר הסלקציה במאטהוזן, סבי נשלח לברגן בלזן, ואילו שני אחיו נשארו שלושה שבועות במחנה. אמנם הם חלו, אך החלימו, ונשארו שניהם יחדיו. בפברואר הם הועברו למחנה עבודה אחר. עקבותיו של האח הבכור אבדו בסוף מרץ והאח השני מת, כנראה כתוצאה ממחלה, ארבעה ימים לפני כניעת גרמניה. החיפוש בארכיונים הוא זה שהניב את תאריך יציאתם של האחים מאושוויץ (כאמור, ה-28 בינואר, 1945), וכן העתקים של מסמכים אחרים.
סבי היה אדם דעתן מאוד, שזאת דרך מרוככת לומר על אדם שהוא עקשן. הוא התנגד בתוקף להסכם השילומים וסירב להיות מוכר כניצול שואה, ולא מפני שהתכחש לעברו, אלא מכיוון שהיה אדם גאה, שלא רצה להיתפס בעיני עצמו כנזקק.
כששירת בצבא, שאל אותו בן-גוריון באחד המסדרים מדוע לא עברת את שם המשפחה, אמסטרדם, ואף הציע "אמיתַי" כחלופה. סבי סירב, שכן גם בעברית, שם העיר הוא "אמסטרדם".
הוא עבד כרואה חשבון בבית החרושת "פעמון" ובתחילת שנות התשעים יצא לפנסיה. בתקופה הזאת הוא החל לצייר. תחילה צייר נופים וטבע דומם, ובהמשך נעשו ציוריו אקספרסיוניסטיים יותר ויותר. עיר הולדתו, קושיצה, מופיעה בכמה מציוריו, ומוטיב חוזר בציוריו המאוחרים הוא המצולעים חדי הזווית שברקע, בייחוד כשצייר שמיים. הוא מעולם לא הציג את ציוריו בתערוכה ולא הביע רצון מיוחד לעשות כן. הוא צייר כי באמצעות הציורים הצליח להנציח זיכרונות, חלומות וגם סיוטים. בשנותיו האחרונות, לאחר פטירתה של סבתי, הוא מיעט לצייר. בתקופה ההיא כבר המתין למותו, ולא אחת דיבר על כך שהוא רוצה לראות שוב את בני משפחתו שנרצחו בשואה, וכמובן, את אשתו.
בכל פעם שסיפר על בני משפחתו, עטו פניו הבעה ילדית, ומעיניו של האיש המבוגר, שעבר יותר משמונים שנות חיים, קרן אור מיוחד, כאילו הן היו עיניו של הילד הקטן שהיה. הילד ההוא אהב לשיר ולנגן בנבל פה, רכב על עגלת צעצוע ברחבי הבית, העמיד פנים שאינו יודע שהנקניק שהגישו לו הגויים כבדיחה על חשבונו הוא בשר חזיר, העריץ את אחיו ואהב לשחק עם חבריו. הילד הקטן והתמים ההוא, שילדותו נקטעה באחת, נשאר כל הזמן בנפשו של סבי, למרות כל הזוועות שעבר.
תודה רבה לך בן יקר על שטרחת והקלטת את סבא והעלית את הסיפור כאן. מעודי לא הצלחתי לגרום לאבי- סבך מה עבר עליו במלחמה ההיא והנה אתה הצלחת. גאה בך הכי!
השבמחק