אמנון יוגד: שומרי סף התהום

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית




אמנון יוגד, שומרי סף התהום, הוצאת אופיר ביכורים, ישראל תש״פ 2020, 403 עמודים

ספר השירה החדש של אמנון יוגד הוא חגיגה לכל אוהבי שירה ולא פחות מזה, לכל אוהביה ומאהביה של הלשון העברית על שפעת רבדיה.

כל הפותח את הספר מבין מיד שלפניו ספר שירה שובר מוסכמות. לא תמצא בו את מנגנוני העזר הרגילים בספרים המודרניים: תוכן עניינים, כותרות ברורות (בהבדל מכותרות בלשון פואטית החושפות טפח ומכסות טפחיים) ואחידות באופן הצגת החומר לעיני המתבונן. ההעדר הכמו-טכני הזה הוא חלק מהותי מהספר וכמוה כהכרזה: ״אותי קוראים אחרת״! וזה ניכר במיגוון הבטים. למשל בעירוב בין דברי המשורר לדברי אחרים, בשימוש הבלתי רגיל בשיבוץ ספרות במקום מילים, או בדיאלוגים המפתיעים שלו עם תוכנת נקדן (עמ׳ 25-24) או עם הנקדנית של ספרו, אותה הוא מכנה ״קוסמטיקאית של מילים“ (עמ׳ 12). למשל, 

״יוגד: הלואי שהייתי 1/2 ממך.

נקדנית: יום 1 עוד תהיה״ (עמ׳ 398).

(יש לשער שאילו יוגד היה מתייחס למאמר ״חצי נחמה״ של אחד-העם היה כותב מן הסתם: 1 העם, 1/2 נחמה…).

העורכת והמנקדת של הספר היא סיגל צורף, ואלה דבריה המובאים בספר: ״קוראים יקרים, לפניכם ספר הכתוב בסגנון ייחודי ומקורי, שניתן להגדירו כ’שירה מפורזת’ (מלשון פרוזה) הדורשת ניקוד של הטקסט כדי להקל על הקורא את הבנתו. הטקסט מבוסס על מיזוג אומנותי וחדשני בין תצורה לתוכן והוא עשיר בתחבולות לשון היוצרות מילים חדשות וצירופי לשון מפתיעים, וזו מהותו: שבירת צירופים כבולים, הלחמים, עירוב משלבים ושיבושי מילים שאותם נקט המחבר בכוונת מכוון״ (עמ׳ 28). ועוד מודיעה הנקדנית לקוראים שיש בספר מילים שאותן היא מצאה לנכון לשחרר מכבלי חוקי הניקוד, כדי לשמור על חריזה ומצלול, כדי לשמר את הקשר הרעיוני בפעלים גזורי שם וכדי לשוות לטקסט נופך ידידותי, עדכני ועכשווי ככל שניתן ולתת מקום להגייה העממית היכן שניתן (עמ׳ 29).

מן הכריכה האחורית

הספר הוא רצף של הגדים פיוטיים עזי מבע על ערכים, רגשות ומהות החיים והמוות. הם דומים לנהרות לבה המתפרצים מלוע הר געש. יש בהם חכמה, הנחיות, ביקורות, כאבים, הומור וקסמי מילים. נהרות המילים השוצפות, שכונסו בספר עב הכרס הזה, יצאו מנפשו של יוגד בעוז ובהתמדה במשך שלושים שנה, מהיותו בן 15 ועד פירסום הספר בהיותו בן 50.

אין בספר עלילה או קו עריכתי קפדני, כך שניתן לעלעל בו בכל סדר שרוצים. גם הכותרות לא ממש ׳עושות סדר׳ בספר. וכי למה יצפה הקורא מכותרות כמו ״טקסט נהיר לקהל זוהר מזהיר״ (עמ׳ 9) או ״נצילות של ספר מציל חיים״ (עמ׳ 17)?

אמנון יוגד

יוגד כותב תוך מודעות לשבריריות הקיום האנושי. ״יש חלון זמנים שהולך וקצר לפני שמתחילות המחלות״ (עמ׳ 122). ״אנשים לא משתנים כי מישהו מת להם, רק מתקרבים למה שהם באמת. מתחדדים, מדייקים. לא מפחד המות, אלא ממה שבא לפניו - הזמן שבין הידיעה שאתה הולך להתרסק, לבין ההתרסקות״ (עמ׳ 293).

יוגד פורש את חוליי החברה הישראלית וכשליה הערכיים. הבולטים והדחויים לשוליים כאחד. ״מסממים אותנו כדי שניקנה חטיף, אך לבריאותנו אין כלל תעריף… תמימים מתים חופשי ברפואת הרפאים בלי טיפת חמצן של רופא נרדם מרדים״ (עמ׳ 72). וגם העוול שב״870 יום המתנה להחלפת מפרק ירך בשל אי ניצול חדרי הניתוח אחה״צ לרפואה שאינה שר״פ או תירות מרפא״ (עמ׳ 172).

תאונות הבנייה הקטלניות הן כשל מחפיר. ויוגד כותב בסרקזם: ״מת פועלון וטוב שכך. אך אנא בתכריכיך אל תשכח, שבבחירות הקרובות מקברך אותך אל הקלפי באלונקה ניקח״ (עמ׳ 163).

על העוולות וניצול העובדים בשוק התעסוקה מכסה מכבסת המילים: ״אין עובדי קבלן - יש ספקי שירותים. אין הפרת זכויות - יש אכיפה מוגברת. אין הפרטה פוגענית - יש מיקור חוץ יעיל״ וכן הלאה וכן הלאה (עמ׳ 73). בהגד הנושא את הכותרת ״חוק שימור העוול״ הוא כותב: ״ים המלח ניתן למקורבים בהותירם בריכות שיכשוך אצל בתי המלון״. מיתוס העקידה מהדהד בדברים: ״קח לך את בנך יחידך ושלחהו לבה״ד 1״ (עמ׳ 219). ויש אבסורד כואב בהספד שאב נושא על בנו:

״נקבר בעפר. והאב נשא נאום הבן מפינקסו. ילד הפך למצוטט לחושך מותו״ (עמ׳ 201).

יוגד הוא איש חינוך, וכמו המחנכים הקדמונים שדבריהם נשתמרו בספרי החכמה המקראיים גם הוא מדריך ומייעץ ומנחה. למורה המתחיל(?) הוא אומר: ״שמור על מרחק וגבול ברורים שאליו יוכלו להתקרב במועד. השגרה היא כלי מבורך. הקפד עליה כדי שתוכל לשבור אותה מבלי לשבור את הכלים״ (עמ׳ 63).

בפרק ״מיומנו של מורה לספרות״ הוא מדבר על חברתנו המקדשת את הנעורים ואת הפופולריות. ״איזו מלכודת דבש ממיתה״ היא! והנוער ניזון ״משטחיות ממארת״ (עמ׳ 62). ויש חוסר צדק במשכורתם של המורים שאינה הולמת את הציפיות מהם. מורה צריך להיות אנתרופולוג, סוציולוג, פסיכולוג, יועץ, שוטר, בורר, מגשר, שחקן, סטנדפיסט, קריין, מנחה קבוצות ו״הכול כלול בשכר המורה״. מוזר שיוגד אינו מזכיר בשורת הכישורים המצופים את יכולתו וחובתו של המורה להקנות ידע לתלמידיו ולפתח את מחשבתם...

יוגד תובע את עלבונם של ילדים עם מוגבלויות. ״5 שנים על מיכאלה עברו ביסורים. בגן ישבה בצד, אליה אין מתקרבים״ (עמ׳ 91). כאן הוא מתכתב עם שיר הילדים הוותיק של יצחק קצנלסון: ״חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים. בטל ישב מעבודה, בטל מלמודים…״. הניגוד בין השירים על מיכאל ומיכאלה הוא קורע לב.

אבל לא הכל כל כך קודר ומריר בספר. יש בו גם אור הקורן מאהבת גבר לאשה. ״מאוהב בהתאהבות בך״ (עמ׳ 229), הוא כותב. ״הגבר המותש שבי דל מהכיל את שפעת נשיותך״ (עמ׳ 197). ״גבר חיל מי ימצא? לך יש את שלך. לי שלי. הלואי וניצור את שלנו״ (עמ׳ 208).

בסוף הספר באים דברי שבח והלל מופלגים שאמרו על יצירתו של יוגד אישים ידועים. הכללתם בספר מעידה שהענווה איננה מחסרונותיו של המחבר.

מן הכריכה האחורית

יוגד ציטט בספרו מדברי הרצל חקק ״בהיותו יו"ר אגודת הסופרים״, ושאיתם אני מזדהה לגמרי: ״יוגד מבקש בשירה לפצח צפונות, אף הוא מבקש לגלות את הנסתר, להבין את מהות החיים, מהות המוות. אמנון בחר לתאר הכול דווקא באווירת המדבר, שהוא כה נקי, לא חומרי, הכול בו מזוקק כמו הנפש״ (עמ׳ 401). 

לסיום אומר: על הקורא בספר דומה שהוא יוצא למסע בין כוכבים, בין חומר לאור, בין הנגלה לנסתר, בין ה׳כאן׳ לבין ׳המעבר׳, ובין הארצי לבין השמיימי.

ספר חובה ליוצאים למרחבים הבין-גלקטיים!