האם ישעיהו ליבוביץ' שנא את התנ״ך?

ד״ר יגאל בן-נון, חוקר תרבות ויוצר

ד״ר יגאל בן-נון

ידענותו האנציקלופדית של ישעיהו ליבוביץ' אינה דורשת הוכחה.  לצערי, יחסו האקסיומטי לאמונה באלוהות ולציות למצוות הביאה אותו לכתוב דברים מופרכים על התנ״ך, ובמיוחד על הגותם של הנביאים. אלה לא היו פליטות פה אלא התבטאויות מחושבת נגד ספרי המקרא כתחליף לעולם המצוות ולהלכה של חז״ל, כפי שהשתמרו בעיקר במשנה ובתלמוד. הוא גייס את יכולתו הרטורית לדיסקרדיטציה של המקרא כמשקל נגד לתורה שבעל פה. למרות הגותם של סעדיה גאון, הרמב״ם ורבים אחרים, לדבריו התורה שבעל פה קדמה לתורה שבכתב, וניתנה למשה בסיני.

כעורך ראשי של האנציקלופדיה העברית הוא לבטח היה מודע לקיומו של המחקר הביקורתי של המקרא, אך העדיף להתפלמס עמו באופן סמוי ונגרר לכתוב דברים שגויים על היצירה המקראית. אין טעם לפרט את קורות התפתחותו של המקור המקראי בישראל ובעולם. די אם נזכיר שבראשיתו הוגים רבניים דוגמת רבי אברהם אבן עזרא, רבי דוד קמחי החלו בו, ואחריהם שפינוזה והאסכולה הגרמנית בראשית המאה ה-19. חוקרים כווילהלם דה ווטה, יוליוס וולהאוזן, מרטין נוט, והרמן גונקל קידמו בצעדי ענק את חקר המקרא בעיקר בזכות הידע החדש שנצבר על האימפריות ששלטו בקדמת אסיה ובמצריים. בימי ליבוביץ' בלטו חוקרים ישראלים לא מעטים ובהם שמואל ייבין, יגאל ידין, מנחם הרן, אוריאל סימון, חיים תדמור, בנימין מזר, יוחנן אהרוני, שמואל אחיטוב, אלכסנדר רופא ורבים אחרים, חלקם דתיים.

למרות זאת, ספרי המקרא, ובמיוחד חקר המקרא הפריעו לעולם המצוות של ליבוביץ'׳. חשוב לציין שעולמו הפולחני, כלומר הציות למצוות, מנוגד לתפיסת עולמו הרציונלי ולמחקריו המדעיים. למרבה הפרדוקס, ליבוביץ׳ קיים גם מצוות שנגדו את ערכיו המוסריים. על פרדוקס זה עמדו בהרחבה מבקריו ובהם יוסף אגסי ואליעזר רביצקי. סלידתו מהיצירה ההגותית במקרא הביאה אותו לאבסורדים שאף חוקר נבון לא יהיה מעז להרשות לעצמו. למשל השוואת מין בשאינו מינו. כלומר, להשוות טקסטים מקראיים מן המאה השמינית לפני הספירה ליוצרים שכתבו מאות שנים מאוחר יותר, בעולם תרבותי שונה, ובסוגות ספרותיות שונות. כך הוא השווה את הגותם של הנביאים לא להוגים בני זמנם במזרח הקדום, אלא למשורר יווני כסופוקלס, להיסטוריון רומאי כתוקידידס, או לפילוסוף כאפלטון. ליבוביץ' הרחיק לכת והפליג עד לדורות מאוחרים, והשווה את ספרי המקרא לקאנט לגתה, לשייקספיר ולפושקין והגיע למקנה שהיצירה המקראית חסרת ערך לעומתם. האם ליבוביץ' לא ידע שעולמם של סופרים מאוחרים רחוק מעולם המקרא כמרחק מזרח ממערב? האם יש הגיון מחקרי בהשוואות ערטילאיות מסוג זה?

להלן אמירות אחדות מפרי עטו מתוך הספר: ״יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל״.

•״דבריהם של הנביאים מחוסרי משמעות אם לא רואים אותם כמובילים אל קיום ההלכה. "מוסר הנביאים" שאין לפניו התורה ואין לאחריו התלמוד אינו אלא יצירת ספרות, שספק אם מתחרה ביצירותיהם של אכילס [אייסכלוס?], סופוקלס, שייקספיר, גתה או פושקין. מבחינה היסטורית, כל הנביאים היו כישלון מוחלט: הם לא הצליחו להביא נפש אחת לאמונה ואף לא למנוע עבודת אלילים. עם של עובדי אלוהים ויראי אלוהים הוא הישג היסטורי של ההלכה בלבד״.

• ישראל ההיסטורי מעולם לא חי ולא נתכוון לחיות - ומבחינה דתית אף לא נועד לחיות - מפי המקרא, והוא חי בפועל מפי ההלכה של תורה-שבעל-פה. מבחינת עולמם של הערכים האנושיים אין כל הצדקה לראיה זו של התנ"ך: כאמצעי חינוך למוסר אולי "אנטיגוני" של סופוקלס או תורת המידות של קאנט עולות עליו, כפילוסופיה - אפלטון ושוב קאנט חשובים הימנו; כשירה - אולי סופוקלס או שייקספיר עולים עליו, כהיסטוריה - ודאי תוקידידס מעניין ומעמיק ממנו. רק כדברי אלוהים חיים התנ"ך הוא חסר מידה משותפת עם סופוקלס ושייקספיר, אפלטון וקאנט, תוקידידס וכל יצירה אנושית. אולם מניין לי שעשרים-וארבעה ספרים אלה "כתבי-הקודש" הם, אם לא מפי ההלכה שפסקה כך? לא בערפלי מיתולוגיה או קדם-היסטוריה, אלא לאורה של ההיסטוריה הוכרע במשאה-ומתנה של תורה-שבעל-פה מה הם הספרים הזוכים להיקבע כתורה-שבכתב (יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל 1975 שוקן ירושלים תשל"ו, עמ׳21)

לדעת ליבוביץ', זכות קיומה של התורה שבכתב תלוי רק בזכות קיומה של התורה שבעל פה. יש להדגיש שחז״ל התנגדו לכל הספרות הנקראת בעיניהם ״חיצונית״ מכיוון שהכוהנים יריביהם הפוליטיים היו מופקדים עליה. למעשה המשנה והתלמוד הגיעו אלינו מאות שנים לאחר חתימת המקרא, לא כתורה שבעל פה, כלומר כמסורת אוראלית, אלא כטקסט כתוב ומנוסח היטב. מה שיכול היה לעבור מפה לאוזן היו סיפורי אגדה רבים, אך חז״ל דאגו להדגיש חזור והדגש: אין להאמין לאגדות. המקרא עצמו רווי סיפורי עם, אגדות, משלים, שירים, קינות ומזמורים שעברו מפה לאוזן במשך דורות בזכות אופיים. לא כך ויכוחים סכולסטיים בין רבנים שלא מתאימים להשתמרות בעל פה בדמיונם של אנשים במשך כאלף שנה.

ועוד מדברי ליבוביץ':

" •תורה שבעל פה, לא זו בלבד שקדמה לתורה שבכתב מבחינה זמנית, אלא היא גם קודמת לה מבחינה רעיונית. אין התורה שבכתב מובנת לנו אלא על רקע מה שאנחנו מבינים בתורה ההיא ומתוך רצוננו הכן לקיים אותה בהתאם להבנתנו אותה. ואם התורה שבעל פה מתגבשת ונעשית עצמה תורה שבכתב, מן ההכרח שתחודש עליה תורה שבעל פה. ואם אין תורה שבעל פה כזאת קיימת, אין גם קיום לתורה שתכתב. הבעיה הגדולה של היהדות בדורנו אנו, היא - אם קיימת בקרבנו תורה שבעל פה במובן הזה״ (יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל 1975 שוקן ירושלים תשל"ו, עמ׳ 348). עמדתו של הפילוסוף ליבוביץ׳ על התנ״ך היא כעמדת הישיבות החרדיות. לא תמצאו שם ספרי תנ״ך.

לאור השוואות חסרות בסיס אלו מתברר שתפיסתו של ליבוביץ את הזמן ההיסטורי לקויה, ומביאה אותו לאמירות חסרות היגיון מדעי. דבריו הנחרצים נגד הנכס הספרותי רב הסוגות שכבש את עולמה התרבותי של כלל האנושות, מעמידים בספק גם את הבנת מהותה של ספרות חז״ל.

יגאל בן-נון, מחבר הספר ״קיצור תולדות יהוה״, בהוצאת רסלינג 2017