אֲבִיגְדוֹר וְנֶחָמִי
האדם שאינו מבחין איננו אשם, אלא כך נברא וכך הורגל, שכמו שור העובר את יומו תחת משאו מבלי לשאול מדוע ומדוע לא, כך גם האדם הולך לדרכו. קם בבוקר, שוטף את פניו, מקפל את עיתונו, ונועץ מבט ברחוב שלפניו, כמו אומר בליבו: "הנה עוד יום התחיל, ומי יאמר לי אם זהו יום של מקרה או יום של סיבה".
כמה גדולה היא התמימות של הלב האנושי המבקש סדר בכל דבר, כטווה קורים סביבו כדי שלא יאבד את דעתו מן הרוח המבולבלת אשר שורה בעולם. ושם לו האדם תחנות, וקצב, והרגלים, וקרוי הדבר "שגרה". אך השגרה עצמה איננה אלא מסווה דק לעולם שאין בו דבר החוזר על עצמו באמת, כי כל יום חדש הוא ראשית חדשה, גם אם פניו כתמול שלשום.
אם יש יום אחד שבו נפגש אדם במי שלא פגש שלושים וחמש שנה, וכל אותה העת היו חייו מתנהלים במסלולו הקבוע, כעיר שחוברה לה יחדיו ואין בה פתח למקרה, פתאום באה אותה פגישה והופכת את סדר הדברים. ושואל עצמו האדם: האם דבר זה היה חייב להיות, או שמא זהו מקרה חולף כציפור דרור שהגיחה אל תוך הבית דרך חלון פתוח לרגע ויצאה משם כלעומת שבאה? באותה שעה מתחיל בליבו הוויכוח העתיק, שאין לו סוף ואין לו מנוחה, והוא ויכוח שעמד בו האדם הראשון ועמד בו גם האחרון, ושאלתו: אם המקרה מקרי הוא או מכוון? ואם נפגש אדם בחברו מבלי שהתכוון לכך, אם אומנם לא הייתה כוונה מאחורי הפגישה, או שמא דווקא מפני שלא חשב בה ולא ציפה לה באה היא עליו כגשם פתאומי ביום קיץ חם, ומרווה את שדות ליבו שכבר סבר כי יבשו ולא יצמיחו עוד.
יש אומרים שכל אשר בא על האדם נגזר עליו מראש, ויד נעלמה כותבת ספרים בחשאי, וכל דף בחיי האדם נחתם עוד בטרם קם מביתו בבוקרו הראשון. ויש הסוברים כי אין דבר נגזר, והכול תלוי ברוח הזמן, וברצון הפרפר, ובנתיב שעלי השלכת הנישאים ברוח מבלי דעת מטרה, מבלי יעד, מבלי סדר.
יש אשר ליבו של אדם עומד באמצע בין שתי הסברות ואינו יודע לאיזו מהן ייטה, כי יש לו בליבו עדות על רגעים שהיו נראים לו מכוונים, כאילו כל העולם כולו עמד באותה שעה כדי להביאו אל נקודת חפצו. ומנגד, ידע גם רגעים שחש בהם כי אבד עולמו, וכי לא הייתה בהם שום יד אלא רק הפקרות אחת גדולה ששמה "חיים". ובכל זאת, ממשיך האדם לשאול, כי השאלה טבועה בליבו מאז עמד על דעתו ואולי עוד קודם לכן. כי השאלה איננה מחפשת תשובה, אלא היא עצמה דרך חיים, ומי ששואל לעולם איננו שוקט. כי ברגע שחדל מלשאול, שוב איננו חי באמת, אלא נעשה כאבן שדרכה נגמרה, או כעץ שחדל מלהניב פרי והפך גזע ריק. ובפרט כשפוגש אדם את אהבת נעוריו שחשב שאבדה לו לנצח, וכל השנים לא אמר את שמה, אך ליבו ידע כל צליל שבו כאילו לא עזב אותו מעולם, אז מרעישים בו כל הקולות אשר שתקו, ובאים כל הגעגועים שהודחקו, ומבקשים לשאול לא את האהובה ולא את ההיסטוריה, אלא את עצמו: האומנם היה זה מקרה?
וכי מה הם החיים אם לא סדרה של פגישות ופרידות? ורק לעיתים נדירות נגלית פגישה אחת מן רבות, אשר מגלפת בלב את תבניתו של הרגע הנכון שאיחר לבוא, או שבא בדיוק כאשר חדל האדם מלקוות. והאם אין זו בדיוק דרכו של המקרה לבוא כאשר פסקה האמונה ונמוגה הציפייה, כדי לומר לך שכוחך עוד לא תם, ושיש מי שזוכר אותך גם אם שכחת את עצמך?
יש שיאמרו כי אין מקרה, אלא הכול יד מכוונת של הבורא, או של הגורל, או של הטבע, כל איש ודרכו. אך גם בתוך היד הזאת יש הרבה מהלכים שאין איש יודע לעקוב אחריהם, כי אין בהם היגיון ואין בהם תכלית נראית לעין. והם באים כנחלים סמויים מתחת לאדמה, ופורצים פתאום ברגע שאין בו הכנה ואין בו סימן מוקדם. ואולי כל חייו של אדם אינם אלא מסע חיפוש אחר ההצדקה לרגעים שאין להם פשר ושאלות שאין להן מענה. ואם בכל מסע בא רגע שבו נתקל האדם במה שלא פילל, אולי דווקא אז מתחילים החיים האמיתיים, כי החיים אינם מה שבונים אלא מה שמופיע לפתע, כמו סנה בוער שאיננו אוכל.
כשהשמש חודרת דרך ענן כבד ביום חורף ירושלמי, והשוק מלא ריחות טחב ותבלין, וקולות אדם מעורבבים בקולות זיכרון שבים ומנקרים בלב, נדמה כי כל היומיום הזה נועד רק להכין אותך לרגע הקטן הזה שלא היה בתכנית, שלא היה ידוע מראש, אך כל דבר שקרה עד כה הוליך אותך אליו. ובאותה השעה, אדם שוקל בליבו אם מותר לו להאמין כי יש תכלית למה שנקרה בדרכו, או שמא טוב יותר לנהוג כאילו אין דבר כזה כדי שלא ייפול באכזבה, כשתתגלה ההפכפכות של החיים, כמו הר אשר נראה איתן אך לבסוף נהרס ברעידת אדמה פתאומית. ומנגד, כל מה שנבנה בתכנון מדוקדק ובכוונה יתירה לא מחזיק מעמד אלא נשבר בבוא הרוח הראשונה. ועל כן יש האומרים כי רק הדברים שנוצרו ממקרה נושאים בתוכם את כוח הקיום הארוך, כי לא נולדו מכוח רצון אלא מכוח חיים עצמו. והלב נמשך אל הפשטות של המקרה, כי בה יש מעין חירות שהאדם לא מצליח למצוא באף בריאה מתוכננת. ונער יפגוש נערה ונפשם תיגע זו בזו, ויחשבו כי הכל פרי תכנית, אך כשישאלו כיצד התחיל הדבר יאמרו: "זה היה מקרה".
אם מקרה הוא, הרי יש בו פלא, כי לא ביקשו דבר ולא קיוו דבר, ובכל זאת נהיה דבר, ולא אחד קטן אלא חיים שלמים. ואין זו ההוכחה כי יש יד נסתרת אשר בוחרת לא לגלות עצמה, אלא פועלת דרך המקרה כדי שהלב ייוותר פתוח ואינו נאחז בהסברים.
מה פלא גדול מזה שפגישה שאירעה ברגע של הליכה אטית בתוך שוק רטוב, תעורר בלב את כל ההיסטוריה האישית של אדם, וכל חלומותיו הישנים ישובו כמתוך ענן שעמד לו כל השנים והמתין להתרוקן דווקא מעל ראשו של אותו האיש באותה השעה? כל אדם ברגע של מקרה מחזיק בוודאות שהוא לבדו חווה את הפלא, ואין איש אחר בעולם שיש בידו להבין את גודל הרגע. וזה סודו של המקרה: שהוא ייחודי ונוגע בך בלבד, ומצווה עליך לתת לו משמעות גם אם אינו תובע אותה בפה. ואם המקרה הוא סתמי, הרי שגם כך יש בו לקח, כי הוא מזכיר לאדם שאיננו שולט בדבר, לא בלבו ולא בלוח הזמנים, ולא במי שיחצה את דרכו בדיוק כשירכון להרים פרי שנפל מן הדוכן, ופתאום יישיר עיניים אל דמות שכבר שנים לא העז לדמות בליבו.
יש מי שיאמר כי כל הדברים הקטנים שמביאים את האדם עד לאותו רגע אינם מקרה, אלא תוצאה של שרשרת הבחירות והטעויות והחסדים. אך גם בכך אין ביטחון, כי יש אשר אדם בוחר לכאן ונופל לשם, ויש אשר טועה ומוצא את ישועתו דווקא מתוך השיבוש. על כן יאמר הלב כי המקרה איננו אלא דרך העולם לומר לך שאינך לבד, וכי יש באפשרות הרגע לשנות חיים שלמים גם אם נדמה שאין בהם עוד מה לשנות, כי נעשו הם כבדים וכבולים וכבר ננעלו הדלתות כולן. אך כשנפתחת דלת אחת באקראי, והעיניים מביטות ויודעות בלי לומר, ולפני שהפה מספיק למצוא את המילים, כבר נישאה הרוח בלב והחיים נראו לרגע כפתוחים לאפשרות חדשה, אז שואל האדם אם אכן זה מקרה, או שמא כך היה צריך להיות מלכתחילה.
והאם לא עדיף לחשוב שכן כך היה צריך להיות, שכן יש בכך נחמה שמרגיעה את הלב ומניחה עליו את כף היד באמירה רכה, כאילו כל מה שקרה לא היה לשווא, אלא בא כדי להביאך אל הרגע הזה שבו אתה יכול לבחור אם תפתח את הלב או תניח לו להישאר קפוא כפי שהיה? יש אשר האדם בוחר לשוב אל הרגלו ולקחת את הפגישה כחלום שחלף ולא להניח לה לשנות את מסלולו, ויש אשר יעז לומר: "כן, זה קרה, וזה לא מקרה, כי אני חי בתוך סיפור שיש בו יד מכוונת, והיד הזאת נגעה בי ברגע הנכון".
ההכרעה בין שתי הגישות אינה פשוטה ואינה חד משמעית, כי יש בה כאב ויש בה גם תקווה, ואין בה פתרון אלא מסע בלתי פוסק של התבוננות בנפש, ובנוף, ובקולות השוק, ובטיפות הגשם, ובאנשים שלצידך שצעדיהם נשמעים לפתע כמו הד של משהו אחר. לעיתים דווקא ההכרה שאינך יודע אם מקרה או לא, היא הנותנת לאותו רגע את יופיו ואת עומקו ואת חירותו. שכן מה שיש בו ודאות ננעל והופך לעובדה, ואילו מה שאינו מוכרע נשאר פתוח, כמו חלון בלב שמכניס את אוויר הבוקר עם ריח אדמה רטובה וקריאת רחמים חרישית.
לבסוף נותר האדם לשבת עם עצמו ולחוש את כל החולף בתוכו ואת כל מה שלא קרה וקרה כאחד, ואין בידו אלא להודות על האפשרות שפעם אחת בשוק רועש ביום גשום ירושלמי אירע הדבר, והוא זכה לשאול את השאלה מחדש ולו לרגע אחד בלבד.
***
הבוקר ההוא ירד על ירושלים כמו טלית כבדה שנטבלה בלילה בגשם קפוא ולא יובשה כל צורכה. ועתה נפרשה על גגות האבן של רחוב יפו, כאילו באה לחנוק מעט את העיר שנשארה ערה כל הלילה עם קריאות רוח המסתחררת באפרכסת ומפזרת קרעי עיתונים ישנים אל השמים האפורים שהכבידו על הבריות כמו נעל רטובה. אביגדור קם משנתו עוד בטרם קראו התריסים את אור היום, ואף השעון שעל הקיר עוד לא אמר את דברו. ישב על קצה המיטה מבלי לומר דבר, והניח את רגליו על רצפת האבן הקרה, כאילו ביקש להיבחן קודם שיחליט אם ראוי לו לקום או להישאר. לרגע הסיט את ראשו אל החלון וראה כי הטיפות על הזגוגית מסתדרות זו בצד זו כממתינות ליציאה לחופשה ארוכה ומייגעת. היה בבוקר ההוא מן הסיום שטרם נכתב, ומן הפתיחה שכבר התיישנה.
במטבח בערה אש קלושה בתוך התנור הישן, שמזמן לא חומם כראוי, ואביגדור פתח את דלתו ונשם פנימה את ריח העץ הלח שנשרף רק למחצה, אותו ריח שהיה בו שילוב של דלות ושל חורף ושל המתנה שלא באה על פתרונה. הוציא שתי פרוסות לחם מאתמול וחימם אותן על פלטת ברזל שחורה שכבר אכלה את צבעה השנים. מרח עליהן מעט חמאה שהתקשתה עד שנשברה כזכוכית מתוחה. אכל אותן בעמידה, בצד השולחן, ליד קנקן תה שהכין בלילה קודם ונשאר מר. כך החל יומו, בלי מילה, בלי תקווה מיוחדת, ורק עם מין תנועה פנימית שדרשה ממנו לקום ולצאת החוצה, שהרי אין תועלת בנמנום המחשבות.
רחוב יפו לא היה רחובו הפרטי של אביגדור, אך ידע אותו בכל שלבקת אבן ובליטת סדק. כבר מגיל נערות הילך בו הלוך ושוב עם הסחורה של אביו, שהיה מוכר ירקות בעגלה שקיבל בירושה מאביו שלו, ועתה הייתה אותה עגלה עומדת בחצר מאובקת בלא שימוש ומחכה לבעלים שכבר לא ישוב. כשיצא אביגדור מן הבית, נעל נעליו בזהירות כאילו כל רצועה היא שבועה ישנה, שם את מעילו על כתפיו במין מהלך שמזכיר תפילה שקטה, ונעל את כובע הלבד השחור שהיה לו מאז ימי נעוריו, ושהלך ודהה עם השנים כאילו ספג לתוכו את כל ההמתנות הארוכות שבהן לא קרה דבר. הוא סגר את הדלת אחריו בלחיצה ארוכה ורכה, וכשהיא ננעלה, נשמע הצליל כמו אנחה של בית שלעולם אינו מתרגל להיפרד.
הרחוב היה ריק מאדם; רק חתול אחד חצה אותו בקפיצות עצלות, ועגלת חלב עברה במרחק וחרקה קמעה, כאילו ביקשה להודיע שיש עוד מי שקם לעבוד. אוויר הבוקר לא היה סתם קר, אלא חד ונוקב כציפורן שנשברה בחטף. אביגדור הכניס את ידיו לכיסים וחצה את הכביש באיטיות, לא מפני שלא מיהר, אלא מפני שידע שאין לאן למהר. פנייתו לרחוב הרב קוק הייתה כרגיל, אך צעדיו נעשו מתונים מהרגיל. עצר מדי פעם ליד חנות סגורה, הביט בשלטים המכוסים בטל של לילה, ונזכר בפנים ישנים שאינם עוד, בסוחרים שעמדו פעם מתחת לשלטים האלה והציעו סחורתם בקול מעלה עשן של סיגריה זולה.
הגשם לא ירד ברציפות, אלא בטיפות דלילות שהכאיבו, כאילו רצו לומר משהו ולא מצאו את המילים. הוא הלך לאורך חומת העיר העתיקה, עובר בין תחנות של זיכרונות שנרקבו כבר מתחת לקשתות האבן, נוגע לפעמים בשער ברזל חלוד רק כדי לזכור שאי שם מאחוריו הייתה פעם ילדותו של אדם אחר, שאולי היה פעם הוא. הדרך אל השוק לא הייתה ישרה ולא קבועה, אך הייתה שלו, כביש צדדי שאיש לא בחר בו מלבדו. בכל צעד וצעד נזכר בעצמו בגיל אחר, בבגדים אחרים, בנשימה אחרת. לא הייתה בו תשוקה לדבר, אך גם לא רצון לחזור. משהו בתוכו דחף אותו אל השוק כאילו ימצא שם מה שלא חיפש.
העיר כולה הייתה עטופה בענן סמיך כמו כבש עטוף צמר גס, והעיניים התקשו לראות את הגבולות. אביגדור הלך בשולי המדרכה, מדלג על שלוליות שאיבדו את קצוותיהן. רעש קל של דלתות נסגרות ונפתחות הגיע אליו מבתים סמוכים, אנשים טרודים בקומקום שמתבשל יותר מדי או ילד שלא הספיק ללבוש גרביים. והוא, שכל חייו למד להקשיב לדברים שלא נאמרים, שמע את העיר מדברת אליו בלי קול. מה היה בה בירושלים ההיא של שחר חורפי שאמרה לו לבוא אל שוק מחנה יהודה דווקא בבוקר הזה? כלום לא הבטיח לו פגישה ולא התעוררות, אך בכל זאת נמשך לשם כאילו יד בלתי נראית מושכת אותו בשולי בגדו.
ברחוב בצלאל, שבו עצר להפוגה קצרה, עמד ליד דוכן עיתונים שסגר את תריסו החצי, ושם פגש את פניו שלו במראה מלוכלכת של חנות נעליים נטושה. לא הכיר את האיש שהשיב מבט מן הזגוגית. שיערו הלבין כמעט כולו, הקמטים שעל פניו נפרשו כקווי מפת דרכים שנשכחו מלכת, ואף מבטו היה עמוק מדי מכדי להחזיק בו. ובכל זאת, אותה הבעת עיניים נותרה. המבט השקט הזה שבא לעולם מן ההרגל לשתוק מול דברים גדולים, מול אהבה שאינה באה, מול צער שאין לו מוצא.
לרגע נדמה היה לו שמוטב כי ישוב הביתה. אמר לעצמו שמה לו ולשוק בחורף שכזה, שאין לו צורך לא בלחם ולא בזיתים ולא בבצל ירוק שאינו גדל בעונתו. אך הרגליו כבר נשאו אותו במורד הרחוב, והוא עבר אל רחוב כי"ח בצעד כמעט קל של מי שהשלים עם המהלך והניח לגופו להוליך את נשמתו. העיר החליקה לאיטה אל תוך הבוקר, והוא כאילו הלך מתוכה אל עצמה. לא הייתה בו תקווה ולא התרגשות. רק שקט גדול שמילא כל חלקה בגופו, כאילו בא להודיע שבין ביתו לשוק נמתח קו גורל דק שעליו ללכת עליו בעיניים עצומות.
עיניו התרגלו לאור הדל של הבוקר הירושלמי, המונח כבד כחלום עופרת על גב הבתים, ונשימתו התחילה להתיישר עם רחשי הרחוב המתעורר. וכשהגיע אל צומת אגריפס, כבר חצה את גבול הזיכרונות אל תחום המציאות שקרבה אליו בהיסוס, אך לא פקפקה בכוחה להחזיר לו משהו שנשכח ממנו. הסוחרים הראשונים פתחו את חנויותיהם בשקט של קבעון, והשקו את מדרכותיהם בדליי מים קרים שבאו ממעמקי ברזים חלודים שהחרישו את תלונתם. ריח ירקות נחתכים ומלפפונים רטובים התחיל לעלות אל נחיריו.
הייתה בתנועתו מן הזהירות של מי שכבר אכל מרירות של המתנות רבות ואינו נחפז לנשק פתח שער שמא תבוא אכזבה נוספת. עבר בין דוכנים שטרם נפרשו במלואם, והבדים עוד היו מכוסים יריעות כהות שהזכירו שמיכות של ישני לילה ארוך. עבר ליד רוכל בייגלאך שעמד וקשר את הסלסלות זו בזו, והביט בו בהבעה של מי שזוכר אך לא מצליח להיזכר. אביגדור השיב לו באותה מידה של ניד ראש חטוף, והמשיך בהליכתו כאילו רגליו לבדן יודעות את הדרך המוסתרת מתודעתו.
השוק נפרש לפניו כמו ספר ישן שדפיו אינם מחוברים בסדר, אבל ריחם נשמר וצליליהם עוד מהדהדים ברווח שבין הדף לכריכה. שמע קולות נשים שירדו עם סלי בד עמוסים בתפוחים קפואים, ואוזניהם של אנשים זקנים שעמדו ליד דוכן דגים ספוג קרח, מים וליחה. קולות אלה לא באו אליו כקולות, אלא כתחושת בית שנרקמה בין חושך לאור בימים שנדמו לנצח. השוק היה ביתו יותר מביתו, והאבן הירושלמית על גביה צעד הייתה לו לסדין ולכר ולמכסה ולפעמים גם לאמא.
מעילו הכהה ספג את הטיפות שנשרו מן הסוככים בלא תלונה, והוא עצמו כאילו קיבל על עצמו את הדין מראש, ובחר לשתוק מפני שאילו היה מדבר היו המילים בורחות ממנו בבהלה. ניחוחות דגים טריים שנשחטו זה עתה, ושיני שום שנכתשו בידי גבר שמן בשוקל זהב, הקיפוהו ולא עוררו בו לא גועל ולא תיאבון, אלא ערגה לא מוסברת לדבר מה שהיה ולא חזר. שמא לסבתו המנוחה, שהייתה קונה כאן חופן זעתר בשקית עיתון ומחביאה ממנו פרוטה קטנה לקנות סוכריה אחרי בית הספר.
באותו רגע חלף לידו ילד קטן עם תיק עור תלוי ברישול על כתפו ושערו מסורק בקפידה, שגרמה לאביגדור לעצור את נשימתו ולחשוב על תמונה ישנה שנותרה בין דפי מכתב שמעולם לא נשלח. הילד חייך אל הרוכל הזקן שעמד במפתן הדוכן, כאילו אמר לו שהוא עתיד להיות כמוהו יום אחד, ואז נעלם בין המעברים הצרים של השוק. ואביגדור נשאר עומד על מקומו ונשם נשימה עמוקה כל כך, כאילו ביקש לקחת איתו את אותו רגע קטן של תקווה תמימה אל זיכרונו שאינו שוכח אך ממאן לזכור.
בין הדוכנים שכבר התמלאו בקונים חפוזים, שהתמקחו בשקט ירושלמי עם הסוחרים על מחירי העגבניות שכבר סבלו גשם ולילה קר, פסע אביגדור בצעד שאין לו חיפזון אך גם אין בו רפיון, כמו אדם המוליך את עצמו אל תוך חלום שאינו בטוח אם טוב או רע הוא, אך אין בו בחירה להימנע ממנו. רק ללכת, ולנשום, ולזכור מבלי לרצות לזכור.
ידו החליקה על סף עץ של דוכן ישן שהיה בו חריץ דק שידע את אצבעותיו עוד מימי נעוריו, אז היה מגניב את עצמו לשוק לא כדי לקנות אלא כדי לשהות, לראות ולשמוע, להריח ולחלום, כאילו המקום הזה שבו אנשים מדברים בקול ועושים מעשים בידיים, ולא רק ברוח, הוא שורש של חיים שאין לו תחליף גם אם יישב ללמוד בישיבה הגבוהה ביותר שבעולם.
העיניים שלו לא נחו, כאילו חששו לפספס פרט אחד שהזמן הסתיר ממנו אך בחר כעת להראות לו בחסדו. הצבעים של הפלפלים האדומים, הברק שבקליפת החצילים, טיפות המים על פני העלים הירוקים, כל אלה לא באו אליו כירקות אלא כזיכרונות שנשטפו והוגשו לו מחדש, הפעם כממשות. כמו מישהו שאומר: "הנה, תראה, זה שלך. תמיד היה שלך".
שום רמז שברירי לא ברח מתשומת ליבו: אשה שדיברה בקולה של מורה שלימדה אותו פעם בכתה ח', ילד שבכה בבכי שזכר מאחיינו שאבד בילדותו, אדם שביקש סליחה במבט ולא במילים. כל אלה כמו נולדו מחדש למען אביגדור שיבחין ויכיר, שאולי יבין שדבר אינו אובד באמת, רק משתנה בלבושו ונשמר בסתר, עד שהזמן יזמן אותו מחדש.
הגשם חדל כמעט באותו רגע, אך השמיים עוד החזיקו עצמם מתוחים כמו מצפים לעונש או לגאולה. ואביגדור, שבינתיים מצא עצמו ליד דוכן חמוצים שעמד סמוך לאחת הסמטאות הצדדיות, הרגיש כאילו כל מעשיו עד כה היו הכנה לבוקר הזה, לבוקר שבו כל מה שלא התרחש יתרחש לבסוף באין קול וברמזים דקים בלבד. כאילו מישהו הכין לו את הרחוב הזה בדיוק כך, ונתן לו סימנים שבשעתם לא ידע לקרוא, אך כעת הם נקראים אליו כמו מנגינה שזוכר אדם משחר ילדותו מבלי לזכור מתי שמע אותה לראשונה.
היה לו לרגע הרגש שהעולם כולו קפא מלכת, או אולי רק נעתק צעד לאחור כדי לפנות מקום לאפשרות שהזמן אינו ישר אלא מעגל, וחיים שלא הושלמו בזמן הראוי להם שבים ועולים מחדש על בימת היום. ואולי רק חשב כך מפני שריח חצילים קלויים שבקע מתוך דוכן סמוך הזכיר לו קיץ רחוק אחד שבו הלך יחף בסמטאות רחביה עם שקית קטנה של שקדים בקליפתם וחיכה ליד השער שלה. של נֶחָמִי.
הוא לא חש בנוכחותה תחילה. לא בקול, ולא בריח, ולא בתנועה. רק הצל של דמות שעמדה מול דוכן פרחים רטובים משולי הלילה הדהד במוחו כתהודה ישנה שניעורה במקומה. היה בדמות ההיא מן הידיעה בטרם הראייה, מן הקרבה שנעשית רחוקה כל כך עד שהיא מובהקת יותר מן ההווה. עמד כך, לא ממש מביט ולא ממש נוגע, ורק ההכרה צפה בו כאבן שנזרקה ממרחקים ובאה לנחות בנפשו.
הסיט אביגדור את עיניו בהיסוס, כמעט בפחד, וראה אותה בגבה אליו, עומדת מול פרחי כריזנטמות לבנים ואצבעותיה נוגעות בעלעלים כאילו ביקשה לשאול מהם סוד שאבד לה. שיערה לא היה כבר שחור כבעבר, וכתפיה נראו מעט שפופות, אך לא היה בכך כדי לגרוע מן ההוד השקט שאפף את תנועותיה. עמד שם מבלי לזוז, מבלי לומר דבר, כאילו כל השנים שחלפו חיכו לרגע זה להתרקם לכדי מבט ראשון מחדש.
לא ידע אם לגשת או לסוב על עקביו. כל קשת ההמתנות שידע בחייו הצטמצמה לרגע הזה שבו מצא את עצמו מול האפשרות ששמו לא נאמר שוב אך נוכחותו מוחלטת. נשם את ריחה שעלה מבלי שידע מהו, לא בושם ולא סבון אלא עצם קיומה שהלך עמו תמיד גם כשלא ידע זאת. ושאל את עצמו בקול שלא נשמע אם יוכל לומר מילה אחת, אפילו שלום, אפילו בוקר טוב, או שמא עליו להניח לזמן לגווע בעצמו בלא התערבות.
עמד עוד רגע, ארוך כמו חיים שלמים, וניגש. לא מיהר בצעדו, לא נעצר. רק הלך כפי שהולכים מתוך שינה, מתוך זיכרון, מתוך געגוע שאין לו קצה. והיה דבר מה בצעדים ההם שאמר שהדבר הזה שנרקם עתה לא בא מתוך החלטה אלא מתוך הכרח שהחל להתהוות עוד באותו בוקר חורפי כאשר יצא מביתו בלי מטרה אלא מתוך תשוקה עמומה לנשום אוויר אחר.
הוא נשם עמוק ועמד רגע נוסף שלא נשקל מראש, כאילו היה עליו לאסוף מן האוויר חלקיקי ביטחון שלא נבראו בו כלל מאז אותו אחר צהריים רחוק שבו שלחה אליו את המבט האחרון מבעד לחלון המרפסת שבבית אביה ברחוב בלפור, ולפני שהספיק לומר מילה נטרקה הדלת בתנועה שלא הייתה בה כעס אלא השלמה, והשלמה כזאת הייתה קשה מן הכעס שבעתיים.
הגשם התחיל לטפטף שוב, בזה אחר זה, כטיפות של זמן שנוזלות מן העבר ונוחתות על כתפיו, כאילו באות להזכיר לו שבירושלים אין גשם של ממש אלא בכי קטן של שמיים שכוחים. וכך גם הוא, אינו בוכה ואינו צוחק, אלא הולך לו כך, מבעד לרחובות שמכירים את נעליו עוד מימים רחוקים שבהם לא הייתה כל כתובת לשום מכתב ולא שום תחנה לעגלה שבסופה היה עתיד.
וכמו שנפתחת דלת בבית ישן מבלי שידע האדם מי פתח ומדוע, כך נפתחה בתוכו איזו תחושת ודאות שאין לה הסבר ולא נימוק, ודאות שמה שנאמר פעם בסתר הלב ונקבר מתחת לשכבות של שתיקה ואבק, חוזר כעת אל פני השטח לא כהפתעה אלא כתוצאה טבעית של כל צעד שצעד מרגע שיצא מביתו הבוקר הזה עם התחושה שהוא אינו הולך לשום מקום אך גם אינו יכול שלא ללכת.
גופה של נֶחָמִי, שעוד היתה בגבה אליו, גבר על ריחות הפטרוזיליה ועל קריאת הסוחרים, גבר על רישרוש השקיות ועל שריקות הרוח בין הסככות, וגבר אפילו על זעקת הזיכרון שנרקמה בו כבד הקודש, והוא עמד והביט כאילו הביט באיקונין שאין לגעת בו אך יש לדעת כי הוא שם, ולשם הלכה דרכו מאז ומעולם.
ברגעים כאלה, כך הרגיש, נפתח הלב כמו חלון ישן שנסגר יותר מדי זמן, והאוויר שנכנס פנימה אינו רק חמצן אלא חיים עצמם, חיים שלא מומשו עדיין, שלא ניתנה להם ההזדמנות להתגשם, חיים שהתעכבו בנסיבות שאינם מן האדם ואינם מן השמיים אלא ממין אותו משפט אכזר שאבות ואימהות מחליטים בו עבור ילדיהם באצטלה של כבוד והיגיון.
רוח קלה נשבה בין שני דוכנים וציננה את עורפו, והתחוור לו פתאום שכל גופו מהודק כאילו עמד בפני משפט. ובאמת היה זה סוג של משפט, שבו הזיכרונות שופטים את ההווה, והעתיד יושב כקטגור הממתין להכרעה. ושאל את עצמו האם יוכל להתקרב אליה מבלי שיישפט הוא עצמו על מה שהיה ועל מה שלא היה ועל מה שיכול היה להיות.
הוא חש כאילו כל אדם בשוק היה עד חרש לרגע הזה, כאילו כל מי שחלף על פניו נשא עמו את עדותו אל תוך קופסתו של הזמן. ובתוך כך תהה האם נֶחָמִי תרגיש את נוכחותו עוד בטרם יאמר מילה. האם גם בה שמור המקום הזה שלא נפתח שלושים וחמש שנה אך דופק כעת בדלתות ליבה כמו שוטר מנומס הבא להזכיר חוב ישן שלא נפרע.
ובאחת עלתה בו תמונה שחשב כי אבדה לנצח: הם עומדים יחד ליד שער יפו, והיא מחזיקה ספר קטן ביד אחת וידה השנייה חבויה בתוך מעילו, והיא אומרת לו דבר מה שאינו זוכר במילים, אבל עיניה אומרות עתיד, ואור, וחיים. והוא נשבע בליבו הקטן של אז שיחכה לה, שירוויח בעשר אצבעות, שיבוא אל אביה כחתן הראוי לה. והוא אכן בא, אבל נשלח משם בלא תשובה.
הגשם גבר לרגע קצר, ופרחים בדוכן זעו בתנועה דקה שהזכירה תפילה. נֶחָמִי הרימה ידה ליישר את הצעיף שעל צווארה, ובתנועה זו הכיר אותה באמת. לא בשערה שהאפיר ולא בבגדיה שהיו פשוטים למראה, אלא בתנועה. באותו רפרוף של יד אל צוואר שידע עוד מימים רחוקים, שבהם היה רואה אותה עוברת לידו במסדרונות בית הספר ועוצר את נשימתו עד שתיעלם מעבר לפינה.
החל הוא ללכת אליה. לא כמי שיודע מה יאמר, אלא כמי שנענה לקריאה שלא נשמעה בקול. ובכל צעד הרגיש את השנים נפרמות מעליו כקליפות בצל, ונשאר רק הוא של אז והוא של עתה, שניהם יחד בצעדים כבדים וקלים כאחד, פוסעים אל עבר רגע שבו לא תהיה עוד דרך חזרה, לא אל האתמול ולא אל המחר, אלא רק אל אותו רגע לבדו.
היא הסתובבה.
ולא אמרה דבר.
והוא עמד מולה.
ולא אמר דבר.
הם עמדו כך רגע ארוך בתוך ההמון של שוק מחנה יהודה, אשר סער סביבם בגלים של קולות וריחות ותנועות ידיים של סוחרים ולקוחות, אך ביניהם הייתה דממה, כאילו נשמטו פתאום כל עונות השנה יחד ונותרה רק שעה אחת בה הזמן נשבר לרסיסים.
הרוח נגעה בצעיף של נֶחָמִי, ולרגע נדמה היה שהיא עצמה איננה אלא זיכרון בלבד שנולד מחדש מתוך הדממה הזאת.
"אביגדור," אמרה לבסוף בקול שלא היה אלא לחישה שאינה מבקשת דבר אלא רק להיאמר.
"נֶחָמִי," ענה לה קולו שהתרכך כאילו נזכר בעצמו מן העבר. "זו את."
והיא השיבה: "ואתה, אתה."
ושוב שתקו, מפני שהייתה השתיקה להם גשר שאין לצעוד עליו במהרה.
הם הביטו זה בזו, ולא היה בכך שום דבר מביך, כי כל המבוכה כבר התקיימה אי אז כשנאמר להם שאהבתם אינה מן הראוי, והפרידו ביניהם בזרוע של סמכות ואינטרסים ושולחן ערוך של כבוד משפחות ומעמדות.
"כמה שנים," אמר אביגדור כמי שמבקש לספור אותן ובו בזמן לפזר את כולן לכל רוח.
"שלושים וחמש," השיבה נֶחָמִי ומבטה לא מש ממבטו.
"ואיך עברת אותן?" שאל בקולו העמוק והזהיר כאילו הוא שואל על דרך הרים מסוכנת.
"בכאב שקט. ובשמחות גדולות. וגם באהבה שלא דמתה לאהבה שהייתה בינינו. אבל הייתה אהבה."
לא דיברו עוד דקה ארוכה, ועמדו ביניהם דוכנים של פירות וחמוצים ודגים מלוחים, ונשים קשישות שצעקו על קבצנים, וילדים שרצו בין הרגליים. ואילו להם לא היה איש, כי כל הסובב כאילו התרחק מהם למען יוכלו לשבת בשלום. הם פנו אל ספסל צדדי ליד חנות שנפתחה זה מכבר, וירדו אל מושבם כאילו כל חייהם ישבו זה מול זו בשוק הזה והמתינו לאותו רגע שבו יוכלו לשוב ולדבר.
"רוצה תה?" שאל אותה אביגדור.
ונֶחָמִי חייכה ואמרה: "אם הוא חם ואם אתה מזמין."
והוא קם בלי להוסיף דבר והלך להביא לשניהם כוסות זכוכית דקיקות מלאות בתה מר וקמומיל.
כאשר חזר ישבו יחד, והוא הניח את הכוס שלה בזהירות כאילו הייתה זכוכית שבלב.
"ידעתי שתהיי יפה גם כשתהיי מבוגרת," אמר ברצינות של מי שלא מחזר אלא קובע עובדה.
"אני סבתא לארבעים ושניים נכדים," אמרה בצחוק מתובל בתוגה. "שמונה ילדים ונכדים ונכדות מכל הצבעים והקולות."
"ועם מי היית נשואה?" שאל בלי להפנות את עיניו מן התה שלו.
"עם בנימין שטרן, זכרו לברכה" ענתה ולא היה בה כעס ולא חרטה. "טוב היה. שקט היה. נאמן היה. אבל לא היה אתה." ובליבה ידעה כי זו הפעם הראשונה שאמרה זאת בקול.
הוא הנהן בלי מילה ושתה מן התה כאילו יין של קידוש היה לפניו.
"ואתה?" שאלה בלחש.
"לא נשוי," ענה. "לא גרוש. לא אלמן. לא כלום. רק בן לאמי ואבי זיכרונם לברכה."
"לא הייתה אף אחת?" ניסתה לנסח שאלה מבלי לחדור.
"היו רוחות. לא נשים. היו שמות שלא נקשרו. היו מבטים שלא התעכבתי עליהם. פעם ניסיתי. ערב אחד עוד אפילו הלכתי לפגישה בשכונת רחביה. היא הייתה יפהפייה ודיברה עברית נקייה מדי. ובלילה ההוא חלמתי עלייך והלכתי בבוקר לאמי וביקשתי סליחה שאיני יודע להניח."
שתקה. ואז שאלה: "מדוע לא כתבת לי? אפילו מכתב אחד. אפילו ברכה."
והוא חש כאילו המילים שלה הן סכינים משוננות, אך לא האשים אותה. "מפני שלא היה לי לב לשלוח ולא כתובת. כששמעתי שנישאת, עברו עלי שלושה לילות בלי שינה. חשבתי לנסוע. לנסוע רחוק. עד מצרים אולי. אך אבי שבר את ירכו באותו שבוע, ואמי קיבלה את הייסורים שלה, והייתי להם הכל."
"היית בן טוב," אמרה בלחישה שלא ביקשה אלא לומר את האמת.
והוא השיב: "אבל אינני בטוח שהייתי אדם שלם."
כמו שרוח חורפית עוטפת את האדם מבלי לשאול לרצונו, כך עטפה אותם ההכרה שחייהם הלכו בדרכים נבדלות, ועתה שבים ומתנגשים קלות בשוק המלא.
"אני לא יודעת למה הגעתי היום לשוק," אמרה נֶחָמִי. "זה שנים שאינני באה. ילדיי קונים לי כל דבר. אפילו הסלים אין אני נושאת עוד. הבוקר קמתי וידעתי שעלי לבוא. כאילו מישהו לחש לי לבוא ולחפש משהו שלא ידעתי שחסר לי." והוא חייך כאילו שמע תפילה.
"גם אני לא הייתי צריך לבוא. אך התעוררתי מוקדם מדי ולא ידעתי לאן ללכת. ורגליי הביאוני לכאן."
היא הביטה בפניו ואמרה ברוך שלא היה בו ספק: "לא השתנית."
והוא חייך בתוגה והשיב: "את השתנית בדיוק כפי שהיית צריכה. הפנים שלך כתובים באותם קווים רק באותיות גדולות יותר. כמו תפילין שנכתבו בכתב סופר סת״ם לאחר שנטהר."
הם צחקו צחוק שקט שאינו פורץ אלא מתגלגל מן הלב אל הגרון וחוזר ומשתתק. ואז שאלה אותו שוב בשקט: "ואתה לא מתחרט?"
והוא ענה: "חרטה היא חפץ מיותר כאשר אין דבר להשיב."
הניחה ידה הקטנה על גב כף ידו ולא משכה אותה מיד. כך ישבו עוד זמן שלא ניתן היה לשערו, ורק מתוך ההשתנות של האור ומספר האנשים שחלפו הבינו כי השעה נעה הלאה.
ואז אמרה בקול פשוט וישר כמו חוט של צמר: "ילדיי מבקשים שאשוב ואנשא. שלא אזדקן לבדי. אומרים לי שלבד אינו טוב לגיל הזה. שאצטרך מי שיכין לי מרק בערב ויפתח את הדלת כשיש נקישה. והלב שלי אומר אולי צדקו." ואביגדור שתק.
היה השוק קודח כולו מרעש הבוקר, אך השניים האלה ישבו כאילו נברא למענם עולם אחר שאין בו אלא ספסל נמוך וקירות פח מכוסי אדים ויריעות רטובות הנעות קלות ברוח, והמרצפות שמתחת לרגליהם היו רטובות ודהויות עד כי השתקפו בהן קצות הסנדלים של נֶחָמִי וצל דק של זקנה שלא הייתה לה מקום בנעוריה, אך עתה הייתה לה מקום מושאל. אביגדור הביט בפני האשה שישבה לצדו, ולא ראה בה אלא אותה נערה שלפני שנים רבות הלכה עמו מן הסמטאות של כרם אברהם אל ספסלי הגן של הר הצופים, שם קראו יחד מתוך ספרים ישנים על רוחות ועל הרים ועל שתיקות שיש להן טעם של חיטה חדשה.
ביקש לשאול, אך לא מצא את השאלה הנכונה שתעמוד בין שניהם מבלי ליפול מטה אל תהום של תוגה, ולכן שתק. אך שתיקתו לא הייתה ריקה אלא מלאה באותן מילים שלא נאמרו במשך השנים ההן בהם הלך לבדו אל בית הכנסת בשבתות והתפלל בלא שהזכיר שמה, מפני שלא היה יכול להוציאו מבלי שיכאב הלב בכפלים עמוקים. והיא הביטה בו בלא הסח דעת ואמרה בלחש שלא ביקש רחמים ולא יראה אלא אמת פשוטה כחותם של אמת על מצח של תינוק ביום המילה, ואמרה לו כי מאז שמת בנימין שלה, איננה ישנה בלילות אלא עוצמת עיניים ומונה את הדקות עד שיעלה הבוקר. וכאשר עולה הוא, איננו אלא סימן לכך שעוד לילה עבר והיא עודנה לבדה.
שאל בקול נמוך: "כמה זמן את אלמנה?"
והיא ענתה: "שבע שנים וארבעה חודשים, ובשבוע הבא שלושים לחודש יהיה הוא יום פטירתו לפי הלוח."
והוא שמע ולא ענה, אך הניד בראשו כאילו מתפלל עמה, ולא עמה בלבד אלא גם עם כל האלמנות שבעולם שיש בהן אהבה שעוד נותרה תלוית נפש.
השפילה מבטה אל קצה צעיפה וראתה בו פתיל פרום, ואמרה בשקט כאילו לעצמה: "בניי ובנותיי עושים עמי חסד ורוצים בטובתי ומביאים אליי שדכנים ובוררים לי אנשים טובים ומכובדים שמבקשים אשה יראת שמים ויד נאה לנכדים ושקט בביתם."
והוא גיחך קלות ואמר: "ושוכחים לשאול את האשה מה בליבה."
חייכה חיוך דק ואמרה: "שוכחים כי פוחדים שמא תאמר שאינה יודעת."
אז פרשה לפניו את השנים כמו מניפה שנפתחת לאט ומגלה פרחים של קיץ שהתייבשו אך שמרו על ריחם, וסיפרה כי לא היה לה חסר באיש שהלך ממנה לעולמו כי עבד לפרנסתו וכיבד אותה ודאג לבניו ובנותיו, ובשבתות היה שר זמירות בקול רך ונותן לה מנוחה מן המטבח, אך לא היה בה האש שהייתה אז כאשר ראתה את אביגדור עומד בפינה של בית הכנסת וילדה את שמו בליבה שוב ושוב מבלי לקרוא לו בקול. אמרה כל זאת לא בכאב ולא בטרוניה, אלא כאדם שמספר על מזג האוויר של ארץ רחוקה שהיה בה פעם לפני עשרות שנים.
אביגדור הקשיב, ומצחו התקמט קלות מן הקור שהיה נושב מבעד לחולצתו הישנה ומן הרוח שנכנסה בין חרכי לוחות הפח, אך יותר מכך התקמט מצחו מרוב המחשבות שלא ידעו להם מנוחה, שכן ידע כי המקום שבו הוא יושב עכשיו אינו מקום סתם של שוק אלא תחנה שיכולה לשנות חיים, ושאולי זוהי הפעם האחרונה שבה ידברו לב פתוח ללב אחר בלא פחד ובלא מסווה של אדיבות ירושלמית קרירה. חש כיצד לבו מכה בקרבו.
אמרה לו אז: "אביגדור, אינני באה להציע דבר."
והוא הנהן והשתתק, מפני שלא היה לו מה להשיב, כי כל תשובה הייתה בגידה במה שהיה ולא היה, ומה שנמחק ונחקק.
אמר בשקט: "אני יש לי חדר אחד ברחוב יפו מעל בית מסחר למנעולים, וחלון אחד שפונה אל פעמון הכנסייה הרוסית, ואין לי אלא ספרים אחדים ותמונות של אבי ואמי, וגם רדיו קטן של קול ישראל שמודיע לי אם ירדו גשמים בכינרת."
צחקה קלות ואמרה: "ולי יש בית עם שישה חדרים ונכדים שבאים ונשארים לישון, ובלגן של חיים שלמים, ועם כל זאת, יש לי גם שקט שאינני בטוחה אם אני בורחת אליו או ממנו."
נשא את מבטו והביט בה בפעם הראשונה אחרת, לא כבת זוג, אלא כאשה שלמה שהלכה כברת דרך ארוכה במסע מלא תהומות ומעלות, ואמר לה: "העולם הזה שלנו בנוי לפעמים כספר שבו הדף האחד נכתב שנים אחרי הדף שקדם לו, ובכל זאת יש הקשר ויש סיפור ויש גם סוף שיכול להיות התחלה." והיא שתקה וליטפה את קצה הספסל כאילו נגעה שם בידו מבלי לגעת באמת.
אביגדור ישב מולה כפי שלא ישב שנים מול אישה מן העולם הזה, ולבו פעם כבתוף שמתקין השען, אך נבוכו הפטישים בו ולא מצאו מנוח, ושתיקתו הייתה ארוכה מקול. והיא שתקה עמו לעיתים, ושוב דיברה באותן מלים רגועות שנשמעו לו כשירה שבורה שמניחים בין אבני השוק רק כדי שתישמע לרגע אחד ותישכח. והוא הקשיב ולפעמים רק הביט ולא קלט, כי זיכרונותיו הדפו את המציאות הזו ממולו ודחקו אותה אל מקום עמום. ופתאום ראה לא את נֶחָמִי שבפניו, אלא את נֶחָמִי של אז עומדת מאחורי בית הספר כשהרוח מבדרת את שיערה, והוא מביט בה כמו שכבר אסור להביט ומבין שלא יהיו לו ממנה עוד ימים חדשים.
ובין מילה למילה, שמעתה בפיה כמו נוצרת רוח אחרת, בתוך תוכו נברא חלל רך ואפלולית שכמו התהדקה בו והייתה מהוססת אך ברורה. והוא ראה לנגד עיניו את שנותיו כולן כמו מחול פרוע של רגעים שנזנחו וכעת דורשים התבוננות, ולא היה יכול עוד לשתוק בפני עצמו, ולא היה יכול לדבר כי מילים כשלו, והלב דיבר בשפת התחושה ולא בשפת הלשון. אמר אביגדור אל עצמו חרש, אולי בקול שאוזנו בקושי שמעה: "אם כך היא יושבת מולי ומספרת ולא נפרשה ממני במלוא הלב, אולי טעיתי כשלא לחמתי בה."
בימים ההם, כשעוד היה בכוחו לקוות, וישב בכל ערב בפתח בית הוריו ותלה מבטו ברחוב כאילו תעבור בו ותחייך כדרכה, אמר בלבו כי אין דבר טוב יותר מלהיות סבלן וענו והניח לאהבתו להישמט מידיו כמו תפוח שהבשיל ונפל באין קוטף. אך היום הוא שואל את עצמו אם לא היה עליו לתפוס בידיו את אותו תפוח, להחזיק בו, להגישו לעיני אביה ולומר לו: "אכבד אותך, אך לא אפסיד אותה למען כבודך, ויהי מה."
"היה לי פה," אמר בלבו, "ולא דיבר". "היה לי קול ולא השתמשתי בו, היו לי רגליים ולא הלכתי אליה פן תיחשב דרכי לחצופה." ופיה היה סגור ושתק גם כשנישאה, גם כשילדה, גם כשנעלמה מן השכונה, גם כשידע בלבו שזכרה בו קיים ולא חדל, וגם כשחלפה מחשבה בלבו לשלוח מכתב, גם זה לא עשה שמא תחשוב שהוא מבלבל את חייה. אך עתה כשהיא מספרת לו איך התאלמנה לבסוף וילדיה מחפשים לה שידוך, לא יכול שלא לחוש כי אולי הוא היה צריך להיות השידוך שלא נעשה.
ידע אז, ויודע גם עכשיו, שלא היה יכול לעזוב את הוריו, שכבר אז הזקנה נראתה בעיניהם ובקולם, והיו תלויים בו לכל פרט של קיום. ואמו שהייתה שברירית ורגישה לכל שינוי הייתה בוכה אם איחר לבוא והייתה חולה בכל פעם שנעדר אפילו ליום. ואביו שהיה קשה יום ועיקש, אך נשבר אט אט מחולי שלא כונה בשמו, לא היה סומך על זולתו, אלא רק על הבן שידע את סדר התרופות, את תנוחת הכרית, את זמני השקט.
עמד אביגדור מול עצמו בתוך נפשו ואמר: "ואולי באמת לא היו לי ברירה ולא דרך אחרת, והייתי בן יחיד, ולי לא ניתנה החירות לבחור בי ולרוץ אחרי אהבה כשהזקנה עוטפת את ביתי ואבי נחלש יום אחר יום ואמי קמה בלילות לקרוא בשמי וביקשה מים או תשובה או נוכחות בלבד, ורציתי להיות ראוי להיות בן נאמן, ועל כן לא הייתי ראוי להיות אהוב או מאוהב מחדש."
עם כל ההבנה הזו שהתלבשה על פניו כפנים שנשקפו אליו מן החלון בלילה, לא היה יכול להסביר את רגש החסר שנותר בו כמו חלון פעור בבית ריק, שהרוח תמיד חודרת בו ואינה יוצאת גם כשקיץ בחוץ. והיה בתוכו אותו קור לא מוסבר שקפא על שמו ומאז לא נמס, ועתה כשהיא מדברת והקמטים סדורים על פניה כמו שבילים של זמן, הוא יודע שאהבתו אליה מעולם לא פחתה, רק נדחקה ונאלמה ונאסרה, וכמו נולדת מחדש נוכח השקט הזה.
וכששאלה אותו: "ולמה לא התחתנת אביגדור, שהרי כל השנים הללו היית לבדך?", השפיל את עיניו לא כמבויש אלא כמי שמבקש להביט בלבו ולא למצוא בו תרמית.
אמר בקול רך אך יציב: "כי לא ראיתי אחרת מאז וכל אשר עברתי לא מחק את דמותך." ומיד התבייש על הישירות שבדבריו, אך ראשה רק הנהן כאילו לא ציפתה לתשובה אחרת, וכל מבטה אמר: "לי אתה האיש שפעם היה ונותר האיש שלעולם."
לפתע הבין כי הקול שהיה קבור בו שנים עתה יוצא לאטו, ולמרות שלא ידע אם לשוב ולחיות כאיש של נֶחָמִי או להניח לדברים להישאר בזיכרון, היה שואל את נפשו מדוע חזרו כל הרגשות שהיו בו פעם כה חזקים, ומדוע אין בהם עתה כוח לגאול אותו אלא רק להכאיב, והאם כל השנים הללו היו דרכים אל הרגע הזה או שמא הן הקירות שבנו את כלאו.
המחשבות התעבו בו כמו עננים מעל גגות בתי מחנה יהודה סמוך לשעת צהריים אפורה, שהשמש אינה נראית בה, והאור נדמה כבא ממרחקים ומסמן שכבר לא בבוקר הם יושבים אלא לקראת ערב, ושום דבר לא נעשה ברור יותר, רק עמוק יותר וכבד יותר, כמו סיר גדול שהתבשל על אש קטנה וכל ניחוחו ממלא את הרחוב, ולא ניתן לדעת אם ירק היה בו או בשר, רק טעם של זמן שעבר ולא ישוב.
השוק הלך ונתמעט, כאילו כל אדם שבו נברא לשעה בלבד למען המפגש הזה לבדו, וכשנשלמה תכליתו נתפזרו הכלים איש איש לפינתו. ודוכני הירק נשתתקו כמקהלה שנמוגה אל תומה, ושיירי הכרוב השוכבים בין החריצים שימשו עתה מפת דרכים למחשבותיו של אביגדור, שהפליגו הרחק הרבה יותר משער יפו ומעבר לגגות בתי האבן שכעת טבלו ברוך קרני אחרית יום. ובליבו לא ידע אם הכאב שבו יושב בשרו הוא כאב של פרידה או של התחלה, או שמא כאב ישן שהחליט לשוב אליו לאחר שלושים וחמש שנים, שנראו לו כעת כזמן מועט שנמתח רק בכדי לבדוק אם האהבה עודנה חיה או שמא נרדמה בשנת ישרים.
רוח דקה ירדה מן הגבעות ונגעה בלחייו כאצבע של זיכרון עתיק, והוא לא זע, אך ליבו נאנח בין צלעותיו כתיבה חרישית הנפתחת דווקא בסוף הספר. וריח הלחם שנאפה קודם לכן עדיין עמד באוויר, אך הצטמצם לכדי ניחוח עמום של חמימות חולפת, בדיוק כמו תחושת הביטחון שאחזה בו קודם שראתה אותו והוא אותה ולא ידעו אם לומר שלום או לשתוק. אך עתה משהושמעו הדברים ורבו השמות והאירועים שנאמרו ביניהם, היה אביגדור כמי שבלע ים שלם ועליו להחליט אם הוא טובע או שוחה בו.
עיניו נשאו אל תקרת השוק ומעבר לה ראו שמיים קרים מוכתמים בעננים כהים, שזחלו באיטיות כמו זקנים שלא ממהרים לשום מקום. וכמו אותם זקנים שהיה להם משיב את כריתם ומתקן את שמיכתם ביד אחת שהתרגלה ללטף דאגה ולגרש כאב, ועתה אותה יד בדיוק נתונה הייתה תחת השולחן על ברכו שלו רפויה ורועדת, ובתוכה לבדו היה מונח עולם ומלואו שלא בא לידי מימוש אלא בשיחות קצרות עם עצמו בשעות הערב כשנשאר לבדו בבית ההוא שבקצה רחוב יפו.
ולא הבין עד כה איך ייתכן שאהבה שנקטפה בטרם הבשילה תשוב ותלבלב מול עיניו דווקא בגיל שבו רגילים האנשים לסכם ולא להתחיל, והרגיש כאילו ניצב על פרשת דרכים שלא הובילה לשום מקום מוכר אלא לשדה פתוח שמעליו חג עורב בודד וקריאתו נמהלה בקול השוק ובדממה הפנימית שהלכה ונעשתה רועמת בו. וכל מבט של נֶחָמִי אליו שימש גם כמראה וגם כחידה שאין לה פשר אלא אם ייאות להישאר עד שייפתרו כל צללי ימיהם.
נזכר בשבתות שבהן נשא את אביו בידיו מפאת חולשתו עד הספסל שבחצר, ושם ישבו ושתקו עד שנחה השמש מאחורי קצה הגג, והאור היה משתבר על דלתות הבתים כאילו ביקש ללטף את הקירות ולומר שלום. ולא ידע אז שאין זו אלא שעת חסד קטנה שלפני ההיעדר. ושוב עולה בו כעת התחושה ההיא, כשהשמש שוקעת על גב הדוכן והוא יושב מול נֶחָמִי, ובליבו יודעים כל התאים הפנימיים שמה שיתפוס כעת יישאר עימו לנצח, ומה שיוותר לא ייגאל עוד.
קולה נגע בו כמו צלצול של פעמון רחוק בלב כנסייה זרה, והוא הביט בה בעיניים של מי שמביט לא רק באדם אלא בזיכרון חי שצועד לעברו מכוסה בשלג דק, וכל פסיעה שלו מפיחה אבקה לבנה שעליה הוא מזהה את עקבות נעוריו, את הרגע ההוא שבו עוד העז להאמין שניתן להפוך את רצון הלב לגורל שלם, ואת אותה אמונה אבד ביום שבו נֶחָמִי הלכה ולא חזרה. וכעת הוא שומע אותה מספרת לו על אלמנותה ועל הילדים ששולחים שליחים לשדכנים, והוא תמה לעצמו אם אינו אף הוא שליח שנשלח מתוך ליבו ממש.
פניה, שהיו תמיד מאירים גם כשהייתה שותקת, שידרו לו שלווה שלא ידע באף יום מעבודתו בשוק ולא בין הצל והסל, אלא רק כשהיה יושב מול אביו ומנקה את כפיתו בזהירות או מנגב את שפתיו ברוך שקט. וכאילו יש בו כוח להחיות את כל מה שנשכח, ואז נֶחָמִי מדברת על בנה שהלך ללמוד רפואה ומספרת בפשטות גמורה על נכדים שציירו לה ציור ומסרו לה בשבת, והוא רואה את הציור בדמיונו כאילו צויר גם עבורו, כי הדמיון נבנה ממה שלא קיבלנו ולא ממה שיש לנו.
הוא לא אמר דבר, אבל בתוכו פעלו המילים כמו אש בקרב עצים יבשים, והזיכרונות דלקו בו כמנורה שנשכחה בלילה והאירה פתאום באור עתיק שלא ידוע מה מקורו ואיך הוא דולק, אך די היה בו כדי להחזיר לו את פניו של אביה של נֶחָמִי ואת קולו הקריר שאמר כי הבת שלו לא תלך אל בן של סוחר בשוק, כי יש לה עתיד עם אנשים מן המעלה. והוא שמע את המילים כעת כאילו נאמרו זה עתה ואיננו מתקומם עוד, אלא רק מתבונן בגזירתו כשם שמתבוננים בענן סורר ומבינים שאין בו רוע אלא כיוון שונה מזה של הלב.
חשש שאם יגיד לה שהוא מתחרט על כל אותן השנים שנמנע מלבקש את ידה שוב, אולי תקבל את דבריו בשתיקה שמסמנת את אשר ברור אך לא נאמר, או אולי תפחד ממה שאבד כבר. והוא ידע שהאבדות אין להשיבן, והבין שהוא עצמו הפך לשומר של געגועיו כמו נר שדולק לזכר דבר שאיש מלבדו לא זוכר. וגם עתה כשעיניה רכות והוא קרוב לה כפי שלא היה מאז ילדותם, הוא חושש מן המילה הקרובה מידי שהורסת את המרחק הקסום שבין זיכרון לאפשרות.
לפתע חש שמן המילים שלה יוצא חוט שקושר את חייו לאחור לא כלהבה אלא כעשן המסתלסל, ומוליך את עיניו לראות את הפעם הראשונה שבה ראה אותה בפתח בית הספר עומדת ליד עץ התות ואוכלת פרי שנפל, ובחיוך שלה היה מה שלא נברא, אלא פעם אחת, והוא לא העז להתקרב רק הלך משם כאילו התקרבותו תבטל את יופייה, אך היופי לא בוטל אלא רק נרשם בתוכו כמו פסוק בתפילה שאינו מובן אך נאמר בכל זאת בכל בוקר.
לבו פעם בתוכו באיטיות של מטוטלת עתיקה, ובכל תנודה חשב שמא צריך היה להילחם על נֶחָמִי באותם הימים. אך לא נלחם, כי נבהל מן הכבוד ומן הסדר ומן האופן שבו נגזרות ההחלטות בידי אבות ולא בידי בניהם. ושוב הוא שואל אם ייתכן שהוא מתחרט, או רק מבכה על מה שלא נולד, ואם ראוי אדם בן שישים לגעת במה שוויתר עליו בגיל עשרים וחמש.
ובאותו רגע ממש שבו השוק החל משיר את קולו לתוך דמדומי הערב, ולחות קלה עלתה מבין האבנים שהחזיקו את ירושלים תחת רגליהם של דורות רבים שכבר אינם, והוא נשא מבטו מעלה וראה יונה אחת חגה במעגלים כאילו אובדת היא למקום שבו תניח את כנפיה. ולה ייחל שיהא זה סימן ואולי מענה לשאלה אשר שורפת את קרביו: אם עליו לקום ולומר דבר שייטיב את אשר החסיר, או שמא לשתוק ולשוב אל בדידותו ששימשה לו כמעיל עלוב אך מוכר ומחמם.
פניה כמו נחתו בינתיים במקום שאין לו זמן, והיו מונחות מולו כפרוכת שמכסה על סוד קדום שאינו רוצה להיגלות עד שיימצא בו הכוח לפתוח את לבו ולפרוש את כל האותות שלא הבין אז, ועכשיו אינם אלא שפת נפש אחת ארוכה שכולה אומרת חסד ועצב כאחד. והוא ידע שלא יהיה לו עוד רגע כזה שבו יוכל לחזור ולגעת בגעגוע לא כהזיה אלא כחומר ממש, ולחוש באוויר הרוחש שבין שניים שהחמיצו זה את זו ושוב מצאו זה את זו לא כתיקון אלא כהשלמה.
בתוכו עלה צערו של אדם אשר לא הספיק לאהוב עד תום, ואהבתו נקברה חיים תחת כל חובת יום שגזלה את מרצו וכל קריאת שם שקראוהו חזרה וגררה אותו הרחק מן הדרך ההיא שיכול היה לפסוע בה לולא נסגרה בפניו הדלת של אביה ושל הזמן ושל המקום שבו נבראים דברים ולא תמיד מתממשים. ושוב ראה את דמות אביו הכחושה שוכבת על מיטת הברזל, ולצידה אימו המוזגת לו מים בכוס זכוכית דקה, וכל חייהם הצטמצמו ברגע ההוא לנשימה אחר נשימה, והוא היה שם להם כדי לשמש אור אחרון.
וככל שדיברה נֶחָמִי ברוך על חייה ומאורעותיהם, והוא שמע בתוכה את תוגת הימים והשמחות שהיו לה והוא לא חלק בהן, חש כאילו נפער בו בור גדול שאינו ניתן למילוי, וכל מילה שלה נופלת פנימה כמו אבן שנזרקה לתוך באר עתיקה, והצליל החוזר אינו אלא הד שתוך כדי חזרתו משנה את תכניו ואומר לו דברים שלא נאמרו במפורש אך ידועים הם לכל מי שאי פעם אהב ולא נאהב באותו הזמן.
לא ידע אם הדמעות שעלו בעיניו הן מחמת ההחמצה או השיבה או מההכרה הפתאומית שכל אהבה יש בה ריח של קבורה, שכן הזמן עובר ואין לשוב אליו אלא דרך הזיכרון, והזיכרון אמנם יקר אך גם הוא מרמה, שכן הוא בוחר לו תמונות בודדות מן המרקם כולו ומציגן כשלם, ובעצם כולן רק קרעים שמתפרסים מחדש עם כל מבט נוסף.
רוח קלה נגעה בפאת מטפחתה, והוא הביט כיצד נע האריג הדק, והבין שלעתים תנועה קטנה כל כך יכולה לחולל סערה שלמה בלבו של אדם. והיא חייכה את אותו חיוך שידע ורצה לומר לה דבר שיסכם את כל השנים, אך לא נמצאה בו מילה אחת שיכלה להכיל את המשקל שנאגר בו, כי מה תאמר המילה לבדו לאישה שאהבתה הייתה לו תחילה ואחרית, ומרווח דק שביניהן לא נמדד כלל.
נזכר בפעם ההיא שחלף מתחת לביתה בערב פסח ושמע צחוק של אורחים יוצא מן החלון, וריח חרוסת ויין עלה באפו, ולא ידע אם לקנא באיש שלה או באלוהים שנתן לה חיים מלאים בעוד הוא ממלא רק חובות יום וחוזר אל מיטה אחת שאין בה חיבוק אלא רק שמיכה מקופלת וספר פתוח להירדם מולו מבלי שזכר את מה שקרא.
והשמש כעת השתהתה עוד רגע מעל שוק מחנה יהודה, כאילו אף היא אינה רוצה לפנות את מקומה לצינה וללילה. ואביגדור הרגיש שהעולם עצמו עצר מלכת והמתין לו שיעשה את אשר אין לו עוד יכולת לדחות. והוא ראה בה את השנים שחלפו לא רק כאובדן, אלא כאפשרות שהייתה כלואה בו ומעולם לא ביקשה להשתחרר, אך עכשיו נֶחָמִי פתחה את החלון ההוא וביקשה רק שישב לצידה בלי הבטחה, בלי שבועה, רק להישאר מעט.
בלבו כבר ידע שאין אדם יכול לחזור לאחור, אך גם אין הוא רשאי להתעלם מן ההווה שמונח מולו ושואל האם תוכל לאהוב שוב, והאם יוכל הוא להרשות לעצמו לקבל את האהבה שניתנה לו פעם ונלקחה ושוב הוחזרה בידיים אחרות, לא של נערה, אלא של אישה שהחיים כתבו על פניה את כל הפסוקים שאדם לומד מאוחר מדי להבין.
וכך ישבו השניים באותו יום חורפי שהפך בין רגע לרגע קדוש של אור אחרון שירושלים יודעת לתת רק למי שעיניו שראו ימי עמל ואכזבה אך לא נסתמה מהן התקווה. והוא לא אמר דבר והיא לא דרשה, אלא חיכתה, וליבו פעם בין ברכיו כמו תוף שבור שמישהו עוד מנגן בו למרות שסדקו אותו יובלות של שתיקה והחמצה.
מהו הזמן אם לא חלון צר שנפתח בלא רשות ונסגר בלי הודעה מוקדמת? ואביגדור שידע ימים קצרים ולילות ארוכים הרגיש כיצד כל חייו הצטמצמו לאותו מבט של נֶחָמִי, שישבה מולו כאילו לא חלפו שלושים וחמש שנים, כאילו שום אהבה לא הייתה, כאילו לא נקברו הורים ולא נולדו ילדים, וכאילו אותו חורף בירושלים לא נמתח על פני עידנים, אלא רק שינה צורתו ממעיל כבד לחלום עמום.
הוא הביט בה ולא ראה את קמטי פניה, אלא את צחוק נעוריה שעדיין ניכר בקצות שפתיה ואת הליכתה הנמרצת של פעם שהיום נרגעה לכדי הליכה שקולה, אך גם בה מהדהדים צעדי הנעורים כמו שבשירה טובה נותרת שורת הפתיחה מהדהדת עד הסוף ולא נתפוגגה. והיה בו רצון לאחוז בידיה ולומר לה את אשר ליבו נצר כל השנים הללו, אך יראה אחזה בו, יראה לא מן הפחד אלא מן הידע שמי שחוזר אחורה נדרש לשלם במטבעות של כאב ונחמה בעת ובעונה אחת.
השוק כולו נשם סביבם כאילו הוא עצמו נזכר באהבת נעוריו ורצה להעניק לשניים רגע של חסד שלא יימחה מהר ככל שיעבור, כי כאן במקום זה ממש היו פעם רגליהם של אביגדור ואביו צועדות עם ארגזים וקריאות של ירקות, והיה חושב בליבו שמא תשוב נֶחָמִי לשוק לקנות תפוח מתוק או אגסים בשלים, אך היא לא חזרה והוא נותר רק עם ריחות הדוכנים וקריאות הסוחרים שלא הקלו עליו את יומו.
עתה שישבה מולו בגופה ממש וריחה עלה באפו, והיה בו משהו מתוק ומר, כאילו הזמן עצמו נתבשל על כיריים של געגועים ולא הוסיף מלח ולא סוכר, אלא רק את טעמם של החיים כפי שהם נמסים לאט בתוך כף הנפש הרוטטת, ולא ידע אם יוכל עוד לעמוד בזה.
כשהרהר ברצון השקט הזה שעלה בו לבקש ממנה שתישאר עימו גם אם רק לשבת זה מול זו מדי שבוע לשתות תה ולספר זיכרונות, נפל עליו כובד שלא הכיר: כובד של תקווה שלא העז לקוות שמא תכזיב, ומאידך כובד של הזדמנות שנייה שבאה בגיל שאין בו עוד חיפזון אך יש בו חרדה שמא כל דבר הוא האחרון.
אמר בליבו: "מהו האדם אם לא צל של הכמיהות שלו, והאם לא זכותו של כל אדם לנסות פעם אחת בחייו לאהוב כפי שחלם ולא כפי שהתאפשר לו?" והנה באה שעה שמרמזת לו שעליו לבחור בין בדידותו המוכרת לבין הליכה באפיק חדש שאין לו בו הבטחה, אך יש בו אור קטן שמאיר את הפנים האלה שישבו מולו עתה ונשאו אליו מבט רך שלא דרש ולא ביקש, רק נשא עימו אפשרות.
והנה לא היו לו עוד חובות לאביו ולאימו, כי הלכו להם כבר מזמן למקום שאין צורך בו לא בארונות פתוחים ולא במרק חם אלא רק בזיכרון שנטמן בבתי העלמין של סנהדריה. ורק ליבו עוד קשור לאותם ימים, כי בשתיקתו הוא נשבע להם בלי נדר שישמש להם בן עד תום, והוא עמד בשבועתו, והיום מה נותר לו אלא לשוב ולהיות אדם בודד שאיש אינו מחכה לו ושום אור לא נדלק לכבודו עם בואו.
ועם כל זאת לא ידע האם יכול לאהוב אישה שכבר הלכה בעולם אחר ממנו ונישאה ואהבה ואיבדה, ובני אדם רבים היו עדים לחייה והוא לא היה ביניהם. ואולי כל אהבה ביניהם עכשיו לא תהיה אלא חיקוי של אותה אהבה ישנה שאיבדה את חיותה ונותרה כקליפה יבשה של תפוז שהיה פעם מתוק אך היום רק ריחו נותר.
מצד שני, חש בליבו כאילו יש בו פינה שלמה שלא נשחקה כל השנים ולא נשחקה לא בגלל שנטמנה אלא בגלל שלא נדרכה, ולפתע באה נֶחָמִי ופסעה שם כמו הולכת בשביל שלא שיער שקיים, וכף רגלה מצאה את מקומה בלי להתאמץ, והלב כולו התכווץ והתרחב באותה פעימה.
כך ישב אביגדור ומחשבותיו נדדו כמו עלים נישאים ברוח הסתיו שלא תמה, והקולות מן השוק הפכו רקע לתיאטרון נפשו שנקרע בין האפשרות לבין הפחד ובין האהבה לבין מה שנותר ממנה. והוא הרגיש כאילו כל שירי האהבה שבעולם נכתבו בעבור רגע כזה שבו אדם שואל את נפשו האם לחיות עם לב שלם למחצה או לשבור אותו שוב אולי הפעם לרפא. הביט בעיניה ולא ראה בהן עצב אלא משהו אחר שלא ידע לקרוא לו בשם, אך חש שיש בו חסד וכבוד והבנה שאין בה צורך להוכיח דבר ואין בה דרישה, אלא רק עצם הקיום של מישהו שהיה שם תמיד ולא נמחק גם כשנשכח.
הרחוב נשף קרה קלה ומטפחתה רעדה, וידיו רעדו גם הן אך לא מקור אלא מאותו רעד פנימי שאדם מרגיש כאשר הוא קרוב מאד למה שבאמת חשוב, ויודע שאין לו ביטחון אך גם יודע שאין לו עוד הרבה שנים לבזבז על סיבות טובות לאהוב לבד.
ורצה לשאול אותה אם תוכל לאהוב אותו גם כעת כשהוא אינו אלא איש זקן עם לב שלא חדל לפעום בשמה, ושפניו חרושות ימים רבים שאין בהם הרפתקה אך יש בהם נאמנות לשגרה שהיא אהבה מסוג אחר לא פחות מהראשונה, אך השתיקה עשתה את שלה והפכה לדיבור פנימי עמוק יותר מכל שיחה. ואביגדור הרגיש כאילו הוא שומע אותה גם כשהיא שותקת, וכאילו הוא עונה גם כשהוא שותק, כי יש רגעים שהנפש מדברת בשפתה שלה מבלי לבקש מהפה שיפרש אותה.
והנה כי, לא חדל מלהביט בה גם כשהשיבה פניה ממנו אל הסל שעל ברכיה והחלה לסדר בו את התפוחים כמי שמבקשת להעסיק את ידיה כדי שליבה לא יתפרץ דרך מבטה, וכל תנועה קטנה שלה קראה אליו כקול חרישי מתחת לדממה שאין בה צליל, אך יש בה הרעד הקל ההוא של נימה שאיננה מנוגנת, אך נוכחת בכלי הריק שבין שניהם. והיה אביגדור אומר בליבו: "מה יהא על איש זקן כמוני אם תפתח היא שוב את דלת ליבה אליו? האם יוכל לשאת את קרבתה ואם לא תהיה בו אלא מבוכה גדולה ושתיקה של אדם שמבין רק באיחור את אשר יכול היה להיות ואיננו."
וכל אותה עת נפרשה מעליהם השמש החורפית, כאילו גם לה נמאס מהסתיו הארוך של ימיהם ורצתה לעטוף אותם באור חיוור אך חם שמאיר יותר את הלב מאשר את הרחוב. ונראה היה כאילו הרחוב כולו נסוג לאחור מפניהם מפני שיחה אשר התנהלה כמעט בלא מילים אך יכלה למלא ספר שלם בסיפורים שלא נכתבו בזמנם.
"אם תכניסני נֶחָמִי אל חייה," שוב אמר בליבו, "מה יהא עליה? האם לא תמצא את עצמה נבוכה בתוך ביתה שלה כשאיש זר יושב שם והנכדים סובבים בחדרים ואיש מהם איננו יודע את שמי, לא כשם סב ולא כשם דוד, ולא כשם ידיד, אלא כאותו אדם מוכר מהעבר הרחוק שלה, כאותו סיפור ישן שאין בו גיבורים רק געגועים."
"ומי יאמר לה מילה אם תאמר להם שהוא ישן אצלה בלילות כשקר בחוץ? ואם תאמר להם שזהו האיש שנשאה בלבה כל השנים אף שלא נשאה אותו כחתן, האם יאמינו לה? ואם יאמינו האם ירצו לראות אותו שם סביב שולחן השבת יושב כמורשת עתיקה שנחלצה מבין דפי יומן ישן?"
"ואולי לא אותי היא רואה מולה אלא את מה שיכול היה להיות אילו אביה לא סגר את שערי ביתו לפניי ואילו העולם היה סבלני יותר לדלות ולא מחפש רק ייחוס ומעלות של תעודות? הרי בשעתה אהבה אותי באמת, אך הזמן שהרחיק בינינו אולי גם עירפל את הדיוק שבזיכרון, ומה שאהבה בי אז לא מצוי בי עוד, כי נעוריי חלפו ואפילו צעדיי אינם אלא הד של הליכתי מפעם."
"ומה אוכל אני לתת לה היום שאני עצמי איני יודע אם יש בי עוד מה להציע? שהרי לילותיי בדידותם רבה ושתיקותיי ארוכות ממילים, ואילו אני בא אליה עכשיו מה אעניק לה אם לא גוף עייף ורוח מהורהרת שאינה יודעת להרעיש עוד אלא לשבת בשקט ולהרהר ולהקשיב לנשימות החורף דרך חלון סגור למחצה."
"אם תגיד בליבה היא נֶחָמִי 'טוב לי שיהיה כאן אביגדור ולא אהיה לבד', הרי לא באהבה קיבלה אותי אלא מן הפחד להישאר בלי איש לדבר אליו. ואם כך הוא, האם לא תהיה זו עליבות מצדי להיכנס למקום שלא נקרא לי בו אלא כאורח של נסיבות ולא כאיש אשר ליבה חפץ בו בכל מאודו."
"אולי טעיתי בכך שבאתי לשוק הבוקר הזה? אולי אם הייתי נשאר בביתי והולך לי לפינת בית הכנסת לשבת מעט עם הסידור הישן ולא רואה אותה כלל, אולי טוב יותר היה לי כי הנה נתערבלה בי כל השלווה אשר עמלתי עליה שנים רבות וכעת איני יודע שמץ מה לעשות ברגע של חסד שלא ביקשתי אותו."
"האומנם באמת היא עוד רואה בי את אביגדור שלה, או שמא אך מתוך כבוד לחולשותיי ומחמלה של אישה שכבר איבדה בעל וילדיה סובבים אותה ועסוקים בענייניהם והיא מחפשת לה ספסל לשבת בו ומישהו שישאל לשלומה, ולא מתוך אהבה עמוקה אלא מתוך הצורך לא להיות לבדה?"
"הלא ראה ראיתי אנשים רבים שנישאו לעת זקנתם ולבו של איש מהם לא היה שלם, ובלילות לא מצאו להם שינה כי האהבה שיביאו אל יצועם כבר איננה חיה אלא רק סיפור יפה שתלוי על קיר חדרם עם שאר התמונות מימים רחוקים."
והיה יושב עמה עתה באותו מושב שוק כאילו זהו הספסל האחרון בעולם בו מונחות כל האפשרויות, והיא מצידה שותקת לא כהסתרה אלא כהזמנה, ומביטה בו כאומרת: "הן לא באתי להכריע דבר אלא לשתף אותך ברגע הזה שהוא אמיתי יותר מכל מה שהיו חיינו בנפרד."
ומחשבתו נמשכה הלאה ותהה אם לבה שלה לא נשבר כשאביה בשעתו סגר עליו את הדלת ואמר: "לא לזה תלכי ילדה שלי, כי הוא רק בנו של רוכל והוא לא יוכל להעניק לך אלא עגלה ותרמיל, בעוד אנו אנשים של ספרים ועתיד ולא דלפקים של ירקות ונעליים בלויות."
לא ידע אם אותה אמירה שיצאה מפי אביה לא פגעה בה גם היום, וכאילו שוב הוא שב ונעמד לפני אותה הדלת, רק שכעת אין אב מאחוריה אלא ילדיה ונכדיה, ושוב נבחנת דרכו: האם יוכל לעבור או יישב עוד פעם בשער ויחכה עד שתיפול החלטה.
ואולי גם היא איננה יודעת בעצמה אם רוצה היא אותו בשביל עצמה או בשביל ילדיה כדי שלא יאמרו "אמנו שותקת יותר מדי ושעותיה ארוכות ואין איש לדבר עמה", ולכן נביא לה מישהו ויהיה לה לשותף בגינונים ובכוס תה אך לא בלב ולא באש של פעם.
עם כל המחשבות הללו ישבה שתיקתה כנר דק שמאיר את פינת השוק ומפיח בה אור זך, כאילו זה עתה התחיל היום אף שהיה כבר מאוחר מעט. ומחשבותיו כסלעים רטובים שהמים אינם עוזבים אותם אלא מחליקים עליהם ונכנסים לכל חריץ קטן בלב. הרחוב סביבם כאילו נסוג מהם והפך רקע לשני קולות שותקים שמתחילים לשאול זה את זו בשאלות שלא נאמרות, והנשימה של שניהם נעשתה כבדה ומדודה כאילו השניים נושמים זה לרווחתו של זה.
אביגדור הרגיש שאם יאמר לה מילה אחת נוספת לא יוכל לחזור ממנה לאחור, ואם ישאל מה בלבה אולי ישיבו לו עיניה באור שיאיר בו זיק ישן אך יכביד גם על כתפיו כמו שק המטען של כל החיים שחיו בנפרד זה מזו.
יש שהזיכרון הוא אויב ויש שהוא נחמה, והיה שואל את נפשו אם עכשיו אין הוא אלא אסיר של זיכרונו שרואה בה את אותה נֶחָמִי שהייתה אז ולא את האישה היושבת מולו שמביטה בו בעיניה של מי שידעה חיים שלמים עם איש אחר וחוותה כאב ושמחה במקום שבו הוא עצמו לא היה נוכח.
הוא קם מעט וישב שוב כאילו לא הצליח להכריע אם ללכת או להישאר, כי כל תנועה הייתה בעיניו כמו פסק דין על כל אשר עתיד לבוא אם יבחר באפשרות האחת או באחרת. והיה כאילו ישב עכשיו בתוך עצמו כבתוך חבית ריקה, ורק קול טפטוף פנימי דופק בקירות לבו, דפיקות שאין להן מענה. והיו הדפיקות הללו מין קריאה ומין בכי כאחד, כאילו אמרו לו: "הנך כאן אך אינך עוד מי שהיית, ומי שתהיה תלוי ברגע זה ממש, ואילו תקום ותלך אולי תנצל, אך גם תאבד דבר מה שאין לו עוד שֵם."
הנה עיניה הביטו בו כאילו הן עצמן עושות מלאכתו של הזמן, חורצות בקמטים דקים את השנים שחלפו, אך שומרות גם גחלת של אש קדומה שניצתה בו לפתע, כמו שביב פחם שחשבנו שכבה ופתאום שלח שביב חום לאוויר הקר. והיה אותו מבט שלה מחסה ומבחן כאחד, כאילו שואלת אותו מבלי לומר: "האם תוכל להכיל אותי כפי שאני עכשיו, לא כנֶחָמִי של אז אלא כאישה שלמה, מלאה ימים ונכדים ועצב?"
והיה ליבו שואל את עצמו: "כלום זוהי האהבה שעליה מדברים האנשים בצעירותם, זו שעוברת הרים וגבעות וסערות ולא מתכלה? או שמא זוהי אהבה אחרת, שקטה יותר, מתונה, מבקשת רק לא לחדול מלהתקיים בתוך שתיקה של שניים היושבים יחד ואינם צריכים עוד את לשונם כי לבם מדבר מבעד לקמטיהם?"
התבונן בקצות ידיו שפרשו על ברכיו, כמו היו שתי יונים זקנות שכבר אינן עפות אלא מתכרבלות זו בזו מפני הרוח, והיה מהרהר איך עברו השנים דרך האצבעות, דרך הכתפיים, דרך הצוואר ששח והתכופף תחת עול הימים. ושוב נזכר איך אחז בידה פעם אחת באותו חורף ראשון ברחוב שלומציון המלכה מתחת לאור הפנס שהיה כמו שמש פרטית לשניהם, ולא שב עוד להרגיש כך לעולם.
אמר בליבו כי כל עוד היה לבדו ויומו עבר בצלו שלו, לא נדרש לשאלה מה יחסר לו ומה יוכל עוד לבקש, כי לא ביקש דבר אלא שלמות בשתיקתו. אך עכשיו כשנפתחו השערים שננעלו לפניו פעם אחת, הוא שב ומוצא את עצמו עומד במבואה חשופה לרוח, לא בשל קור אלא בשל הפחד שלא יעמוד בלב פתוח מדי.
נזכר איך בלילות היה מאזין לקולות בתקרה ובין הסדקים שבקירות, כמו חיפש קול נשי שיאמר לו לילה טוב, לא בקול אלא בנשימה נוכחת בתוך האפלה. והיה מתעטף אז בשמיכתו ומנסה לשכוח שלא נשאר מגע אדם בחייו פרט לאצבעותיו שלו בעת שהתפלל.
ולא יכול עוד להפריד אם המפגש הזה הוא מתנת שמיים או מבחן קשה שהועמד בו לאחר שהשלים עם גורלו זה שנים רבות. והנה עתה כל השלווה ההיא נמהלת בטיפה של אפשרות אחרת, והטיפה הזאת כחומץ על יין ישן מעלה ריח בלתי מוכר שנושא עמו געגוע וגם כאב.
רצה לשאול אותה אם עדיין כואב לה על הפרידה ההיא, האם ראתה בו אז כבגידה כשלא נאבק למענה, או שמא סלחה לו כבר אז כי ידעה את מגבלותיו וראתה איך קמץ שפתיו מתוך כניעה לאביה ולא מתוך הסכמה גמורה, אך לא שאל כי ידע שיש שאלות שלא שואלים אלא מחכים שהשתיקה תשיב עליהן בדרכה.
"ואם אקבל את ההזמנה לשוב אל חייה," אמר לעצמו, "האם לא ייכנס בי רוח חדשה שתעיר בי תקוות שחשבתי כי לא אחפוץ בהן עוד? ואם תכזב שוב, האם לא יישבר לבי בפעם השנייה כמו כלי שכבר נסדק אי אז ועכשיו קיבל עוד סדק קטן שהוא הקטלני מכולם?"
הייתה נֶחָמִי יושבת לפניו כעץ שעבר עונות רבות ושורשיו כבר עמוקים מאוד, ואין בו עוד צמיחה מהירה אך יש בו יציבות ויש בו תבונה של מי שראה סופות ונשאר עומד. והוא תהה האם יש בכוחו להיאחז בגזע שכזה מבלי לרעוד מפחד שמא הרוח תכה בו הפעם והוא יישמט ולא יקום עוד.
לפתע לא ידע אם יושבת מולו נֶחָמִי או כל חייו בצורת אישה אחת שהמתינה לו בכל קרן רחוב ולא הייתה שם, וכעת היא כאן והוא איננו יודע מה יעשה בנוכחותה ואם יוכל להכיל את הכאב שמביא עמו המפגש לא פחות מאשר את השמחה. היו המילים שעלו בו רבות ויפות ורצו לומר לה כולן אחת אחת, אך שתק כי פחד שמא ברגע שידבר יעלו דמעות בעיניה ובעיניו, והרי יש חומות שנבנו מדמעות ויש שערים שלא נפתחו אלא במבט.
לא ידע אם בתוך השוק הזה שכולו רעש של סוחרים וריח של דגים ופירות בשלים וקריאות של קונים יש מקום לקולו הפנימי שרק מבקש שקט לשמוע את לבו הפועם, לא במהירות אלא בעצם זה שפועם עדיין. כשהביט בה, לא ראה רק את נֶחָמִי אלא גם את מה שיכול היה להיות אילו אביה פתח את הדלת ואמר "קח אותה היא שלך ואתה שלה," והלב קפא בו לרגע כשחשב על כמה קרוב היה ולא הגיע.
הביט בכנפי המעיל שלה שהתנופפו מעט ברוח כאילו גם הן מהססות אם להישאר צמודות לגופה או לצאת ולרחף, ומצא בהן משל לנפשו שלו שכאילו תלויה ברגע הזה בין חפץ לבין ויתור, בין חיבוק ישן לתפילה חדשה.
אמר לעצמו: "אביגדור, אינך עוד נער והלב שלך יודע חשבון לא של כסף אלא של כאב, ואתה שואל מה תיתן לה ומה תקבל ממנה, ושכחת כי באהבה אין חשבון ויש רק היענות ויש הימנעות, והכל תלוי ברגע שכמו עוף קל חומק אם לא תחזיק בו בעדינות רבה."
והיה נדמה לו שהעולם סביבם כבה לרגע, ושכל הסוחרים וכל הקונים וכל העגלות שדחפו וגררו והצעקות שצעקו לפתע נבלעו בתוך ענן גדול שעבר בין עיניו לבין יושבתו ממול. והיא שם והוא כאן, וביניהם רק הרוח נעה ומספרת סיפור שכתוב באוויר ולא יישמר אלא אם יחליט הוא לשאתו עמו. הרגיש כי אם יקום כעת וילך ייטיב עמה כי יניח לה לחזור אל חייה בלי בלבול ובלי טרדה, ואם יישאר ייטיב עמו כי ידע שטעה בכך שלא נלחם עליה אז אך אולי יאחר את המועד בשנית, ואין דבר קשה מזה לאיש שמבקש לתקן מה שכבר לא ניתן.
והרי ידע כי לא אחת אישה עושה חשבון כפול כי ליבה מושך למקום אחד והסדר והכבוד דורשים ממנה לנהוג אחרת. וידע גם כי יש אהבות שכוחן רב לשוב גם ממרחק ימים ושנים, ועם זאת יש אהבות שהלב שומר אותן כזיכרון יפה דווקא מפני שלא מומשו לעולם. והוא החל לחשוש שמא כל מה שנֶחָמִי מבקשת ממנו עתה איננו אלא שיהיה דמות מוכרת לישיבה משותפת לסעודה בערב שבת ושיהיה לה איש להגיד לו את מה שסיפרה עד כה רק לכריותיה.
שוב הביט בה וראה איך היא מחזיקה בכוס התה כאילו מחזיקה בשנים שעברו ולא מרפה מהן אלא שואבת מהן חום, כאילו אומרת אליו מבלי קול: "אני חיה באתמול שלך גם אם לא היית בו," וכל טלטלה של עפעף שלה הזכירה לו שהייתה הרבה ממנו גם כשלא היה לצידה, והוא חש איך הדם בקרבו נעשה לא דם אלא נהר שמבקש לפרוץ את גדותיו לגעת בה ולברוח גם יחד.
נשאלת שאלה בליבו: האם על אדם לשוב אל אהבה ישנה כשהיא באה אליו בשיבה טובה, או שמא זו דרכו של הטבע עצמו לגחך מעט על האדם ששמר רגש כאבן טובה ועתה מגלה שהיא נשחקה מעט? האם לא מוטב שייזכרו כפי שהיו ולא כפי שהם עתה, חיוורים מעט, מקומטים, כבדים מהשנים.
שאל את נפשו אם טוב לה אם יחזור לחייה עכשיו עם כובעו השחור ונעליו הישנות והיותו חסר תעודה גדולה ותואר מרשים שילדיה יוכלו להציגו בחתונות הנכדים. ואמר לעצמו שאם יביטו עליו בנמיכות הרי לא אתו ישפוט הדור אלא את נֶחָמִי על שנטתה לו שבשעתו נדחה ומעולם לא היה חתן לאף אחד מבניה או בנכדיה. חשב מה יאמר לה אם ישאלו אותו "מה אתה לה?" ו"איזו דרך יש לנו ביחד אם לא לידות ולא לבניית בית חדש?" ואם אין לשנינו אלא הקירות שראינו בהם את חיינו מתפוגגים, האם נוכל לבנות קן חדש בתוך קונכייה ישנה ששכחה את הים שבו חיה.
היו עיניו מתמלאות מים, לא מדמעות ממש אלא כמו עשן של אש פנימית שעולה מהלב אל העיניים ומתפזר דרך השערות שהלבינו בלי שירגיש. והעשן הזה היה קרוב לדמעה אך לא היה בכוחו לזלוג, והרגיש איך כל עצמותיו אומרות לו להיזהר שמא תבוא נפילה גדולה יותר מן הראשונה.
"אולי כך," חשב, "כל מעשיה אינם אלא של אם שמבקשת להיראות מאושרת בפני צאצאיה שאינם מבינים את העצב השקט של הלילה כאשר היא יושבת לבד בסלונה, וכך מביאה אליו את זיכרון נעוריה, לא כדי לפתוח אהבה ישנה אלא כדי לסגור חלון פתוח ברוח חזקה."
"ואם כך הדבר," חשב, "מוטב לי להניח את ליבי תחת גדר ברזל ולא לאפשר לו לקפוץ מתוך כלובו כמין חיה מבויתת שהפכה פראית ליום אחד ובסופו של דבר תצטרך לשוב לכלוב ריק."
הוסיף לשאול את נפשו: "אולי נֶחָמִי אכן ביקשה רק רגע אחד של חמימות ישנה ולא יותר? אולי חפצה היא לדעת שיכלה לבחור גם בי לו רצתה, ואיננה רוצה עכשיו אלא לבחון את ליבה שלה בלבד? והאם יש בי די גדלות נפש לתת לה את זה ולשוב לביתו כאדם שקיבל את חיוכו של עברו, אך גם ידע שאין דבר מסוכן כל כך כמו לפגוש את אהבתך הישנה בלב הזמן ולחשוב שאפשר להתחיל ממקום שהפסקת, כי אין התחלה כמו ישנה וכל התחלה היא חדשה גם כשהיא נושאת ריח של דברים שהיו."
השוק כאילו קפא למראה ההתלבטות הזאת שישבה על פניו של אביגדור כמו שמש שנחה על סלע, והיא עומדת ואינה זזה, מחכה להכרעה. ורוח קרה החלה לנשוב בין הדוכנים והעלה בגופו זיכרון של אותה פעם אחת שנֶחָמִי נטלה את כפפותיו ואמרה "אתה רואה, אתה תמיד שוכח לדאוג לעצמך."
הביט בידה שעדיין החזיקה בכפית באצבעות דקיקות מקומטות, ובתנועותיה הכיר את התנועה שהייתה לה אז כאשר פתחה ספר והצביעה על שורה שרצתה שיקרא. ושוב ראה בה את נֶחָמִי של אז והתקשה להבחין האם יש הבדל בין הנֶחָמִי של אז לנֶחָמִי של עכשיו או שמא שתיהן יושבות לפניו באותה שעה.
"אולי באמת כך," חשב, "הזמן איננו קו אלא מעגל, ואנחנו פוסעים בו שוב ושוב מבלי לדעת, והמפגש הזה איננו אלא תחנה שבה עצר הזמן כדי לומר: 'לא שכחת'."
כשהביטה בו מתוך דממה כאילו לא שאלה דבר אך כולו נקרא להשיב, חש כי עליו להשיב לא בפיו אלא בעצם נוכחותו כי גם השתיקה היא מענה, רק שלעיתים היא קשה יותר מן הדיבור. והיו עיניו נעות בין האנשים שבשוק ובין עיניה של נֶחָמִי, והרגיש כמי שעומד בפרשת דרכים אשר כולן מוליכות לאותה נקודה של אי ידיעה ובלבול, כי כל דרך שיבחר ייוותר בה דבר שלא נעשה לעולם.
חש כי אם יאמר לה "לא עכשיו" יאבד דבר שהיה בו אור, ואם יאמר לה "כן עכשיו" אולי יאיר האור הזה זמן קצר בלבד ואז יכבֶּה ויותיר אחריו חושך גדול מזה שידע עד כה. משישב כך בתוך עצמו חש כי ליבו נתון בידיה של אישה שישבה מולו ושתקה, והוא תהה אם ידעה היא עד כמה כוח רב טמון בשתיקתה זו ועד כמה רועש בתוכו קול שנבנה דווקא מן הדברים שלא נאמרו.
התחיל לומר לעצמו שאם תבקשו היא שיבוא ויהיה לה איש לשיבה אולי ראוי הוא לכך ואולי כך יגאל גם את עצמו מן הבדידות שנעשתה לו כאורח קבוע שבא בלי הזמנה ושוכן שנים רבות מדי, אך מיד חש גם פחד עצום שמא כל זה אשליה של געגוע שאינה אלא תשוקה רגעית למה שלא היה ומעולם לא יהיה, ושליבו מתעתע בו ממש כשם שהרוח נושבת מזרחית ונראית מערבית, וכי עליו להיזהר.
כשהרכין ראשו לרגע וראה את נעליו השחוקות חש כאילו הן עצמן מספרות את כל דרכו עד הלום, ולא ידע אם עוד יש בהן די כוח ללכת בדרך חדשה או שמא עליו לעמוד במקום ולהניח ללב לפעום אך לא למהר. הביט שוב בפניה והלב אמר לו "הן פני אהבתך ואין בעולם שתי פנים הדומות להן," אך הראש השיב לו "וגם אין בעולם פעמיים אהבה אחת מבלי שתחול בה התכהות של אור."
וכך ישב אביגדור מול נֶחָמִי ואמר בליבו "אולי עוד רגע אדע מה בלבי לעשות, אך עד אותו רגע איני עוד מי שהייתי בבוקרו של יום זה אלא אדם אחר שחייו תלויים בין היה לבין יהיה."
ישב עוד מול נֶחָמִי, כאילו עיניו מבקשות לכלוא את הרגע כולו, לכלול בו את מבטה ואת שפתיה ואת תנוחת ידה המונחת על הספסל כאילו לא זזה מאז ימי עלומיהם. ולבו הלם בכבדות שאינה של התרגשות אלא של הבנה חרישית, כאבן שנחה בתחתית באר ומסרבת לצוף. הוא לא שאל את עצמו מה עוד נותר לומר, אלא מה נכון לאמר. לא היה זה פרידה של בכי או פרידה של היסוס, אלא פרידה של כובד עתיק, כובד שהבשיל בצל הזמנים ההם, כשעוד עמד בצלו של אביה הנוקשה של נֶחָמִי ולא העז לומר את אשר ליבו חפץ לומר.
לרגע עלה בו הרצון לומר לה עכשיו את כל אשר חסך ממנה אז, לספר לה איך לילותיו היו חלולים מדמותה, איך קיווה באיוולתו שתשוב אליו ביום מן הימים, לא כאלמנה אלא כאישה החוזרת לאהובה הראשון לאחר שגילתה את טעויות הבחירה. אך מחשבה זו נשמעה לו ריקה, כמו חליל שנסדק ואיבד מצלילו, ולא נותר בו אלא הדי אוויר עייף. הוא ידע כי כל השנים הללו לא פסחו עליו, וכי לא שב להיות מי שהיה, וכי אינו יודע עוד מה בכוחו להעניק מלבד שתיקות ארוכות וזיכרונות מתוקים מרירים.
ברחוב הסמוך לשוק נשמעו צעדים רחוקים של עגלות ונביחות של כלב משוטט והקולות נשמעו לו כאילו באו מעבר למחיצה, כאילו העיר כולה התרחקה ממנו בכוונה תחילה כדי שלא יופרע בבואו אל תוך תוכו. ושם בתוך עצמו חיפש תשובה שלא תכאיב לנֶחָמִי אך גם לא תבגוד באמת חייו שלו. לעולם לא התפנה לשאול עצמו מה רצה באמת, תמיד רדף אחר פרנסה, אחר קצוות יומיום, אחר כיבוד אב ואם שמעלים את זיכרונם בקצב האיטי של קמילה. לא היה מקום בו לבלב עוד דבר נוסף.
הביט בפני נֶחָמִי, אשר זקנה רכה על פניה, זקנה של מי שחוותה חיים שלמים, ולא מצא שם בקשה אלא הבנה, לא תחינה אלא שקט, כאילו אמרה לו כי אם ירצה להישאר בלבה מקום, אך אם יבחר ללכת הדרך לא תיסגר עליו בזעף. בעיניה ראה לא רק את האהבה הישנה אלא גם את הוויתור שהבשיל עמה, את הידיעה שהחיים הם לא תמיד מסילה אחת אלא מסילות שמתפצלות ונפגשות באקראי רק כדי להזכיר את מה שיכול היה להיות ולא היה.
ליבו הכביד עליו כמו תיבה ישנה מלאה מכתבים שלא נכתבו מעולם, והוא חש כי כל מילה שתאמר עתה תהיה כבדה מדי, וכל הבטחה תחטא לזמן ולמקום, ולכן בחר בשתיקה רכה, שתיקה של הבנה ולא של ניתוק. הסתכל שוב על ידה, שהתקרבה באקראי אל גב ידו, ומיד הסיג אותה לאחור, לא מתוך פחד אלא מתוך רצון לשמור על הרגע הזה טהור, לא מעורבב באשליות. כי ידע שגם אם תשוב אליו לא תוכל לשוב אליו כליל, שכן נֶחָמִי שלפניו איננה הנערה מן הגבעות, אלא אישה שסיפוריה נאמרים עכשיו על נכדים ולא על חלומות.
האור שחדר מבעד לפחוני השוק עטף את שניהם באור רך כאילו גם היום עצמו התכוון להיפרד מהם באהבה מאופקת, כמו היה השוק כולו במה להצגה אחרונה בין שניים שלא זכו לקיים את הבטחת הנעורים אך גם לא התכחשו לה. עלה בדעתו כי אין הוא רוצה להפוך את הפגישה הזאת לדבר־מה שעלול להיהפך לעול, לרצף של ציפיות שלא יוכל לעמוד בהן, לרגעים של שתיקות שהיו יפים כל עוד היו שקטים אך יהפכו כבדים מדי אם ייאלצו להפוך למשהו חדש.
אביגדור חש איך ליבו פונה אליו בקריאה נדירה, קריאה שאינה של תשוקה אלא של הבנה עמוקה, אולי אפילו חמלה עצמית. אין הוא אדם של חצאי דברים, ואהבה שאינה שלמה אינה יכולה להניח עליו כנפיה. ואם תבוא נֶחָמִי אליו בערבו של חיים, תבוא כזיכרון יפה שאי אפשר לממשו. ואם יממשוהו, אולי יגלו שאין בו די חום כדי לחמם את שניהם בלילות ירושלים הקרים.
אולי הילדים שלה יביטו בו כמי שגנב להם את אמא מן הזיכרון שהיה שלהם, ואולי נכדיה לא יבינו כיצד איש זה, שהוזכר אך ברמזים סתומים במשך עשרות שנים, יושב לפתע בסלון ומבקש להיקרא חלק מן המשפחה. אולי תהיה זו היא עצמה שתפקח עיניים בלילה ותאמר לעצמה כי עשתה שגיאה, לא משום שלא אהבה אותו, אלא משום שמה שהיה בזמנו כה רך ונפלא, אינו יכול להיוולד מחדש מן הסדקים.
כשחשב על כך ראו עיניו פתאום את השוק לא בשלווה אלא באור אחר, רוטט, כעיר שמסרבת לחדול מתנועתה, גם כשהלב מבקש קבע. ספסלים נראו לו פתאום כתחנות של פרידות, ודוכני הדגים כדימוי לגורל המובא על מגש, עטוף נייר עיתון ישן, בלי שיישאל דעתו. התחיל להבין כי אולי תכלית הפגישה המקרית הזאת הייתה לאפשר לו לחתום פרק ישן, לא לפתוח אחד חדש.
הישיר מבט אל נֶחָמִי, לראשונה בלי רעד בלבו, וידע כי ברגע זה אין בו עוד ספק. גם אם יישארו עוד שנים רבות, לא תוכל שנה אחת לתקן את כל מה שחלף. ואם בכל זאת יבוא יום והיא תשוב לזיכרונו והוא אל שלה, יהיה זה מתוך שלווה ולא מתוך חרטה. כמו ספר שמחזירים אל המדף מבלי לקרוא את העמוד האחרון, כי מבינים שאין צורך עוד.
כשחזר אל עיניה של נֶחָמִי ראה בהן את המנוחה שהשתררה בה לאחר שהגתה כל אשר חפצה להגיד, כמטפלת בעצמה במילים במקום באדם, וכמי שמבינה שלא תמיד הכוח הוא במענה אלא בעצם הקיום המשותף של שתיקה שאינה מביכה. והיא בשקטה ובישיבתה נראתה לו לרגע כתפילה ישנה שנאמרה פעמים רבות מדי עד שהפכה לתנועה שבלולית של שפתיים, אך עכשיו כמו שבה אל טעמה. דמותה של נֶחָמִי לא הצטיירה לו רק כאישה שפגש ופספס, אלא כתמונה שהייתה תלויה בליבו כל השנים והחלה לדהות, וכעת מישהו שב והעניק לה צבע מחודש לא כדי לשוב ולתלותה מחדש אלא כדי לומר לה שלום אחרון.
בין חריצי האבן שמתחת רגליהם בקעו קולות טיפטוף של מים שזלגו מאחד המרזבים שעלו על גדותיהם מן הגשם האחרון, והקול הזה נישא ברוח הירושלמית הקרה, כמעיין זעיר שמפריע לשכחה. הוא חש איך כל צעד שלא ננקט בשעתו חזר אליו עתה בגרסה של "מה אם", כאילו הועלה מן האדמה והובא לפניו לבחינה מחודשת, אך הפעם כבר לא היה בו הכוח לשפוט את חייו כאילו הוא עדיין יכול לשנותם. הוא חש כי הבחירה הנכונה אינה בהתחלה חדשה אלא בקבלת הסיום כפי שהוא, ואולי לא היה זה אלא מעשה רחמים על עצמו ועליה שלא יחיו יחד את שאריתם בצל חלום לא שלם.
היא שאלה פתאום, בקול כה חרישי עד שנדמה היה כי לא נשמע אלא במעמקי לבו "אביגדור אתה שותק כל כך הרבה שכבר קשה לי לדעת אם אתה כאן באמת או רק בלבך", והוא חייך במין חמלה עצמית ואמר "איני יודע אם אפשר עוד להיות באמת במקום כלשהו כשאדם מלא כל כך בזכרונות, אך אם יש מקום שבו הלב נוכח גם אם הגוף אינו יודע את דרכו זה המקום הזה ברגע הזה מולך". היא לא השיבה, רק הביטה בו כאילו מבינה את עומק דבריו בלי צורך להלבישם בתשובה.
ברגע ההוא הבין כי לא יוכל להציע לה מאומה מלבד נוכחותו ולב שהיה פעם פתוח אך נסגר באיטיות, כמו תריס ישן בליל חורף שנלחם ברוח אך נענה לבסוף ליד שאינה נראית. הוא חש כי אם יקום עכשיו לא ישוב עוד לשבת לידה, וכי קימה זו תהיה קימה של סיום, לא של הפסקה. אך עדיין לא נע. רגליו כמו נצמדו לרצפת האבן שממנה בקעו סיפורים רבים, וספסל העץ שעליו ישבו הפך לאבן גבול בין מה שהיה למה שלא יהיה.
ברחוב הסמוך נפתחה דלת ברזל חורקת של חנות ישנה למנעולים, והצליל הזה היה עבורו כמו אזעקת זיכרון עתיק, כאילו העיר עצמה באה להזכיר לו שהיום מתקדם ושאין זה אלא רגע שייגמר גם אם יישאר בנשמתו ימים רבים. בידו נגעה פתאום רוח קלה, דוקרת וצוננת, ולא ידע אם זו הרוח או מגע של געגוע, כי שניהם היו עדינים מדי להבדיל. מבטה של נֶחָמִי שקע אל ידיה וכשהרימה אותן לפתע לקשור את הצעיף סביב צווארה ידע כי היא כבר מבינה.
הוא לא ביקש ממנה דבר ולא השאיר לה מילה, רק קם אט אט כאילו גופו מתעקש להישאר עוד רגע באחריתם המשותפת, ורק אז הביט בה בפעם האחרונה, לא מתוך הצורך לראותה אלא מתוך רצון לחקוק את תנועת עיניה ברגע ההוא שבו גברו בו החיים על האהבה. היא לא אמרה כלום, רק הנהנה כמי שמבינה שלא תמיד נפרדים מפני שאינם רוצים אלא מפני שאין דרך להישאר. והוא הפנה את גבו, לא בחדות אלא ברוך של אדם שמודה על כל מה שלא קיבל.
ירושלים נפרשה לפניו כציור ישן שנמשח עליו לק מחדש אך צבעיו נותרו עמומים, והסמטאות כאילו הכירו את רגליו של אביגדור משנים שעברו ושבו להוביל אותו באותן דרכים שבהן פסע בנעוריו כשהלך לראותה מבית מדרשו של אביה אך לא העז להיכנס. השוק שב מאחוריו, רועש ושוקק, אך הלב שקע בדממה כאילו כל קולות העולם נבלעו ברצון יחיד אחד להניח סוף לדבר שגדל בלב ולא הגיע למימוש.
ולא החזיר פניו לאחור, כי ידע שהפעם אין טעם לחפש עוד מבט אחרון, וכי די לו בזיכרון שישב על הספסל ההוא עם אהובתו מימים ימימה, והבין שבמקום שבו זיכרון נוכח נולדת שלווה גם אם לא נולדה אהבה מחודשת. היא תישאר בלבו באותו אופן שבו שיר נותר על הלשון גם לאחר שפסק הצליל, לא כצעקה אלא כלחש.
בצעדים מדודים של מי שיודע לאן אינו הולך אלא מאין בא, הלך אביגדור בין הסמטאות, ועבר על פני דוכן ירקות שנשפכו עליו טיפות גשם, וראה בעיניו את תוגת הזמן, את כל אשר לא נאמר ואת אשר נותר בחסד השתיקה. ומהשמיים נשרה טיפה אחרונה שצנחה בדיוק במקום שבו עמד לרגע, כאילו נמסרה שם כבול עץ קטן למזבח זיכרונו.
בירושלים, אותה עיר שאין בה קו תוחם בין העבר להווה ואין אדם יודע מתי יחלום ומתי יתעורר, פסע אביגדור ברחוב, כשגופו כבר התרחק מן השוק אך לבו עדיין יושב על הספסל, בצילו של אוהל שפרש הזמן על השניים כאילו ביקש להגן עליהם מפני רוח ההחמצה. והוא עבר בצד חומת אבן שבקעה ממנה רטיבות ירקרקת כרמז עתיק ליובש הפנימי שבלב אדם כשהוא בודד אפילו בתוך שיחה, וחשב לעצמו שאין בדידות גדולה מזו של יד מושטת שאין מי שיאחז בה לא מתוך ריחוק אלא מתוך חמלה.
הציפורים שנעו מעליו באיטיות נדמו כשליחים אילמים של מכתבים שמעולם לא נשלחו, כנשמות תלושות בין קיום שאירע לבין חלום שלא קם, והוא הרגיש כאילו הדקות האחרונות עם נֶחָמִי היו שיר לא גמור שנקטע לפני סיום השורה, אך לא היה בו צער אלא רק קבלה שקטה של ההבנה שאין כל שיר חייב להסתיים בפסוק תקווה. לעיתים השורה האחרונה היא שתיקה, והשתיקה היא התשובה.
הגשם שב לרדת, בתחילה ברסיסים דקים שטיפסו מעלה באוויר כאדים, ולאחר מכן בטיפות גדולות שהתנפצו על מדרכות האבן בקול של געגוע ישן, כאילו גם השמיים בכו את מה שלא ניתן להם להיות. בתוך הגשם הזה צעד אביגדור בצעדים שאינם ממהרים ואינם פוסעים, רק הולכים, כמו חוט של מחשבה שנמשך מתוך תודעה שסירבה להשתחרר מן הקשר ההוא אשר לא נולד אבל גם לא מת.
וליבו של אביגדור, אותו לב שידע להמתין שלושים וחמש שנים, ידע כעת גם להניח. הניח את אהבתו במקום שבו הייתה פעם ולהשאיר אותה שם כפרח דומם בתוך ספר סגור, לא כקינה אלא כהודיה על כך שאהב. ובליבו לא עלתה תחושת החמצה אלא תחושת שלמות מוזרה, כמו מי שידע כבר את הסוף והגיע אליו מתוך בחירה ולא מתוך אילוץ, וכי בידו לקום ולא לשוב מבלי שיישא בקרבו מרירות.
ובדרכו חלף ליד עץ שקדייה שעמד עירום ורטוב אך בגזעו כבר נראו ניצנים, ולמרות שלא היה זה זמן פריחה ראה בהם סמל לכך שגם העצים יודעים לשוב אל עצמם לאחר זמן של שתיקה, וגם אדם יכול לפרוח שוב בתוך עצמו ולא דווקא בזכות מישהו אחר. ושוב עלתה בו מחשבה, צלולה ודקה כקו דמעות שלא נבכו, שאילו הייתה זו דרכו להינשא לה בנעוריהם כך היה קורה, ואילו לא, כנראה שמעולם לא הייתה זו דרכו באמת.
הדוכנים שהשאיר מאחור נראו לו כעת כחלום שבא אליו בצבעים עזים ואז נמוג, והאנשים שבהם הפכו שוב להמון ללא שם, כי מה שייחד את המקום היה היא, ובלעדיה חזר הכול להיות כאילו לא התרחש דבר. השוק היה לשוק, היום היה ליום, ואביגדור היה שוב לבדו, אך לא כפי שהיה לפני כן, אלא כאדם שפגש את אהבת נעוריו והניח לה לשוב אל המקום שממנו באה.
על אף שהצטער בליבו שלא שאל אם תכתוב לו מכתב או תתקשר, לא נענה לרצון הזה, כי ידע שכל קשר נוסף יהיה כבר לא עם אותה נֶחָמִי שישבה מולו אלא עם נֶחָמִי אחרת, זו שכבר קמה משם. ואם יש דבר מה יקר באהבה ישנה הרי הוא בכך שהיא נשארת בשלמותה כל עוד אינה נדרשת להתמודד עם היומיום.
כשהגיע לרחוב הקטן שבו גר, ברחוב ישן של בתים נמוכים ותריסים חומים שחרקו ברוח כמו קול של זקנים המדברים מתוך שינה, עצר לרגע ליד שער הברזל שלו, הביט בשמיים שהוסיפו לטפטף במתינות, ולחש תפילה בלבו, לא תפילת בקשה אלא הודיה, על כך שנפגשו, על כך שלא שתקו, ועל כך שהוא יכול עכשיו לשוב אל חדרו כשבליבו שקט של אדם שוויתר על מה שלא היה שלו.
פתח את דלת ביתו ונכנס, והשקט שבחדר לא הכאיב לו עוד אלא קיבל את פניו ברוך, כאילו הבית עצמו המתין לו באותה נאמנות שבה המתין הוא במשך כל השנים למה שלא קרה. וישב על כיסאו הקרוב לחלון, הביט אל החצר הרטובה ולגם מכוס תה שהכין לעצמו בלי לחשוב, כמעשה שגרה שבא לאחר סערה.
וכך נסגר מעגל של אהבה שלא נפתחה מעולם אך נסגרה כאילו נשלמה, לא בחתימה של זוג אלא בחותם של הבנה. ונֶחָמִי נותרה בשוק ואביגדור נותר בביתו, וכל אחד מהם לקח עמו זיכרון של שעה אחת שבה פגשו באקראי איש את רעהו אחרי שנים רבות, ואמרו שלום. שלום של הלב. שלום של הסוף.
בלילה ההוא, כשהעיר שכבה מנומנמת תחת שמיכת עננים כבדה כבדידות, ולא נשמעו אלא צעדי חתול מטייל על הגג וחריקת תריס רחוק שדמה לאנחה, ישב אביגדור על מיטתו ולא שכב, כאילו שינה הייתה בגידה במחשבותיו האחרונות. אור מנורה קטנה האיר את קצה שולחנו הישן ועליו ניירות לבנים שלא נכתבו עליהם דבר, כאילו חיכו לשיר שלא יוּשר, למכתב שלא יישלח, למילה שלא תֵאָמֵר.
נשא עיניו אל החלון וראה כי לא ירח ולא כוכבים בשמיים, רק השתקפותו שלו ניבטת אליו מן הזכוכית כמו זקן שאיבד את דמותו אך לא את נשמתו, ואמר בלבו כי יש רגעים אשר בהם אדם יושב לבדו אך לבדו הוא אינו, שכן רוחו עוד נתונה בדיאלוג שאין לו קול עם מישהי שנותרה במקום אחר, או בזיכרון, או בלב, או בין הדפים שלא נכתבו מעולם.
חשב על נֶחָמִי, לא כעל אישה שיכלה להיות לו אישה אלא כעל מי שהייתה כל ימיו דמות חיה ברקע חייו, כמנגינה שאינה פוסקת גם כשאין שומע, וכמו עץ שצל צילו מלווה אותך בדרכך גם כשפנית ממנו. חשב האם גם היא תחשוב עליו מחר בבוקר, כשתכין לעצמה תה ותשב ליד אחד מנכדיה, ובליבה צל של חיוך שידע חיים אחרים שנגנזו מבלי להיפתח.
משלא יכול עוד לשבת, קם, ולמרות שעייפות כבדה רבצה על עיניו, יצא שוב לחצר, הביט ברקיע החשוך ולחש כמי שפונה אל שמיים שמאזינים גם לדברים שאין להם שם: תודה. תודה על הפגישה. תודה על כך שלא באה בזמן, אולי מפני שהייתה צריכה לבוא דווקא עכשיו, כדי לדעת שהלב ידע לאהוב, גם אם לא להחזיק. ושיש דברים יפים שלא צריכים להתרחש כדי שיהיו אמיתיים.
שב אביגדור פנימה, נשכב במיטתו, כיבה את האור, עצם עיניו, ונרדם, לא מתוך תשישות הגוף אלא מתוך מנוחת הנפש של אדם שהניח אהבה עתיקה במקום שבו תוכל לנוח, בלי משא, בלי חרטה, בלי הבטחה. רק ידיעה שבלב, שהחיים נתנו לו לרגע את מה שלא יכלו לתת לו בזמן, והוא ידע להחזיר את המתנה מבלי להכאיב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.