יום שלישי, 20 ביוני 2017

קורח של חז“ל

פרופ‘ אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית

סנדרו בוטיצ'לי, עונשו של קורח (1481-1482), הקפלה הסיסטינית, הוותיקן

ספרות חז“ל עוסקת רבות באיש קורח ובמחלוקת שעורר כנגד משה ומנהיגותו, ואין להתפלא על שהוא מוצג בה באורח שלילי ביותר ודברים קשים של גנאי נאמרים כנגדו: קורח נתקנא במשה ובאהרן, ביקש לעצמו גדולה שלא היה ראוי לה, העז פניו ואמר כי ’אין תורה מן השמים ואין משה נביא ולא אהרן כהן גדול‘ (ירושלמי סנהדרין י, א), והמחלוקת שעורר מובאת כדוגמא קלאסית למחלוקת ’שאינה לשם שמים‘ (משנה אבות ה, יז). וכה גדול חטאו, עד שר‘ עקיבא - אף שהיו חכמים שלא הסכימו עמו - קבע כי ’עדת קורח אינה עתידה לעלות [מן השאול ולקום לתחיית המתים]‘ (משנה סנהדרין י, ג), ועוד הרבה כיוצא בזה.

חז“ל מציגים את קורח בין השאר כעשיר מופלג, ולביטוי ’עשיר כקורח‘ יש מהלכים גם בימינו שלנו. ומניין זכה לכל העושר הזה? במקורות נמצא שתי תשובות דומות. לפי הראשונה: ’שלוש מטמוניות הטמין יוסף במצרים. אחת נתגלה לקורח, ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא‘ (בבלי, פסחים קיט ע“א). עושרו האדיר של יוסף, שאסף ’את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען‘ (בראשית מז, יד) נגלה ויתגלה בשלושה שלבים, בעבר בהווה ולעתיד. בחלקו הוא הגיע (ולא מוסבר כיצד) לידיו של קורח, בחלקו לאיזו דמות לא מזוהה בוודאות מן האצולה הרומית, בת זמנם של חכמים, ובחלקו הוא עדיין טמון כשכר לצדיקים לעולם הבא. וכך מתואר עושרו של קורח בתלמוד הבבלי: ’אמר רבי לוי: משוי שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות של בית גנזיו של קורח‘ (סנהדרין קי ע“א), כלומר: רק כדי לשאת את המפתחות לבתי גנזיו של קורח נזקקו לשלוש מאות פרדות לבנות, בעלי חיים הידועים בכוחם הרב. ועוד ממשיך רבי לוי (שם) וקובע, כי המפתחות היו עשויים לא ממתכת כבדה אלא מפיסות של עור, שהוא כידוע קל בהרבה יותר במשקלו. ואילו לפי הדעה האחרת הגיע עושרו של פרעה אל קורח כיוון שהוא היה שר האוצר של פרעה, ‘והיו בידו מפתחות האוצרות שלו‘ (במדבר רבה יח, טו).

ומדוע יבקשו חכמים להציג את קורח כעשיר מופלג? קשה למצוא לרעיון זה בסיס בסיפור המקראי. שם נזכר כי פי הארץ נפתח כדי לבלוע את קורח ועדתו, את בתיהם ’ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש‘ (במדבר טז, לב), ואין די במילים אלה כדי לפרנס את הקביעה כי עשיר גדול היה. דומה שיש לחפש את התשובה לשאלה זו ביחסם של חכמים אל העושר המופלג ומנקר העיניים. יש ’עושר שמור לבעליו לרעתו‘ אמר קהלת (ה, יב), היינו עושר המביא את בעליו לשחצנות, רדיפת כבוד ותביעת זכויות יתר, ועושר כזה, אמר ריש לקיש, היה ’עושרו של קורח‘ (בבלי סנהדרין שם). קשה לדעת אם דמות היסטורית אחת ומוגדרת עמדה לנגד עיניהם של החכמים, רובם או מקצתם, ואשר כנגדה הם שולחים את חיציהם, או שמא הם רק מבקשים ללמד את מאזיניהם לקח כללי הטוב לכל זמן. הכסף מעוור את עיני בעליו ומביאו להתנהג שלא כראוי ולבעוט בכל הקדוש. ועל שקורח ועדתו ’פערו פיהם לבלי חוק לבלוע ולהשחית אדון הנביאים... ככה תפתח האדמה... את פיה ותבלע אותם‘ (פירוש האברבאנל לסיפרנו).

ולעניין אחר אך דומה. כאשר מבקשים חכמים להביא דוגמא לדמות מרושעת המלגלגת על המצוות וכופרת במקורן האלוהי, הריהם עושים בין השאר שימוש גם בדמותו של קורח. וכך מצאנו במדרש תהילים על הפסוק ’אשרי האיש אשר... ובמושב לצים לא ישב‘ (א, א): ’זה קורח, שהיה מתלוצץ על משה ואהרן, מה עשה? כינס עליהם כל הקהל [...] והתחיל לומר לפניהם דברי ליצנות [=דברי לעג מר ורע], ואמר: אלמנה אחת יש בשכונתי, ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה אחת, באתה [=באה] לחרוש - אמר לב משה ‘לא תחרוש בשור ובחמור יחדו‘ (דברים כב, י). באתה לזרוע - אמר לה ’שדך לא תזרע כלאיים‘ (ויקרא יט, יט), באתה לקצור ולעשות ערימה - אמר לה לקט שכחה ופיאה, באתה לעשות גורן - אמר לה: תני לי תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני. הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה הענייה? מכרה את השדה, וקנתה שתי כבשות, כדי ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן [=צאצאיהן]. כיון שילדו - בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות, שכך אמר לו הקב“ה, ’כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה‘ אלהיך וגו‘’ (דברים טו, יט), הצדיקה עליה את הדין, ונתנה לו את הוולדות. הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן, בא אהרן ואמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה [המגיעים לכהן], אמרה: אחרי ששחטתי אותן לא נוצלתי מידך? הרי הם חרם עלי! אמר לה: אם חרם הן - כולן שלי, דכתיב ‘כל חרם בישראל לך יהיה‘ (במדבר יח, יד), ונטלן והלך לו, והניחה בוכה עם שתי בנותיה‘.

לפנינו סאטירה חריפה ביותר על המצוות. לדברי קורח, משה מבית לוי ואהרן הכהן בדו מלבם את כל המצוות כדי שיוכלו להקשות את חיי העם ולעשוק אותו על ידי לקיחת המתנות הרבות הראויות לכוהנים וללויים. נראה לומר כי היו בימי חז“ל גם אנשים שסברו כי עול המצוות כבד מדי או שהכוהנים והלווים נהנים שלא כדין ממעמד מועדף, וחכמים, שלא יכלו להסכים לראייה כה מעוותת של חוקת התורה, העדיפו לתת פתחון פה לרעיונות כגון אלה תוך הגדרתם כדברי ליצנות מרושעים ותוך נתינתם בפיו של הכופר הגדול, קורח.

רוצה לומר: הן בהדגשת עושרו של קורח והן בהצגת יחסו השלילי כלפי מצוות ה‘ (כמו גם במסורות מדרשיות רבות שלא נדונו כאן), משמש קורח את חכמים כדמות מן העבר שניתן לעסוק דרכה בסוגיות שהעסיקו אותם בזמנם שלהם. לחכמים לא היה עניין גדול בעבר, אלא אם כן הוא שימש אותם לשם הבנת ההווה ולשם הכנת תלמידיהם ומאזיניהם לקראת העתיד. כשבאו חכמים לדון בסכנות החברתיות שטומן העושר המופלג בחובו או בחובה לקבל את מקורן האלוהי של המצוות, בחינת ’תורה מן השמים‘, מצאו להם בסיפור מרידת קורח שלל רב.

מתוך: א‘ שנאן (עורך), י‘ זקוביץ, ד‘ פרוינד (מערכת), נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, קורח (תשס“א 2001)



אין תגובות:

פרסום תגובה