יום שישי, 9 ביוני 2017

אפילו מי שבא מתוך מאה שערים לא יוכל להניח את הספר הזה מידו: על ״הגר״ של יוכי ברנדס

ד״ר חגי משגב, האוניברסיטה העברית, מכללת הרצוג ומכללת גבעת וושינגטון

הוצאת ידיעות אחרונות
על:  יוכי ברנדס, הגר, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב 1999, 289 עמודים

יוכי ברנדס היא סופרת ותיקה ומוערכת. הספר הנסקר הוא מספריה הראשונים, ומאז הספיקה להוציא לאור ספרים בנושאים ואף בסוגות שונות, חלקם ספרי עיון, וכולם עוסקים ביהדות ובחברה היהודית העכשווית. לעתים בצורה ישירה, כדוגמת הספר הזה, לעתים דרך רומן היסטורי, דוגמת "מלכים ג'" או "הפרדס של עקיבא", שעל אף היותו ממוקם בעבר הרחוק, הקישור לבעיות ימינו הוא כמעט שקוף. 



מפתה לתלות את העיסוק הזה ובעיקר את סגנונו בסיפור חייה של ברנדס, החרדית לשעבר, בת לחברה המונעת את רוב המקורות שברנדס משתמשת בהם מחינוך בנותיה. הביקורת על המניעה הזו משתקפת ביצירתה. אולם קודם לכל, ברנדס היא מספרת סיפורים מוכשרת מאד. ספריה בדרך כלל נקראים בנשימה אחת; גם "הגר" נקרא מבלי לזוז מהכסא, כשהעלילה סוחפת את הקורא אחריה ממאה שערים לעין שמר ובחזרה, במרידה ובהתקוממות ובהשלמה ובאהבה ובטינה ושוב באהבה. סיפור חייו של בחור הישיבה ממאה שערים המתגייס להגנה והולך לקיבוץ עין שמר, קורות התאהבותו במפקדת צעירה שם וכיצד הפך הדבר את חייו, למרות שנשאר בסופו של דבר נאמן לארחות חייו הקודמים, נוגעים בנימי הלב. התוצאות למפגש הזה – וגם למפגש המאוחר יותר בספר, שהוא גלגולו בדור שני של אותו מפגש הרה גורל – אולי צפויות, אבל התגובה עליהן אינה צפויה. הטלטלה שעוברות הדמויות, שחורגות מעולמן זו אל זו ושבות אליו שוב, כשהן אחרות משהיו, ומשא כבד מנשוא על כתפיהן, לא מניח לקורא לקרוא את הספר בנחת רוח.
ברנדס משלבת בספר הרבה מהווי החברה החרדית שבה גדלה, על שלל אמונותיה וחרדותיה ועומקי אמונותיה, המיסטיות וגם הטפלות שבהן, שמוליכות את בני החברה הזו במסלול חיים קשוח ומקובע. אחדים מהם יוביל במסלול התרסקות. אחרים יעדיפו לצאת משם. הרוב יישארו בפנים, גם אחרי ההצצה החוצה, כגיבורי הסיפור הזה, אבל הפְּנים הזה כבר איננו אותו הפְּנים. 
אבל אחר כל הדברים האלה, ואחרי שקמת מהכסא מהקריאה הרצופה והמתוחה, אתה נוכח שהסיפור אכן טוב ויש בו עומקים, אבל הכתיבה משאירה טעם של אי נוחות. גם בספר המוקדם הזה, וגם במאוחרים יותר, לטעמי יש יותר מדי שימוש שבלוני במטבעות לשון ובדימויים; התיאורים לעתים קרובות עזים מדי. אין דברים מרומזים, אין עדינות בתיאור הסיטואציות, שחלקן עדינות באמת. התחושה אחרי שעתיים של קריאה היא כאילו מישהו צעק לי באוזן את הספר, את רגשות הדמויות ואת הקורות אותם. מונולוגים רבים בו גם אינם אותנטיים – אשה חרדית איננה מדברת כמו הסבתא בספר, שנואמת לנכדתה החולה כדרשן מנוסה ובקיא בקבלה; אמנם המונולוג נוצל פה כדי להעביר רעיון ודרך חשיבה קיימת, אבל הקורא שמכיר את העולם הזה קצת יותר מקרוב רואה את הצרימה. 
כאמור, אמנם יש בדברים האלה להעיב על הנאת הקריאה, אבל גם כך, אפילו מי שבא עמוק מתוך מאה שערים עצמה, לא יוכל להניח את הספר מידו עד סיומו. 

מתוך: המלצות על ספרים לכבוד שבוע הספר העברי תשע״ז 2017

אין תגובות:

פרסום תגובה