יום שישי, 9 ביוני 2017

ספרו של פויר, הנני, משוחח עם סיפור העקידה

ד״ר גלי דינור, מכללת לוינסקי

על: הנני, ג'ונתן ספרן פויר, הנני, מאנגלית: קטיה בנוביץ׳, כנרת, זמורה ביתן, 2016, 656 עמודים

כנרת, זמורה ביתן
כותרת הספר "הנני" (Here I am) מובילה את הקורא ישירות לסיפור העקדה שבו מילה זו מופיע שלוש פעמים: במענה אברהם לנסיון האלוהי (בראשית כב, א), במענה אברהם לבנו שאותו מוליך לעקדה, ״הנני בני״ (פסוק ז), ובמענה אברהם לקריאת מלאך ה’ מן השמים (פסוק יא), המסמנת את סיום הניסיון.
גם בעיצוב כריכת הספר, שבה מופיעה המילה "הנני" בכתיבה ברורה בצבע לבן על רקע דף כתוב שבו מופיעות שורות כתב צרות בצבעים שונים (אדום, שחור וחום), שהכתוב בהן קשה לפיענוח עולה התהייה - מה פשר הניגוד הזה? 

 עם שתי תהיות אלה - הקשר לסיפור העקדה ועיצוב הכריכה - מתחילה הקריאה. המענה עליהן מופיע טיפין טיפין לאורך קריאת הספר הארוך (ואולי ארוך מדי 656 עמודים), שבו נחשף הקורא לסיפורם  של ג'ייקוב וג'וליה, זוג יהודים אמריקאים שלהם שלושה בנים וכלב. בני הזוג הם יהודים לא מאמינים ולא שומרי מסורת, אך הקשר ליהדותם חשוב להם והם משמרים  טקסים מרכזיים, ביניהם טקס הבר מצווה של  בנם בכורם, סאם, שבהכנות לקראתו, או נכון יותר, בשיבוש ההכנות  לקראתו נפתח הרומן. בשלב מסוים בסיפור מתחיל תיאור תהליך התפרקותה של המשפחה, כשבמקביל מתוארת התרחשות קטסטרופלית בישראל - רעידת אדמה, שבה נאלצת ישראל להיאבק על חייה מול מלחמה שפורצת מול האוכלוסייה הפלסטינאית, שנבעה מטיפול לא ראוי של ישראל באסון הטבע שפקד גם אוכלוסייה פלסטינית, וכן בטיפולה בהר הבית, שנפגע גם הוא. 
ההתרחשות בישראל מעצימה את המשבר המשפחתי, חושפת את חולשותיהם של הגיבורים ואף מהווה ממד מטפורי להתרחשות המשפחתית. השזירה בין שני המשברים הללו מעלה במלוא עוצמתה את שאלת הקשר בין היהודי האמריקאי, שיהדותו מתבטא בדרך כלל  רק בקשר לטקסים היהודיים, לבין נאמנותו לישראל.
ההתייחסות הישירה לסיפור העקדה עולה בפרשנות שנותן סאם, הנער שאמור לחגוג את בר המצווה, לסיפור העקדה: "רוב האנשים מניחים שהמבחן הוא כזה: אלהים  מבקש מאברהם להקריב את בנו יצחק. אבל לדעתי אפשר לקרוא את זה כאילו המבחן היה כשהוא קרא לו. אברהם לא אמר: "מה אתה רוצה?" הוא לא אמר "כן" הוא ענה בהצהרה ׳הנני׳.  בשביל כל מה שאלהים צריך או רוצה אברהם נוכח כולו, בלי תנאים או הסתייגויות או צורך בהסבר... המילה מופיעה עוד פעמיים. כשאברהם לוקח את בנו יצחק ועונה לו במילה ׳הנני׳. ואברהם לא שואל מה אתה רוצה?… כשאלהים מבקש את אברהם, אברהם נוכח לגמרי בשביל אלהים. כשיצחק מבקש את אברהם, אברהם נוכח לגמרי בשביל בנו… פרשת הבר-מצווה שלי עוסקת בהרבה דברים… אבל אני חושב שהיא עוסקת בשאלה בשביל מי אנחנו נוכחים באופן מלא ואיך העובדה הזאת, יותר מכל דבר אחר, מגדירה את הזהות שלנו" (עמודים 126- 127).
דומה שפרשנות הינה המפתח לסיפור. לאורך הסיפור התקשורת בין בני המשפחה עצמם, בינם לבין הסובבים אותם ואף בין הדמות לבין עצמה, היא תקשורת עמומה. הבן מעוניין שיגבו אותו מול הרב שמאשים אותו בכתיבה גזענית - שבעטיה בר המצווה עלולה להתבטל - אך אינו זוכה לגיבוי מהוריו. זאת אף שיש להם ספקות באשר לאשמת בנם. האב אומר מפורשות שהוא מאמין לבנו, אך לא אומר זאת לבנו, ומבקש ממנו שיתנצל כדי לרצות את הרב. גם הבן, הטוען בדבקות כי לא עשה זאת, אינו מציג הוכחות בפני הסובבים אותו וגם לא בשיח שלו עם עצמו. כך שגם הקורא לא יודע, האם עשה את הדבר או לא עשה. לאורך רובו של הסיפור התנהגותו של הבן מבולבלת, והוא מבלה את רוב זמנו בעולם וירטואלי שרק שם הוא חש בנוח. לעיתים, הגבולות בין המשחק הוירטואלי לבין הסיטואציות האמתיות  מטשטשים, עד כדי כל שהקורא בעצמו מתבלבל. 
 היחסים בין הדמויות מלמדים, שאף שמתקיים ביניהן שיח – חלק גדול מהספר מציג שיח בין הדמויות - לא קיימת  ביניהן נוכחות. לא של ההורים כלפי בנם: "כשההורים שלי באו לדבר עם הרב זינגר הם לא אמרו לי ׳הננו׳. הם שאלו ׳מה עשית׳… גם אם הם לא מאמינים לי, הם צריכים להתנהג כאילו כן" (עמ' 128). ואף לא נוכחות של הבן כלפי עצמו. כולם מלהטטים במילים יפות וגבוהות, שתכליתן להסתתר מאחוריהן ולא לומר דברים לאשורם. תובנה זו שהקורא מגיע אליה בנקודה זו בספר, מאלצת אותו לחזור לראשית הספר ולנסות לבחון את הדמויות דרכה, ואף לצפות לשינויים בהתנהלות הדמויות בהמשך. אך ההמשך רק מעצים תובנה זו ביחס לדמויות.  
ג׳ייקוב, האב, הוא תסריטאי, שמצליח לתסרט  סדרת טלוויזיה מצליחה, אך  אינו מסוגל לתסרט - לתכנן - את החיים עצמם, את חייו. ג׳וליה אשתו היא אדריכלית, העוסקת בעיקר בעיצוב מחדש של בתי מגורים, אך אינה מצליחה לעצב מחדש את משפחתה. 
המפגש בין ג'ייקוב לבין בן דודו הישראלי תמיר – שם ישראלי אולטימטיבי - המגיע לארצות-הברית כדי לחוג את בר המצווה של סאם מתרחש על רקע האסון המתרחש בישראל. מפגש  זה מעמת את ג'ייקוב – בעל השם הארכאי הגלותי -  ההססן, המבולבל, שטוף הרחמים עצמיים והמכור לטיפול פסיכולוגי, עם הישראלי ההייטקיסט העשיר, הבוטה, השחצן, החומרני, המציב בפני ג'ייקוב מודל גברי, המעורר בג'ייקוב  קנאה. תמיר מצליח לסחוט מג'ייקוב רגשות לאומיים, הגורמים לג'ייקוב להחליט להוכיח את 'גבריותו', והוא מגיע  להחלטה משמעותית ביותר - להענות לבקשת ראש הממשלה, שהיהודים מרחבי העולם יגיעו לארץ לסייע לישראל במצוקתה. לאחר שג'ייקוב מודיע לבני ביתו על החלטתו, שנראית תמוהה בעיניהם, ומנסה לשכנע אותם בצדקתו, הוא מגיע לשדה התעופה. אך רגע לפני עלייתו למטוס הוא חוזר לביתו. הוא אינו מסוגל לקבל החלטה, גם כזו ששכנע את עצמו ואת משפחתו בצדקתה. דומה, כי הצמדת חורבן ביתו של ג'ייקוב מול החורבן הלאומי, מציגה גם את שאלת הבחירה בין המחוייבות למשפחתי ולעצמך לבין המחוייבות ללאומי. כאברהם העומד בפני ההחלטה באיזה מחוייבות לבחור: במשפחתו או באלוהיו, אבל מחליט ומתמיד בהחלטתו. 
התקשורת הוורבלית הלקויה, ושליטת הוירטואליות בחיי הדמויות, מוטעמת ביתר שאת, בתיאור הרומן הוירטואלי של ג'ייקוב עם עמיתה לעבודה, שאף בו מוכיח שאינו מעז או מסוגל למשהו אמיתי. רומן זה הוא העילה לגרושי בני הזוג. הרומן ביניהם מתואר כוולגרי ודוחה. חלקים ממנו נשזרים לאורך מחצית הספר, בלי שהקורא יבין את פשרם, עד לגילוי הטלפון על ידי ג׳וליה. אירוע זה מעורר את השאלה הקיומית האם רומן וירטואלי נחשב לרומן?  בעידן האינטרנט, שבו ההתכתבות מחליפה את השיח הבין-אישי, נראה שכך הם פני הדברים. ההתכתבות אינה מצריכה נוכחות מול הנמען, היא מאפשרת הסתתרות מאחריה והיא סובלת כל דבר. ניתן להתבטא באמצעותה באופן גס ומזוויע, ולכתוב דברים ללא כל פילטרים. 
בין שלל הדמויות בסיפור, מופיע הרב המספיד את הסב, כדמות נגד לדמויות האחרות. הוא עומד מול הנוכחים ונושא את דבריו באופן ברור, גם כשבדבריו קיימת אמירה כנגד תפיסה מרכזית קונצנסואלית בעיצוב זהות העם היהודי  בתקופה המודרנית - ההתקרבנות היהודית ומיקודה סביב השואה:
"אם תשאלו מאה יהודים מה היה הספר היהודי של המאה, תקבלו תשובה אחת: יומנה של אנה פרנק. אם תשאלו מה היתה יצירת האומנות של המאה, תקבלו תשובה זהה. זאת למרות שהוא לא נוצר לא כספר ולא כיצירת אומנות ולא במאה שבה נשאלת השאלה. אבל כוח המשיכה שלו – מבחינה סמלית ובתנאים שלו – בלתי ניתן לעצירה… אך האם הועיל לנו להעדיף הסתתרות על פני חיפוש, התקרבנות על פני רצון? איש לא יאשים את אנא פרנק במותה. אבל אנחנו יכולים להאשים עצמנו בכך שאנו מספרים את סיפורה כאילו הוא סיפורינו… אנחנו בוחרים לתלוש דפים מסוימים מספרי ההיסטוריה ולגלגל אחרים במזוזות… העברת הדגש מהוויכוח לווידוי – הוא תוצאה ישירה של הבחירה שלנו להחליף את התנ"ך ביומנה של אנה פרנק. כי התנ"ך היהודי, שמטרתו להגדיר ולהעביר ערכים יהודיים, מבהיר מעל לכל ספק שהחיים עצמם הם לא השאיפה הנעלה ביותר, אלא הצדיקות. אברהם מתווכח עם אלהים שיחוס על סדום בגלל הצדיקים החיים בה. לא כי החיים ראויים להצלה מעצם טבעם, אלא כי הצדיקות ראויה להצלה… וישנו המושג ל"ו הצדיקים שבזכותם העולם כולו ניצל מהשמדה. האנושות ניצלה לא כי היא ראויה להינצל, אלא כי צדיקותם של מעטים מצדיקה קיומם של היתר… מה היתה גדולתו של העם היהודי היום… אילו השאיפה שלנו היתה לחיות בצדיקות. אם במקום 'עשו לי כך וכך', המנטרה שלנו היתה -  'אני עשיתי כך וכך’ ״ (עמוד 403-402).
בהמשך דברי הרב, מוצגת לדעתי, תמצית משמעותו של הספר, שבח לדיבור: "היהדות מקיימת מערכת יחסים מיוחדת עם המילים. לתת מילה למשהו פירושו לתת לו חיים. 'ויהי אור' אמר אלהים, ויהי אור. שום קסם. שום ניפנופי ידים ורעמים. הדיבור איפשר את זה. זהו אולי הרעיון החזק ביותר ביהדות: הדיבור מכונן" (עמוד 403).
נראה, כי עקרותה של התקשורת בין הדמויות מוטעמת ביתר שאת בדרך עיצובן של רוב הדמויות, המוצגות כחכמות, מתוחכמות ומודעות לסביבתן. הדבר בולט בעיקר ביחס לילדים שמדברים וחושבים הרבה מעבר לרמה של ילדים בני גילם. אך על אף תחכומן הרב של הדמויות, הן לא מסוגלות להיות ״נוכחות״ מול הוריהן ומול סביבתן. הדבר המדהים הוא שהדמויות מודעות לכך שאינן מסוגלות להיות פתוחות כלפי סביבתן, ועדיין אינן מסוגלות לשנות את המצב, שהן כל כך מבקשות לשנות. 
ועולה השאלה: מה חשיבותה של אינטליגנציה גבוהה אם אינה עוזרת לבעליה להיות מאושר ולהרגיש נוח בחברה בה הוא חי. 
אפשר אפוא לומר, כי הספר לפנינו מציג דור מבולבל, שהתקשורת הבין-אישית פגומה בו, והוא מסתתר מאחורי כיתובים חסרי פשר (טוקבקים, ווצאפ…) כי קשה להיות נוכח מול בן השיח העומד מולך. קשה להיות "הנני".
 לפנינו, דוגמא לשיח בין-טקסטואלי, שבו יצירה מודרנית משוחחת עם יצירה עתיקה – סיפור העקדה וסיפורים מקראים נוספים - שיח המעניק עומק ליצירה המודרנית, אך גם מרחיב את משמעותה של היצירה העתיקה, ובכך מועצמות שתי היצירות, והקורא נהנה משני העולמות. 
ראוי לציין, כי על אף הקשיים בקריאת  הספר -  ארוך מדי ולעיתים מייגע -דיאולוגים הארוכים, שלא פעם, קשה לקורא לדעת מי הדובר ומי העונה - זה ספר מעניין, חדשני בדרך כתיבתו ובמבנהו הספרותי. קיימים בו חלקים הגותיים מרשימים, שרק בחלקם נגעתי.

 נראה, כי ספר זה  מבקש שגם בעידן המחשב, חשוב להעיז להיות נוכח וברור, כשם, שהמילה "הנני", הכתובה באותיות קידוש לבנה, על פני גיבוב המילים הצבעוניות, ברורה, מעזה ונוכחת.  

מתוך: המלצות על ספרים לכבוד שבוע הספר העברי תשע״ז 2017 

תגובה 1:

  1. פרשנות מקסימה ומרחיבה אופקים ... כמורה בתיכון אני רואה לנגד עיני את הבלבול הזה שחשים בני הנוער המשוועים למשהו אחר משוועים להביא משהו מעצמם להיות הנני ולא חלק מ"עדר" . כל שנותר לנו זה לחנך אותם ולעודד אותם להיות אותו הנני.

    השבמחק