יום ראשון, 11 ביוני 2017

ד״ר צילה זן-בר צור כותבת במקל של כורכום

יוסף כהן אלרן, סופר ומשורר 

הוצאת צבעונים

צילה זן-בר צור, כותבת במקל של כורכום, הוצאת צבעונים 2016, 177 עמודים

"כל אישה צריכה גינה של בשמים. פיגם נגד עין הרע, ורדים בשביל אהבה, יסמין בשביל געגועים, הדס בשביל ברכה, אזוביון בשביל היופי שלה, ועץ רימון אחד בשביל שתוכל להבין את אלוהים שלה." כל אלה ועוד ברכות אחרות פורחים, מפזרים ריח ונשמעים בספרה של צילה זן- בר צור, שראה אור בהוצאת "צבעונים" בשנה האחרונה, והוא מושקע ועשוי בקפידה שמנעימה אותו לקורא.
ד"ר זן-בר צור היא חוקרת פולקלור, שמפזרת ביד נדיבה ובנפש חפצה את בשמיה בין דפי הספר, ומי שנהנה מן המתת הריחנית והמענגת הזאת הם הקוראים. "מציירת במילים את עולמם העתיק והנשכח של מרפאי הלב והנפש", כך כתוב על גב הספר, ואכן, המחברת מביאה דברים שלקטה מזקני המשפחה והעדה, הקרובים והרחוקים, האמתיים והמדומים, המציאותיים והאגדיים, והיא מגישה אותם לקוראים לאחר מחקר בן חמש-עשרה שנה שהוליד את הספר המיוחד והמהנה הזה. 
ומי היא הילדה הפלאית ההיא שבבגרותה הביאה לנו את האגדות היפיפיות האלה? ובכן, "פנג'ה הזקנה הייתה כמו אימא שלי. אולי היו אלה הולכי הרגל שהשאירו אותי מנחה לפנג'ה הזקנה. היא אהבה אותי כמו שהדבורים אהבו אותה. היא לימדה אותי לעקוץ ולרפא. היא הזינה אותי בחלות דבש ובאפרסקים בשלים. היא לימדה אותי שאלוהים זה הענן שנמצא בדיוק מעל העץ בעונת השלכת וגם בעונת הלבלוב. היא לימדה אותי את הסוד המתוק של החיים." כך היא כנדמה הילדה הזאת, העשויה דבש ונקטר, והחיים בספר הזה הם כמו משל, כמו אגדה, כמו ציור, כמו שירה, ספר שבו יכולה אישה לצמוח בתוך העץ. זהו ספר שמפיץ ריח של כל אותם עשבי תבלין המתוארים בו ושל כל אותן קדרות שהנשים מבשלות בהן מאכלים ובשמים שנרקחים יחד בבתי החֵמר בקנדהאר, שאדים של כשף אוהב ומופלא עולים מהם לאוויר העולם, מערבלים וכמו מכשפים ומבשמים אותו.
הדמויות המיוחדות שבקטעים השונים ובסיפורים הקצרים, הסבתא הגדולה והסבתא הקטנה, המיילדת שלוחשת לכל נולד ולכל נולדת את תפילתה לחיים, וזו שמלקטת עצמות של ציפורי שיר שהתייבשו מעל גגות הבתים, והנפח הזקן שנושא ברזלים שחורים על כתפיו השחוחות, וסבא שהיה שר "עינייך השחורות קורעות את ערפילי הלילה" כאילו ימי שיר-השירים קמו לתחייה בעודו רוכב על חמורו בדרכי המשי - כל אלה ואחרות הן דמויות שחיות את חייהן בין קירות אדומים ובין עצי בשמים באותה קנדהאר, בסביבתה במרחביה ובשדותיה, כאשר הנשים רוקחות את העלים והפֵרות יחד עם אהבותיהן, עם תשוקותיהן, עם תפילותיהן ולחשיהן.
את עיקרן של הדמויות מאכלסות נשים, כי לאחר הכול אליהן כוון המחקר שעשתה ד”ר זן-בר צור על נשות אפגניסטאן. וכך היא כותבת בהקדמה לספר: "כל אשר שמעתי נרקם בצבעים המדומיינים של סיפוריי. אסופת הסיפורים מגלמת את הפואטיקה של הנשים, את חכמתם של זקני השבט, גברים ונשים, ואת תרבותם של יהודי אפגניסטן." ועליי לומר כי היא מיטיבה כל-כך למשוח במכחולה את הצבעים, עד שאתה חש אותם ומניח לעצמך להיות שם, בתוך אותם הבתים ועל אותם גגות וכחלק מתוך אותם סיפורי פלאות.
כל חיבור המחרוזת הזה הוא משהו מעולם אחר, והוא כמו שירה עתיקה שבה אנשים יכולים לרחף בנפשם ולהיות כציפורים, בעוד הנשים הזקנות שלא יוצאות מבתי החמר שלהן, "יושבות במטבח סביב כירת בישול ממולאה בצימוקים וביח'ני נַפס, (מרק הנפש). הן היו מדליקות את האש במזמורים שהן למדו מהעפרוניות, מהכנריות ומיונקי הדבש." 
כך הדברים, ואני יכול לומר בביטחון על הספר, שהוא עונג צרוף וראוי שיהיה לידינו כשנרצה לחלום ולרחף, או לתתו במתנה לאדם יקר לנו שניחן בשאר רוח ושיש בו מן החלום - זאת בזכות קטעי הפרוזה היפיפיים הרקומים בו, המובאים מתוך נפש של אמן, כתובים במקל צהבהב וריחני של כורכום וכמו פורצים את אזורי הדמיון והחלום. הקורא שנוטל לידו את הספר הזה צריך לשחרר עצמו, לתת עצמו לידי הדמיון ולהיפתח לתוך מרחב חדש ומכשף. ולאחר כל זאת, אני ממליץ מאוד על הספר המיוחד הזה, כמו גם על הרקיחות השונות ועל החלומות והסוריאליזם הציוריים שבו.

מתוך: המלצות על ספרים לכבוד שבוע הספר העברי תשע״ז 2017


אין תגובות:

פרסום תגובה