הזדמנויות ומוקשים - הוראת המקרא במחצית הראשונה של המאה העשרים

נויה שגיב, אונ' חיפה הפקולטה לחינוך

נויה קוראת את תה' קד
על פני לוע הר געש בארמניה

דרכי הוראת המקרא בבתי הספר העממיים של הזרם הכללי וזרם העובדים בארץ ישראל, מ-1910 עד שנות ה- 60

 'הוראת המקרא במדינת ישראל: שולחן עגול', הקונגרס העולמי ה-16 למדעי היהדות תשע"ג (2013)

ממה לומדים? (textbooks)

מפיתי שלוש אפשרויות: 1. "מקראות גדולות" כמקובל בחדר. 2. תנ"ך מלא. המהדורה הנפוצה ביותר הייתה מהדורת לעטעריס, משנת 1851. ובארץ ישראל - של מדפיסים שונים משנת 1900 (שטרן, גפני, אופנהיימר, 1993, עמ' 385-383). 3. "סיפורי המקרא לילדים", ביאליק רבניצקי ובן ציון, המופיעים כמומלצים להוראה בכיתות כבר מתכנית הלימודים תרפ"ג. 

מה הם "סיפורי המקרא לילדים"?

חלק ממפעלם של ביאליק ורבניציקי. במסגרת הוצאת הספרים מוריה באודסה 1902, הם הוציאו לא רק את ספר האגדה אלא גם את סיפורי המקרא לילדים. 

העורכים אירגנו מחדש את הטקסט המקראי, שילבו וערכו טקסטים ממקורות שונים בתוך התנ"ך עצמו, ואף השמיטו חלקים. כל אלה-  על מנת  להגיש לילדים את סיפורי המקרא באופן נהיר ונגיש יותר, לתפישתם. במבוא לספרים- הם עצמם כותבים מה היו השיקולים המנחים בעריכת הטקסט.

אמנם, בתחילה, היו מתנגדים למהדורת סיפורי המקרא לילדים. חלקם, מצד החוגים החרדיים , חלקם דווקא מתוך זירת הוראת המקרא ביישוב החדש. אולם בסופו של דבר, סיפורי המקרא לילדים, הפכו למקראות הבולטות והיחידות בבית הספר העממי, לפחות בכיתות הנמוכות. בהמשך אדגים מתוך סיפורי המקרא לילדים את אחת מדרכי ההתמודדות עם הטקסט המקראי.

הזדמנויות ומוקשים

הוראת הטקסט המקראי כולו הביאה גם להזדמנויות וגם למוקשים. למשל, לצביעת ספרי יהושע ושופטים ברוח הירואית של כובשים. אבל אם מלמדים את כל התנ"ך, מה עושים עם טקסטים כמו לוט ובנותיו, חטאי דוד (ללא פירושי חז"ל), שיר השירים או חוק החרם בספר יהושע? 

יש ארבעה סוגי מוקשים:

1. טקסטים בעלי אופי מיני אירוטי (בעיקר שיר השירים). שיר השירים הוא מלכוד. אם יילמד על דרך הפשט "... יעורר בלבות התלמידים רק רגשות אירוטיים, ביחוד בתקופת הבגרות המינית של תלמידי כיתה ח. ומה כל שכן בבתי ספר מעורבים" (זוטא, 1935, עמ' קצא). אם יילמד על דרך האלגוריה, נחטא לפשט. ומה החליטו? גם מוסינזון (מוסינזון, 1910, עמ' 54) וגם זוטא (זוטא, 1935, עמ' קצא) ממליצים בסופו של דבר לדלג ולא ללמד את שיר השירים. 

2. טקסטים המשקפים מיניות אסורה לפי אמות מידה אוניברסליות או מקראיות. כגון סיפור לוט ובנותיו, סיפור אונס דינה, סיפור יהודה ותמר, סיפור אמנון ותמר או סיפור דוד ובת שבע. גישה אחת היתה של התעלמות ואי לקיחת אחריות, וזה התבטא בלימוד תוך השמטות, דילוגים וקריאה עצמית. גישה הפוכה היתה של פקיחת עיניים ולקיחת אחריות. וזה  התבטא בעידוד לדיון וללמידה מתוך המקרה. 

3. טקסטים שנובעות מתוכם בעיות מוסריות-חברתיות, דוגמת חוק החרם, התנהגות יפתח כלפי בתו או מלחמות ישראל באויביו. גם כאן התגלו שתי הגישות מרכזיות דלעיל. עצימת עיניים מחד גיסא והתמודדות ודיון אמיתי מאידך גיסא. 

4. טקסטים המציגים דמויות מופת שיש בהן רבב. בראשית עיצוב דרכי ההוראה, נשמעו שני קולות: זוטא קרא להאדרת הדמויות: "גיבורי האומה, הם חלק מהמולדת, הם קשורים בה במקום וצריכים להיות בדמיונם של הילדים ובנפשם פנימה. מעשי האבות והאבות עצמם סימן לבנים. ומשום זה כדאי, כמו שאמרתי לעיל - לתלות בהם כל מידה טובה ומנהג יפה. והמורה יכול להוציא מן הספר את המידות הטובות שנתפארו בהם..." (זוטא, 1935, עמ' כב). ועזריהו, לעומת זאת, טען ש "...זוטא סובר כי במחלקות הנמוכות אין כל ביקורת אפשרית במעשי גיבורים. כל גיבורי התנ"ך מקודשי האומה הם, כל מעשיהם אמת צדק... מסופקני אם רבים מהמורים יקבלו את הנחתו הראשונה של זוטא כי במחלקות הראשונות אין כל ביקורת אפשרית במעשי הגיבורים. ... " (עזריהו, 1946, עמ' 61-59). הגישה שהתקבלה, בסופו של דבר, היתה גישתו של זוטא. גם אם סיפורי המקרא לא משמיטים מידע על דמות כזו או אחרת (דוגמת דוד המלך או אלישע), המורה בהחלט יכול, גם בעת השיעור עצמו, "לטפל בבעיה" באמצעות ניסוח מחודש וחיובי של הדמות, או בדרך של השמטה ואי טיפול בנושאים מסויימים.

ובכן, ראינו שלומדים את כל התנ"ך, במחזורים, בעזרת סיפורי המקרא לילדים, ושהמפגש עם הטקסט מביא להזדמנויות כמו גם לעימותים. אז מה לומדים ואיך לומדים בשיעור תנ"ך?

חלקי המאמר: מבוא, תכנים ותוכניות, הזדמנויות ומוקשים, שדה ההוראה, ביבליוגרפיה.

* מבוסס על עבודת MA בהנחיית פרופ' יובל דרור, אונ' תל אביב.