באין חזון אין פיתרון

פרופ' יהושע גתי, פרופסור לחיים , אוניברסיטת קייפ טאון, 

המכללה האקדמאית בית ברל והמחלקה לישוב סכסוכים אוניברסיטת תל אביב

 'הוראת המקרא במדינת ישראל: שולחן עגול', הקונגרס העולמי ה-16 למדעי היהדות תשע"ג (2013)

הבעיה הקשה של הוראת התנ"ך במערכת הכללית היא חוסר חזון. וכשאין חזון עוסקים בטקטיקה, במתודולוגיה ולא במהות. כלל ראשוני בתורת הפרשנות, ההרמנויטיקה הוא שטקסט כשהוא לעצמו, ערום כיום היוולדו, הוא חסר משמעות אם לא ייקרא בתיווך פרשני או  דרך תיווכו של  מבקר הספרות או התרבות, הוא המבקר הציבורי בלשונו של Northop Frye  1957: 3-29) הפרשן/המתווך מכניס את הטקסט למערכת תובנתית של קונטקסט פוליטי, חברתי, אידיאולוגי, אסטטי או פרסונאלי, שבלעדיו הטקסט הוא חסר משמעות, והתיווך הוא המעניק משמעות ורלבנטיות לקורא. 

חז"ל הבינו זאת היטב והצטיינו  בפתרונות שנתנו.  דרך פרשנותם הסובייקטיבית היא המדרש, שחיבר בין הכתוב המקראי היבש, החנוט, והחיה אותו כראוי לחיי היום, הקהילה, השעה ולעניינו של הקורא. 

הציונות אימצה את התנ"ך כספר המכונן, הנרטיב. התשתית הציונית אימצה את נוף הארץ כגילום והחייאה של הטקסט התנכ"י ופיתחה את לימוד התנ"ך תוך טיולים בארץ, בנופה, בשביליה. התנועה הקיבוצית לימדה את התנ"ך והנבואה בפרט לאור משנתה החברתית סוציאלית וראתה בעמוס מגן העשוקים את נביא הדגל שלה. המחקר המקראי, האובייקטיבי לכאורה, אף הוא לא קרא את המקרא כפשוטו אלא פיתח מתודולוגיות מחקריות מדעיות שכוחן בדיסציפלינה ולא בטקסט המקראי, ביצירה המקראית גופה. מדובר בפעילות מקצועית שאיננה מיועדת להבהרת הטקסט אלא היא דיסציפלינה העומדת ברשות עצמה שהפרינציפים שלה והמבנה שלה אמורים להתגלות על ידי מחקר ומוצגים באופן שיטתי. הביקורת המקצועית עוסקת בספרות מנקודת ראות של מסגרת מערכתית שהיא בעלת תפיסה משלה, שאיננה הספרות עצמה. כך, דרך משל, כתיבת היסטוריה היא אומנות. אבל אין חולק על כך שפרינציפים מדעיים מתודולוגיים כרוכים בעבודתו של ההיסטוריון וזה מה שמפריד את כתיבת ההיסטוריה מאגדה. נוכחות הדיסציפלינה המדעית משנה את אופי הכתיבה ממקריות לסיבתיות, מכתיבה אינטואיטיבית למחקר סיסטמתי. זה אמור לגביה של המתודה הדיאכרונית הפילולוגית היסטורית בחקר המקרא, שעיסוקה בתנאים שיצרו את הטקסט ובאיתור חספוסים לשוניים שחושפים דרגות של עיצוב הטקסט הנתון ושלבים בהתפתחותו.  והיפוכה המתודולוגיה הספרותית הסינכרונית העוסקת בסטרוקטורות ספרותיות מורכבות החושפות את מבנהו הספרותי סגנוני של הטקסט הנתון. המתודה הדיאכרונית הלמה מאד את עמדת הציונות של תקופת הישוב עת חתרו להגיע לראשוניות, לקורא והכותב ההיסטורי ולחשוף בדרך זו את רוח העם האמיתית, האוטנטית.  מורי התנ"ך במסגרת הכללית הם בוגרי החוגים לחקר המקרא – כך גם במכללות ההוראה— וגם אם יש המכירים במגבלות השיטה בבית הספר הם כבוגריה עדיין כפותים לה ובעיקר בתוכנית ההוראה ובפרקיה. אלא שהשתנו העיתים וחשיפת הראשוניות על מדע הארכיאולוגיה המקראי כבר איננה רלבנטית לגבי רוח התקופה שהיא יותר אישית ורוחנית. אין היום כינוסים של ארכיאולוגיה מקראית שחבקו אלפים ולעומת זאת האולמות מלאים בשוחרי הלימוד הרבני המיסטי משיחי. וחרף זאת, האקדמיה ניצחה. גם אם המורים בכיתות חשים שהמתודה המחקרית איננה משרתת אותם כדבעי אזי תוכנית הלימודים , מבחר הפרקים הנלמדים, מעלה על נס את פרקי ההיסטוריוגרפיה המקראית ששרתו מאד את תקופת קימום המדינה. כך, תלמיד כיתה ה' ביסודי ילמד במרוצת השנה כולה את שמואל והוא יחזור על כך בכיתה ט. היסטוריוגרפיה. המורים יש מהם המשתדלים לתת את האישי, החוויתי אבל הם כפותים לתוכנית ארכאית בתכניה. הם מפתחים טקטיקות הוראה אבל ללא חזון. לימוד התנ"ך בהשראת המחקר הרציונאלי לא נותן יותר מענה ומשמעות לצרכיו החברתיים נפשיים של הדור הצעיר והוא אנכרוניסטי בפרצופו הנוכחי. מתחוור שהמסגרות החילוניות מעצימות את העולם החומרי של רווחיות ותועלתיות והוראת התנ"ך במתכונת הנוכחית איננה מצליחה להלהיב ולרומם. רבים מצעירינו מחפשים תשובות לבעיות אישיות, לשאלות עקרוניות על מהות החיים. הם אינם מחפשים במכוון את הכיוון במענה המסורתי דתי אבל הם נגרפים לקרבו כיון שביקורת המקרא הרציונאלית נטרלה את סוגית הערכים בדיון בשאלות טכניות מורכבות.

התלמיד קורא את הפסוק הראשון בבראשית "בראשית ברא אלוהים את השמים והארץ" והוא מבקש מענה לתהיותיו אבל בבית הספר הוא שומע שפרק א' בבראשית הוא מקור שנכתב על ידי בני אנוש לצידו של מקור אחר שנכתב על ידי בני אנוש אחרים, ובכלל נאמר לו שלא ייקח את פרק א' בבראשית, נרטיב הבריאה, ברצינות יתרה כיון שהוא איננו עומד במבחן הביקורת המדעית. והתלמיד הצעיר נותר מבולבל. אז אם אגדה גרידא לפניו —מדוע שיתעמק בה דווקא וייקח אותה ברצינות כתשתית ערכית תרבותית ואף לאומית. 

על הוראת התנ"ך להתמודד עם הפרובלמה ובפרט שדו"ח מכון גוטמן מ 2012 מצביע על עליית הישראלים המתקרבים למסורת. 80% מאמינים באלוהים. אז מה נותר לו לתלמיד בשיעורי התנ"ך המתחמקים בעליל מעיסוק בתכנים של חוויות, של עיצובים נפשיים כמו מזמורי תהילים כי המורים לא יודעים מה לעשות עם תהילים וקל להם היסטוריוגרפיה ממלכתיות כך שעבר עליה   על מי? על תכנית הלימודים? הכלח לגבי התלמידים. פוסחים על יונה אולי כיון שהוא נראה פולקלוריסטי אבל זו היא הזדמנות ענקית לבחון את אלוהים מול מחשבות האדם. האדם, יונה, מבקש נקמה באויבי ישראל, אין אצלו סליחה אבל הסליחה היא עמדתו של אלוהים ומתנהל ויכוח גדול בין הנביא לאלוהים בסוגיה. זוהי החמצה של הוראת משמעות האלוהות, וזוהי החמצה של לימוד התנ"ך באופן רלבנטי הנוגע בתלמידים ובמתרחש כאן והם היו יכולים לראות בתנ"ך גם החילוניים שביניהם נקודת מוצא לשיח ערכי ענייני. הם לומדים את ישעיהו אבל פרק א' בלבד ושוב היסטוריוגרפיה משווים זאת עם האנאלים של מסעות סנחריב ופרק הנבואה הזה שהפך תשתית למוסר המדיני חברתי שעליה מתבססת תורת האתיקה החברתית מדינית התמוסס.

כשאין חזון, אין אסטרטגיה. וכשאין אסטרטגיה אין תוצאות. מסקנתי היא שללא הבניית התשתית שתתקשר עם התנ"ך ותהווה לו תבנית מכוונת, הוראת התנ"ך במערכת הכללית תעסוק בטקטיקה ללא חזון. הציונות הדתית, שחבריה הם אנשים מאמינים  והיא בעלת קשר חי להבטחות לארץ, נאבקת אף היא עם דרכי הוראת התנ"ך במסגרותיה. הילמדו את התנ"ך כפשוטו,  מגופו מעצמו כפי שהוא על הביקורת הפנימית שבו (כמו דוד ובת שבע) או שלרגל קדושתו ילמדו אותו דרך מתווכים ומסננים כפרשני ימי הביניים?  זו לא השאלה העומדת בפני המורים במערכת הכללית. הם מלמדים "בגובה העיניים" אפס הם חסרים  את התשתית, הדבק החברתי אידיאולוגי שיתחבר עם התנ"ך.  ייתכן מאד –ואני מעלה זאת עדיין כתהייה -- שהתנועה ההמונית של המחאה החברתית היא הניצן להבניית תשתית חברתית מוסרית שעל יסודותיה ניתן להלביש את רקע תבנית תוכנית הוראת התנ"ך על טקסטים מעוררים שיעמדו במרכז ההוראה כזעקת הנביאים, שופרות האלוהים, לצדק חברתי, על חוקי הבנקאות בתורה הרואים את האדם ולא החוב כעיקר: 

כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן.  ח כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ)  דברים טו).

אני אומר אפוא שראוי להחליף את הפרדיגמה ההיסטוריוגרפית בפרדיגמה של ערבות הדדית, אחריות אישית ולאומית, מוסר חברתי, ערך החמלה והסליחה ולא נהסס לצלול בכיתות למעמקי הנפש דרך לימוד התפילה, המזמורים.

אני קורא אפוא לשינוי תפיסתי של מטרות הוראת התנ"ך ובניית תוכנית לימודים המושתתת על חוקי הממון וההלוואה, הקניית ערכי המוסר החברתי כעולה מהנבואה בעיקר, החיפוש אחרי הצדק האישי, לצלילה למעמקי הנפש דרך מזמורי תהילים, לברור קונפליקט הסליחה, לניתוח מהות האחריות האישית, לפיתוח עצמי נגד דוגמות תיאולוגיות דרך איוב.