פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית
כדאי לנו לזכור שהעם היהודי הוא עם שכל קיומו תלוי בספרות וכל כולו
 |
| פרופ' רחל אליאור |
הוביל אותנו לגבול הארץ והשאר היסטוריה של עם שקרא ספרים וכתב ספרים-מי שרוצה לבטל את חשיבות לימודי ספרות והיסטוריה כדאי לו לשאול את עצמו היכן בדיוק ילמדו הילדים על שאר הרוח ועל מותר רוח האדם, על הסיפור האנושי ועל המאבק על החירות, על תשתיות הזיכרון ועל מושגי הערך, על יסודות החירות והשוויון, המשפט והצדק והמאבקים הארוכים והקשים עליהם, היכן ילמדו על ההיסטוריה של החוק והמשפט, על רוחב אופקים ורהיטות ביטוי, בכתב ובעל פה, אם לא יקראו ? היכן ילמדו ביקורת, מחשבה עצמאית, טוב טעם ודעת, מורכבות אנושית, עומק מחשבה או דברים של אמת והתוודעות למשותף ולמפריד בין בני האדם אם לא ילמדו ספרות והיסטוריה? והרי הבחינה מסמלת הערכה, זו לא הבחינה כשלעצמה אלא מעמדה בהערכת הישגיו של בוגר תיכון, הערכה המלמדת למה מייחסת החברה חשיבות וערך, אם החברה איננה מייחסת שום ערך לספרות ולהיסטוריה, על מי בדיוק נתלונן כשנגדל דורות נבערים עתירי טכנולוגיה ונטולי חוש שיפוט, מוכשרים מאד בתפעול מערכות טכנולוגיות וסרי טעם עד מאד בהבחנות, בשיקול דעת, במושגי ערך, בהכרעות מוסריות וביכולת מחשבה, כל אלה לא נלמדים במשחק באייפון, בסמרטפון ובמחשב אלא בלימוד ספרות והיסטוריה, בשום טכנולוגיה לא נכתב "חביב כל אדם שנברא בצלם" ובשום אייפון לא נוצר משפט כגון 'רוחות דעת אמת וצדק בקודש קודשים' ובשום שיעור מחשבים או מתמטיקה לא נמצא תובנות מסוג "לזכות אין מין ולחירות אין צבע" או "לכל אדם תהיה זכות שווה לחירות הנרחבת ביותר העולה בקנה אחד עם חירות דומה לאחרים". רק בשיעורי ספרות אנחנו עשויים לפגוש בשאר רוחם של המספרים המקראיים והמשוררים המופלאים שביניהם ורק בשיעורי ספרות אנו עשויים לפגוש את ממשיכי דרכם הדגולים עגנון, ביאליק וטולסטוי, אלתרמן ודליה רביקוביץ, יוסף ברודסקי ונבוקוב, עמליה כהנא כרמון ודוד גרוסמן, עמוס עוז וחיים באר, וירגיניה וולף ומאיר שלו ועשרות יוצרים ויוצרות מחברים ומחברות שפתחו עולמות חדשים בשעה שתמללו את הניסיון האנושי, את מאבקיו הרבים והצלחותיו המעטות ורק בשיעורי היסטוריה אנחנו עשויים להבין את ההקשר של הדברים עליהם כותבים סופרים ומשוררים ואת קשרי הקשרים של הניסיון האנושי מראשיתו ועד ימינו. אוי לו לדור שיאמר לילדיו שאין צורך בספרות ובהיסטוריה, במקרא ובשירה, בפילוסופיה ובמדעי הרוח שכן טכנולוגיה וכלכלה חשובות יותר ומפרנסות יותר.
* ראו יוחאי עמרם, שימוש סלקטיבי במורשות היהודיות: תגובה לפרופ' אליאור
ראוי להוסיף שהמקרא הוא ספרות נעלה ומי שאינו אוהב ספרות גם לא יקרא במקרא, והשאר יהפוך להיסטוריה של אנשים שפעם נקראו "עם הספר" ובעתיד הקרוב יהפכו לבורים וחסרי דעת ברישיון משרד החינוך ויתפלאו איך כל זה קרה.
אוי לו לדור שיחליף את שאר הרוח על גילוייו השונים ברוח האדם לאורך ההיסטוריה בדת ובמוסר, בפילוסופיה ובאמנות, בחוק ובמשפט, בתאטרון באמנות, בספרות ובשירה, במקרא ובנבואה, בפיוט ובתפילה, בטבלאות של מדד הבורסה ובטבלאות אקסל, במדד הטכנולוגיה ובמוספי כרום צבעוניים המספרים על אילי ממון ועל הצלחותיהם הנקנות במחיר שכר רעב לעובדיהם והון עתק למקורביהם. אולי ורק אולי ביטול לימודי ספרות והיסטוריה כלימודים בעלי ערך, זו הדרך הטובה ביותר שמצאו נבחרי הציבור לגדל דורות חסרי מחשבה וחסרי חוש ביקורת, חסרי מדדי ערך והתבוננות ביקורתית, נטולי השכלה הומניסטית חסרי יכולת הזדהות אנושית, ונטולי שיפוט מוסרי, הרואים את העולם דרך הבורסה ומדד הטכנולוגיה, דרך הישגיהם האינדיבידואליים במחיר התנכרות לכל עוול ולכל זולת שאינו משרת אינטרסים פוליטיים או כלכליים, שכן הבורות וצרות האופקים מסייעות בעיוורון ובצייתנות ובהעדר עמדה ביקורתית מתריסה, שהרי כדברי מננדרוס לפני אלפי שנים "רק היודעים לקרוא ייטיבו כפליים לראות".* ראו יוחאי עמרם, שימוש סלקטיבי במורשות היהודיות: תגובה לפרופ' אליאור
דברי פרופ' רחל אליאור מתייחסים לחשיבות הלימוד של תחומי הספרות והההיסטוריה, אך לא מטילים ספק בשום שלב בעצם קיום בחינות הבגרות, וההנחה, הבעייתית והמושרשת שבחינת בגרות מקנה ערך למקצוע. הבחינות עצמן בשני התחומים מתמקדות בשינון החומר ובתשובות נכונות, וכפי שפרופ' אליאור טוענת, ובצדק, אלו תחומי רוח וישנה חשיבות רבה ללמדם לעומק ובאופן מורכב.
השבמחקבמציאות של היום, שמטרת בית הספר נתפשת כמקור להנפקת תעודת בגרות בלבד דבריה אכן רלוונטים. עם זאת, בהנחה שישנו את השיטה, או לכל הפחות יתנו את קבלת הבגרות בעבודת גמר מעמיקה בתחומי הדעת בהן לא מתקיימת בחינה, כולם יכולים לצאת נשכרים.
נושא הדיון לא היה עצם קיום בחינות הבגרות, שהוא נושא בעל חשיבות רבה ונתון לוויכוח מקצועי וערכי בחוגים שונים הבוחנים מסלולי הערכה שונים של הישגים בלימודים, אלא המסר החינוכי והציבורי הטמון בביטול הבחינות רק בספרות והיסטוריה. עובדה היא שהתלמידים והמורים ומנהלי בתי הספר מייחסים חשיבות לציוני הבגרות ומשקיעים מאמץ בבחינות הבגרות, ולהפך נושא שאין בו בחינת בגרות הופך לשולי ולתחום שחבל להשקיע בו, והרי החשש הוא שמהרגע שכך יוגדרו לימודי ספרות והיסטוריה ואחריהם מקרא ואזרחות דינם יהיה שוליות, זלזול ושכחה. מבחינתי אין בעיה אם יבטלו את כל בחינות הבגרות בשווה ויציעו מסלולי הערכה חלופיים או תמריצי לימוד מאתגרים בכל התחומים שאינם מכווני בחינות בגרות אבל לבטל רק את מקצועות הלבה של מדעי הרוח, לכך אינני מסכימה כלל וכלל.
מחקהארגומנטציה נכונה המסקנה שגויה לעניות דעתי. שכן לטעמי המסקנה המתבקשת - כן לביטול בחינות חיצוניות בתחומי הרוח והחברה והמרתם בהערכה חלופית שתהיה לא פחות רצינית מהבחינה החיצונית הנהוגה כיום אבל הרבה יותר משמעותית לתלמידים ולתהליך הלמידה שלהם. שכן צריך לבדוק - האם הבחינות החיצוניות בספרות ובהיסטוריה וגם באזרחות ובתנ"ך שמהן למרבה הצער נגזרת הלמידה בחט"ע ברבים מבתי"ס בארץ אכן תורמות ללמידה משמעותית (שנוגעת במהות, ברגש ובערכים ויוצרת משמעות קיומית-זהותית עבור התלמיד)? או שכיום ההיפך הוא הנכון?
השבמחקבמצב הנוכחי הכיוון שמוביל שר החינוך הרב פירון הוא נכון ודוק - אין מדובר על ביטול הבגרויות בתחומי הרוח והחברה אלא בהמרת הבחינות החיצוניות (והמזיקות ללמידה המשמעותית לתפיסתי!) בהערכה חלופית (כגון בחינה פנימית, עבודת חקר, תלקיט מטלות או תמהיל כלשהו בין כל המרכיבים הללו) - תחומי הדעת הנ"ל יוסיפו להופיע בתעודת הבגרות וציונם יופיע שם בדומה למצב כיום אלא שאת ההערכה יבצעו מורי ביה"ס ולא בודקי בחינת הבגרות החיצונית והמזיקה.