פרופ׳ חוה עציוני-הלוי, ולו שתי נשים, הוצאת אריה ניר , תשע״ב 2012
פתח דבר של חנה
 |
| פיסול: ד״ר ברונו פסקל. צילום: יואב מזור. שדרות אלרוב, ירושלים |
אולי קראתם על תולדות חיינו במגילת ספר. אבל מה שכתוב שם, על היותי עקרה ועל תפילתי לבן שנענתה, הוא רק אפס קצהו של מה שאירע. היו תשוקות חבויות ומעשים שהתרחשו בסתר, ועל אלה אספר לכם בספרי זה ללא רתיעה.
אספר על האורַח הנקלה שבו ביישה אותי צרתי פנינה, אך גם על האשמה הכבדה שרבצה עליי בשל מה שעוללתי לה. אספר על הדרך שבה כיפרתי על עווני, דרך קלוקלת שגם בשלה חשתי אשמה.
אספר אף על המהמורות בחייו של בני, שמואל. הוא נביא ושופט מהולל בישראל, ואיש זולתי וזולת פנינה אינו יודע את אשר התחולל בנפשו, ועד כמה קרוב הגיע לחטא שלא יסולח. ורק בחסד עליון... אבל על זאת עוד אכתוב...
בספרי אספר על האורות וגם על הצללים החשוכים בחיי. על הסודות הכמוסים שלי. על הסערות שהתרגשו עליי, כשאישי אלקנה וצרתי חנה השליכו אותי לגיא צלמוות. אך אני בחרתי בחיים, ומצאתי אותם בחדוות בשרים ובמילים ובשחוק, אף אם אלה באו לי בחטא.
איני בושה בחטאיי. הלוא ייתכן שגם לכם בעל או אישה, או אולי אהוב או אהובה שבגדו בכם, בלבם ובמעשיהם, ותהיתם איך להשיב להם כגמולם. ובכל מקרה, בני אדם אנחנו והאם יש אדם שלא חטא במאומה?
ואני כבר כיפרתי על חטאי, בסבל. כי אין סבל המשתווה לזה של אם הצופה בשני בניה היוצאים יחד לשדה הקרב, שמשם אולי לא ישובו.
לכן שפטו אותי, אך אנא, אל תחרצו את דיני לשבט.
* * *
ואם תרצו לדעת איך קרה שחנה ואני היינו הנשים היחידות בהרי אפרים שלמדו לקרוא ולכתוב היטב כנדרש לכתיבת ספר, תמצאו את התשובה בספר שלנו. כי יום אחד, בפרץ של נדיבות, נתנה לי חנה את ספרה, והרשתה לי לשזור אותו יחד עם ספרי, כדי שיהיו שניהם לספר אחד שיגולל את סיפורי החיים של שתינו.
והנה הוא לפניכם.
1
הספר של חנה
צער השנים שעברו אינו דבק בי עוד. הכאב שהסבתי והכאב שנגרם לי, כל אלה חלפו עברו, נשטפו מפני צער שזה מקרוב בא. אולם הזיכרונות עדיין צלולים כמים המפכים בנהר הירדן, עזים כשמש הלוהטת; כשמש שהייתה באותו יום, בחודש הרביעי של השנה, היום הרה הגורל שבו נקבעו חיי.
* * *
ביום ההוא חמקתי מביתי בהיחבא אל הכרם שמאחוריו, כדי להיות לבדי ולהתעמק בספק שהציק לי. מה שהיה בהישג ידי היה התגשמות החלום של כל נערה, ושל הוריה. אך לא יכולתי לשלוח את ידי לקחתו. לא עלה בידי להושיט את ידי אל האיש העשיר ויפה התואר שרצה כי אהיה אשתו, כפי שאבי ואמי דחקו בי לעשות.
 |
| צילום: יואב מזור, שדרות אלורוב ירושלים |
אב אחר אולי היה נותן את בתו לאיש שחשב אותו לראוי, אפילו נגד רצונה. אבי וגם אמי, אצילי נפש היו ולא כפו עליי את רצונם. אבל הם דיברו על לבי, פעם אחר פעם, שלא אדחה את חנוך מעל פניי. והפצרותיהם החוזרות ונשנות העיקו עליי, כאבנים הגדולות הסוחטות את השמן מן הזיתים בבית הבד.
הייתי נחושה שלא להיכנע ללחצם. אך לא יכולתי להכחיש את דברם כי אי-אפשר לדחות עוד את ההחלטה, וזה היה היום שבו הייתי חייבת להודיע להם אם אפנה על ימין או על שמאל.
יום קודם לכן הציג חנוך את עושרו לראווה לנגד עינינו, פיתה אותנו ואפילו אני לא הייתי חסינה בפני הפיתוי. הוא הביא את אבי ואת אמי ואותי לביקור בביתו, בית אחוזה רחב מידות ומהודר. היה זה הבית היחיד בהרי אפרים שנבנה בשתי קומות, ולו מדרגות המובילות היישר מהחצר אל הקומה השנייה. בית שכתליו נצבעו בצבע ורוד, שכמוהו לא ראיתי מעודי על קירות כל בית אחר. בעיני רוחי ראיתי את עצמי כבעלת הבית הזה. והנה אני עומדת בראש גרם המדרגות, עטויה בשמלה בהירה ונוצצת, מבליחה בזוהר כסוף ככוכב בשמי הלילה; ואני מורה לחֶבר משרתות את אשר יעשו, והן אצות אנה ואנה, נחפזות לעשות כמצוותי.
בחיזיון זה שחזיתי היה פיתוי עז. אבל אני גירשתי אותו מעל פניי כהרף עין, כי ידעתי שלא יאה לי להתנשא כך, אפילו בדמיוני. החלטתי שאם אהיה לאשתו של חנוך לא יהיה זה בגלל עושרו, וגם לא מפני שהוא גבה קומה ויפה מראה, ופניו מעודנות. ואפילו לא מפני שהוא פרץ אל חיי בסערה, כפי שחלמתי זה זמן רב כי האיש שלי יעשה.
בעודי מתהלכת בשבילי הכרם המוריק, נשבעתי לעצמי כי אשקול רק האם הוא האיש שנועד לי. האם הוא האחד והיחיד שאיתו אוכל למלא את משימת חיי, המשימה שהוטלה עליי בחשאי על ידי זה שהגורל בידו. ואם פסחתי על שתי הסעיפים, היה זה מפני שלא הייתי בטוחה שהוא אכן הגבר הזה...
יום אחד נראה היה כי האיש הזה אמנם הופיע. באותו יום הגיעה לעיר הסמוכה, רמתיים, שיירה נושאת צורי מגלעד, וכן מור ולבונה, קינמון וזעפרן וכל מיני בשמים ותבלינים אחרים שלא ניתן להשיגם במקומותינו. אמי הורתה לי ללכת לשם, לרכוש מהסחורות האלה. אחר הצהריים, כאשר חום היום שכך מעט ביקשתי מחברתי פנינה להתלוות אליי ויצאנו לדרך.
רמתיים שכנה אך במרחק שלוש גבעות מהכפר שלנו, והגענו שמה בתוך זמן קצר, רכובות על חמורים. העיר הייתה פרושה על פני שתי גבעות והעמק שביניהן, ובה כאלפיים גברים, נשים וטף. כיכר העיר, שם הציעו אנשי השיירה את מרכולתם, הייתה קרובה לשער העיר, וכשהגענו הייתה הומה, מלאה באנשים שביקשו, כמונו, לקנות את הבשמים והתבלינים הנדירים.
גלשנו מחמורינו והפקדנו אותם למשמרת בידי נערים שניצבו בשולי הכיכר, תמורת חתיכות כסף קטנות ששקלנו לידיהם. אחר הצטרפנו להמונים שדחפו והדפו זה את זה במרפקיהם כדי להגיע לדוכן שבו הוצג לראווה כל הטוב הזה לפני שיאזל. כדי להתקדם, נאלצנו גם אנו לעשות כמעשיהם, ובכל זאת לא הצלחנו להתקרב לדוכן וכמעט אמרנו נואש.
פתאום הגיע לאוזנינו קול שעטת סוס. מערבולת אבק עלתה מהאדמה, וסוס דוהר קרב אלינו במהירות. מאחר שבני ישראל לא אימצו את מנהג הכנענים לגדל סוסים, לא ראיתי אותם מעודי. אבל שמעתי עליהם וידעתי שהם נזכרים בתורה, ככתוב, "סוס ורוכבו רמה בים", ולא היה לי ספק מהו בעל החיים שהופיע כעת לנגד עיניי.
הקהל נרתע לאחור ביראה לפני הסוס ורוכבו, בחור צעיר אשר משך ברסן הסוס בחוזקה עד כי הלה התרומם על רגליו האחוריות וצהל. מתחתי את צווארי כדי להביט בו, אבל לפני שהספקתי לראותו כיאות הוא ירד מהאוכף והשליך את המושכות אל שני נערים שהובילו את הסוס לאורווה.
עתה פינה הקהל דרך לאיש שהתקרב לדוכן, ונראה בעליל כי הוא בעליו. וכאשר המוכרים בדוכן הבחינו באדונם, הם קדו לפניו קידה עמוקה כל-כך עד כי אפם כמעט נגע בברכיהם. אך האיש הצעיר לא שעה אליהם. הוא התקרב אליי עד שעמד מולי, ועיניו נצמדו לשלי.
"אני חנוך בן עוזיאל," הכריז, "ואת בוודאי הנערה היפה ביותר שביקשה אי-פעם לרכוש סחורה באחד הדוכנים שלי. מה שמך?"...
בשקט שהשתרר בתום דבריו, הייתה לי שהות להתבונן בו. הוא היה הגבר יפה התואר ביותר שראיתי מימיי. שערו היה כהה וארוך, כמעט כרעמת הסוס שעליו רכב מקודם. עיניו היו שחורות ותווי פניו מעודנים ומעוצבים היטב. הבגד שעטה והכיסוי שלראשו היו עשויים פשתן וצבעם אפור בהיר, כמעט לבן, כיאה לגבר אמיד. וחותם זהב עצום היה תלוי כתליון על צווארו. הוא דיבר בנעימות, וקולו תאם את הופעתו האצילית...
ידעתי שחנוך הוא האיש העשיר ביותר במקומותינו, כי שארת בשר שלי, אפרת, שזה זמן-מה חיפשה בעל בעבורי, עשתה מאמצים נמרצים ללכוד את הדג העצום הזה ברשתה. אבל הוא מיאן בתוקף לפגוש אותי, ואמר כי הוא מעדיף למצוא את כלתו בכוחות עצמו.
הזיכרון הזה העלה חיוך על פניי. כששאל חנוך לפשרו, סיפרתי לו.
הוא צחק. "ניסיתי להתחמק מגורלי, אבל הוא בכל זאת השיג אותי והפגיש בינינו."
דבריו עוררו הד בלבי, וחשבתי ביני לביני שאולי הגורל השיג את שנינו...
למרות זאת, לא היה בלבי הביטחון שציפיתי שיהיה לי כאשר אפגוש את האיש שנועד לי. ולכן קשתה עליי ההחלטה...
***
תחושתי בדבר המשימה העלומה שנכונה לי בחיי הייתה טמונה במעמקי נפשי, ולא גיליתי אותה לאיש זולת אמי וזולת פנינה. היא הייתה כמעט בגילי, והחברה היחידה שהייתה לי...
פעם, ברגע של גילוי לב, חשפתי בפני פנינה את הגיגיי על הייעוד שלי בחיים. כאשר ביקשה לדעת מהו, נאלצתי להודות שעוד איני יודעת. על אף זאת היא לא הלעיגה עליי, כפי שבנות הכפר האחרות היו עושות בוודאי, אלא שקלה את דבריי בכובד ראש וחיזקה את ידיי באמונתי...
וכך, כשהתהלכתי בין הגפנים וענבי הבוסר התלויים עליהן, קיבלתי סוף-סוף את ההחלטה שלי: גמרתי אומר להתייעץ עם פנינה. עד כה היא תמיד ביקשה את עצותיי, ואני הענקתי לה אותן בנפש חפצה, גם כשהייתה בצרה ובמצוקה. עכשיו הגיעה העת שבה עליי לבקש את עזרתה.
החלטתי להיוועץ בפנינה הייתה אחת החשובות שקיבלתי בחיי. היא הובילה אותי לקראת הגורל הצפון לי וגם לה, שהיא וגם אני לא יכולנו לעצור.
2
הספר של פנינה
השמש להטה על ראשי כשעמדתי במעלה הגבעה, רועה את הצאן, והבחנתי בדמות שרצה לקראתי. אורה סנוור את עיניי, ואני סוככתי עליהן בידי. כשנוכחתי שאחותי הקטנה חגית היא הממהרת אליי, התאכזבתי מרה.
באותו זמן כבר הייתי רועת צאן זה כשנה. וזה שבעה ימים הייתי נתונה במֵצר, ומי שקיוויתי לראותו היה הגבר אשר הטיל אותי אליו. כי כאשר בישרתי לו על אשר קרה לי, שאל, "האם אינך יכולה לעשות משהו?" ואחר כך אמר, "דרוש לי זמן כדי לחשוב על כך." ולבסוף, "אך את, אל תדאגי."
 |
| צילום: יואב מזור, שדרות אלורוב ירושלים |
באומרו לי מילים אלה דומה היה בעיניי למי שמשליך אבן במורד הגבעה ואחר כך מייעץ לה שלא ליפול.
...וה"זמן לחשוב", חמישה ימים שאין להם קץ כבר חלפו, אך הוא לא שב אליי. האומנם שלח אליי עתה את אחותי עם בשורה ממנו? זה לא נראה מתאים לטבעו. כי לוּ היה לוֹ דבר אליי, היה אומר אותו בעצמו. ייתכן שלא חשב עליי כלל, וייתכן שחשב ומחשבותיו הובילו אותו להחלטה לזנוח אותי בבור התחתיות שאליו השליך אותי...
עם כל זה ידעתי, תוך חרטה קשה, שלא אותו כי אם את עצמי עליי להאשים. כי כאשר פגשתי אותו לפני מספר שבועות היה ברור לי זה כבר באיזו קלות יכולים חייה של נערה להיהרס. אך הנחתי לו לשכנע אותי שלא כך הדבר.
* * *
הכול התחיל יום אחד בחודש השלישי בשנה. החום כבר היה כבד מנשוא כאשר הובלתי את צאני אל המעיין. היה זה מעיין אכזב שבקרוב ייבש, אך בזמן ההוא המים עוד פיכו בו, כי הייתה זו שנה של גשמי ברכה שהוסיפו לרדת עד תחילת הקיץ, ואפילו עד עת קציר החיטים. המים נקוו לבריכה קטנה והכבשים והעזים התגודדו סביבה והרוו את צימאונם ממנה.
הגבעות שימשו למרעה, וצד הגבעה שעמדתי עליו היה שמור למשפחתנו בלבד, ורועים אחרים עם צאנם לא הגיעו אליה. חשתי שאין סכנה שעין זר תשזוף אותי פה, והשלתי מעליי את נעליי ואת שמלתי ותליתי אותן על שיח לידי. אז פיניתי לי דרך בין גופיהם הצמריים הרכים של הכבשים וצללתי לתוך מי הבריכה הזכים. התענגתי בתחושת המים הקרירים על גופי ושתיתי מהם מתוך כפות ידיי הקעורות.
כשעליתי מן הרחצה, נשאתי את עיניי ונחרדתי למראה גבר זר שניצב מולי ולטש בי את עיניו. הוא היה גבה קומה ושערו השחור המתולתל בצבץ מכל צד מתחת לכיסוי שעל ראשו. בגדו היה צבוע בצבע חום בהיר ועל כנפיו ציצית שזורה פתיל תכלת, כמצווה בתורה. הבגד היה חסר שרוולים ולא ירד אל מתחת לברכיו, וכך גילה לעיניי את גופו השרירי. הוא החזיק טלה מתחת לזרועו והביט בי בעזות מצח, נעדר כל בושה.
"כולך יפה," אמר וניצוצות ריצדו בעיניו.
גופי התכווץ מרוב תדהמה ונשטף חום של כלימה. אחזתי בידי את שמלתי והידקתי אותה אל גופי.
"מה שראיתי מקודם מצא חן בעיניי יותר," אמר בצחוק, וצחוקו נשא חן בעיניי.
"מי אתה?" קראתי כששבו אליי עשתונותיי.
"אני אלקנה בן ירוחם, השכן החדש שלכם. ואת בוודאי אחת הבנות של גרשון בן אליעזר ובַתאֵל. אבי סיפר לי עליכם."
"כן, אני הבת הבכירה, פנינה."
"כשמך כן את – פנינה."...
מרוב מבוכה, התעלמתי מהמחמאות הנבובות שבפיו ודיברתי אליו קשות. "מה מעשיך פה?"
הוא המשיך ללטוש בי את עיניו. "כמוך, אני רועה את צאן משפחתי."
"אך למה פה? זהו הכר השמור לצאן שלנו בלבד," אמרתי בתוכחה.
הוא קד לפניי. "סלחי לי. אחד הטלאים שלנו ברח ובאתי להשיב אותו אל עדרי."
"טוב תעשה אם תשוב לשאר הצאן שלך, בטרם יברח גם הוא."
הוא צחק שוב בעליצות. "אל דאגה, קיבצתי את הצאן לתוך המכלאה לפני לכתי בעקבות הקטן הזה ששירך את דרכו." ובידו חיכך בעדינות את אפו של הטלה...
ישבתי ורגליי שלובות לפניי, מכוסות אך בחלקן בשמלתי, שבהיותה עדיין לחה נצמדה לגופי יותר מהרגיל. היא הייתה לא רק בלה אלא אף קצרה מדי למידתי, וחשפה את רגליי למבטו המשוטט של אלקנה. הוא ישב מולי, ברכיו היו משוכות למעלה והוא ריסן את הטלה שלו ביניהן. ובעת שאכלנו הוא סקר במבט נוקב כל איבר בגופי, מכף רגל ועד ראש, ושאל שאלות עליי ועל אודות משפחתי.
עד כה לא הייתי מעולם לבדי עם גבר, וידעתי שלא יאה לי לשבת איתו כך עכשיו. לכן גברה עליי ביישנותי, לשוני דבקה לחכי וכמעט לא יכולתי לדבר. אבל אלקנה היה נינוח ורוחו הייתה טובה עליו. השאננות שלו גרמה גם לי להירגע, ועד מהרה התנדפה הביישנות שלי אל תוך ילדות נשכחת...
* * *
בכל לילה שכבתי על משכבי, מייחלת לקול צחוקו, למגע ידו, משלה את עצמי שלמחרת הוא יבוא. אך הבוקר זרח והערב ירד, ואלקנה לא הופיע. הימים חלפו, ועדיין לא היה כל סימן ממנו. כלום.
לילה אחד, כששכבתי במיטתי, חשתי בתחושה מוזרה בשדיי. הם היו קשים ותפוחים כפי שלא היו מעולם, וכאבו למגע ידי.
ואני נחרדתי...
* * *
כשהימים זחלו להם לאטם... התחלתי לשקול את הדרך שבה אלך אם אלקנה לא ישוב לראות אותי עוד...
כל המחשבות האלה התרוצצו בראשי בעת שראיתי את חגית מדלגת לקראתי במעלה הגבעה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.