נשים בתפקידי רב - ניצנים וניפוץ חלקי של תקרת הזכוכית

הדה רכניץ, מרצה וחוקרת בנושאים אמריקאיים

הישגן הגדול ביותר של הפמיניסטיות היהודיות בארה"ב, היה הסמכתן לרבנות של נשים וקבלתן לתפקידים דתיים נוספים. היו כבר בהיסטוריה נשים שנחשבו כרבניות. אך הן לא הוסמכו לכך בדרך הקונבנציונאלית.

"התנאית" אסנת ברזאני (כנראה  1670-1590), הייתה נכדתו של הרב המקובל נתנאל ברזאני וביתו של הרב שמואל הלוי בראזני, רב ידוע מאד בכורדיסטאן שפסיקותיו היו חשובות לקהל המקומי. נראה שהוא לימד את ביתו (לא היו לו בנים ) לא רק תורה כי אם גם קבלה. אסנת העריצה את אביה וראתה בו את מלך ישראל. באחד ממכתביה, תיארה אסנת את דרך חינוכה "מעולם לא עזבתי את פתח ביתי או יצאתי החוצה; הייתי כמו נסיכת ישראל... גדלתי בחיקם של מלומדים, שהיו קרובים לאבי, ע"ה. אף פעם לא לימדו אותי עבודה אחרת, פרט ללימוד הקדוש". היא נישאה לאחד מתלמידיו המבריקים ביותר של אביה, רבי יעקב בן יהודה מזרחי, שהבטיח לאביה שלא יאלץ אותה לבצע עבודות בית מכל סוג שהוא ויאפשר לה להתמקד בלימוד התורה ("והוא (אבי) הכריח את בעלי להישבע שהוא לא יאלץ אותי לבצע כל עבודה והוא אכן התנהג כפי שנצטווה.

מלכתחילה, היה הרב (מזרחי) עסוק בלימודיו ולא היה לו זמן ללמד את התלמידים; אך אני לימדתי אותם במקומו, הייתי עזר כנגדו...). אביה ובעלה סברו שיש לה את כל הכישורים שיש לתלמיד חכם ולכן מבחינתם היא יכולה הייתה לשמש כראש ישיבה וכמורה. במכתב ששלח לה הרב פנחס חרירי, הוא פונה אליה בתארים כמוהר"ר (כבוד מורנו ורבנו הרב רבי) ו"אמי רבנתי״. במעט הכתבים שהותירה (פירוש שכתבה כנראה לספר משלי אבד), ניתן לראות ששלטה היטב בעברית, תורה, תלמוד, מדרש וקבלה ומהמכתבים שכתבה הצטיירה לא רק כידענית גדולה, כי אם גם כבעלת סגנון כתיבה פיוטי. ואכן, היא כתבה גם שירים, רובם בסגנון יהודי ספרד של ימי-הביניים, מה שמלמד שהיו קשרים בין קהילות יהודיות במקומות שונים בעולם של אז.

רגינה ג'ונאס הייתה לאישה הראשונה שהוסמכה לרבנות, אך באופן פרטי. היא נולדה ב-3 באוגוסט 1902 בברלין. עבודתה כמורה, לא הסבה לה סיפוק רב והיא נרשמה לאקדמיה ללימודים יהודיים בברלין, סמינר שהכשיר רבנים ומחנכים ליברליים, ועם סיום הלימודים קיבלה תעודה של "מורה אקדמית ללימודי דת". אך היא רצתה להיות רבה. לשם כך כתבה תזה "האם אישה יכולה לקבל הסמכה לרבנות על פי המקורות ההלכתיים?" היא הגיעה למסקנה שההלכה מאפשרת הסמכה שכזו ומכאן שיש לאפשר לה לקבל הסמכה לרבנות. היא פנתה אל רבי ליאו בק, שהיה מנהיגה הרוחני של יהדות גרמניה והמורה שלה בסמינר אך הוא סרב לבקשתה, אולי משום שחשש שהדבר יוביל לבעיות עם המימסד היהודי האורתודוקסי בגרמניה. ב-27 בדצמבר 1935 היא הוסמכה לרבנות על ידי הרב הליברלי מאקס דינמאן (ראש ארגון הרבנים הליברליים) באופנבאך. למרות הסמכתה לא איפשרו לה לכהן בפועל במשרה של רבה והיא נאלצה לשמש בתפקידים דתיים משניים בארגונים שונים. 

עם עליית הנאצים לשלטון, רבנים לא מעטים עזבו את גרמניה ובכך הותירו קהילות שלמות ללא מנהיג רבני, מה שאיפשר לרגינה לשמש בתפקיד רב, אם כי לא לאורך זמן. כשהנאצים אילצו אותה להתגייס לעבודת כפיה במפעל היא המשיכה במקביל לקיים את תפקידיה הרבניים. ב-6 בנובמבר 1942 היא נשלחה לטרזיינשטאט. הפסיכולוג ויקטור פרנקל ביקש את עזרתה בהקמת שירות שיעזור לכלואים במחנה לשרוד. בארכיון של המחנה עדיין ניתן למצוא רשימה של 24 הרצאות שנשאה "הרצאותיה של האישה הרבה האחת והיחידה, רגינה ג'ונאס". חמש מההרצאות דנו בהיסטוריה של נשים יהודיות, חמש – בנושאים תלמודיים, שתיים - בנושאים תנכי"ים והיתר עסקו בנושאים כלליים יותר, כמו האמונה היהודית ומוסר יהודי. אחרי שנתיים של עבודה מאומצת, בעיקרה רוחנית, עם יהודי טרזיינשטאט, היא הועברה לאושוויץ, שם נרצחה ב-12 בדצמבר 1944 והיא בת 42. 

סאלי ג'יין פריסאנד נולדה ב-27 ביוני 1946 בקליבלנד אוהיו (השנה הראשונה של תקופת "הבייבי בום") והפכה לאישה הראשונה בארה"ב והשנייה בעולם (לאחר רגינה ג'ונס), שהוסמכה לרבנות. היא הוסמכה בצורה קונבנציונאלית, כפי שהיה נהוג בזרם הרפורמי.

עוד בהיותה נערה התקרבה סאלי ליהדות הרפורמית. לא חגגו לה בת-מצווה אך היא המשיכה ללמוד יהדות בבית המקדש המקומי עד סוף התיכון. (הרפורמים בארה"ב מכנים את בית התפילה שלהם "TEMPLE" במשמעות של  "בית מקדש"). בגיל 16 היא כבר חלמה על הסמכה לרבנות. הפמיניזם היה אז בחיתוליו ועדיין לא נשמעה דרישה חד-משמעית להתחיל לקלוט נשים במקצועות גבריים. מאוחר יותר היא הסבירה את החלטתה להפוך לרבה כ"אישור לאמונתי באלהים, בערכו של כל פרט ופרט וביהדות כדרך חיים". 

ב-1964 היא החלה את לימודיה באוניברסיטת סינסינאטי. רצונה להפוך לרבה לא היה סוד וכותרת בעיתון טענה "נערה שמה לעצמה למטרה להיות האישה הרבה הראשונה". סאלי ידעה שהתוכנית המשותפת של האוניברסיטה עם ההיברו יוניון קולג' - המכון היהודי ללימודי דת - תאפשר לה ללמוד שנה ראשונה בסמינר הרבני. בתשובה לפנייתה להתקבל לתוכנית ענה לה הסמינר: "אנו שמחים לשמוע על התעניינותך בקולג' שלנו... מאחר שציינת במכתבך שנטיותייך הן לכיוון הסמכה לרבנות, עלינו ליידע אותך בגלוי לב, שאין לנו מושג מה הן האפשרויות הקיימות עבור נשים לשמש באופן פעיל במשרות רבניות, שהרי עד הנה לא הסמכנו אף אישה לרבנות". 

היא קיבלה תואר ראשון בספרות עברית ובאנגלית מאוניברסיטת סינסינאטי וJIR-HUC ב1968 והתקבלה לסמינר הרבני של JIR-HUC, ברחוב ממול. סאלי הייתה אישה יחידה בין 35 גברים. באפריל 1971 היא רואיינה ל"ניו יורק טיימס". הכתבה נקראה "שאיפתה להיות רבה ועקרת בית". בראיון אמרה סאלי כי "רבי הינו איש משכיל, מורה, יועץ, מנחם, מנהיג ומשמר של היהדות, אך הדבר החשוב ביותר - רבי הינו בן אדם". היא סיפרה שהיא זוכה לביקורת רבה על חצאיות המיני שהיא לובשת ושהיו לא מעט רגעים בהם לא הסכימו לראות בה רבה פוטנציאלית. התנגדות שכזו באה בעיקר דווקא מצידן של נשים. אך ככל שהיא התקרבה לתאריך ההסמכה כך היא הפכה יותר נחושה להמשיך בדרכה. "אולי אנשים חשבו שאני משוגעת. אולי חשבו שלא אתמיד. אך הם עודדו אותי". לטענתה, אין שום מניעה שלא ללמוד בסמינר הרבני. רבי קנת רוזמן, דיקאן הקולג' אמר לעיתון, כי ניתן לכנות זאת מנגנון הגנה, אך הוא חלק מעוצמתה של סאלי. והוסיף, "המילה "רבי" פירושה בעיברית "מורי". באופן מסורתי ההלכה מנעה מנשים מלקבל הסמכה, בהטילה על הרבנים תפקידים משפטיים. בנוסף, הייתה קיימת התחושה שנשים אינן יכולות לקחת חלק בפעילות בתקופת המחזור החודשי, שהרי הן נחשבות ללא נקיות. היהדות הרפורמית ניסתה עוד מסוף המאה ה-19 לבטל את ההבדלים בין תפקידי המינים. בוועידה שהתכנסה בפיטסבורג ב-1885 הותר לנשים לשבת יחד עם הגברים, לנהל שירותי דת מסויימים, לקדם הליכי גירושין. נשים החלו ללמוד בסמינר שלנו כבר בשנות ה-20 של המאה ה-20". הוא הילל את סאלי כתלמידה טובה וכמנהיגה בקרב התלמידים, אך הם לא קיבלו אותה כאחת משלהם. מהיותה אדם פרטי, היא לא החשיבה עצמה כחלוצה הלוחמת למען זכויות נשים, אך היא סברה שהתנועה הפמיניסטית חשובה משום שהגיע הזמן לקידום נשים. ואישה יכולה למלא את כל תפקידיו של הרבי. חלק ממבקריה טענו שהיא הגיעה לסמינר כדי להינשא לרבי ולהפוך לרבנית (ולא לרבה)... מציאת בעל הייתה האשמה שהירבו להשמיע כלפי נשים שרצו לפרוץ את תקרת הזכוכית בתחום המקצועות החופשיים ובאקדמיה. אלא שסאלי רצתה "לקחת את מילות התורה וערכיה, להפוך אותם לקדושים ולהפוך את העולם למקום טוב יותר עבור כולם, משום שאני מאמינה שאנחנו שותפים לאלהים בהשלמת העולם". הייתה מסורה למושגים כמו צדק ושלום בעולם, לשיוויון הזדמנויות לנשים, לצרכיהם של מחוסרי הבית והרעבים ולתחייתו של ישראל. ב-3 ביוני 1972 הוסמכה סאלי פריסאנד לרבנות וכך הפכה לרבה הראשונה בארה"ב. הסמכתה של סאלי נחשבה "היסטורית", הסמכה שאמורה לבטל סטראוטיפים ולאפשר לנשים להפוך לרבות, תוך הגשמת המחויבות של הזרם הרפורמי לאמץ שיוויון מגדרי ובכך לצעוד עם רוח הזמן. 

לאחר סירובים אפילו לזמנה לראיון עבודה - היא הייתה האחרונה בכיתתה למצוא עבודה - הועסקה כרבה בבית הכנסת החופשי ע"ש סטיפן וויז במנהטן, ניו יורק, משרה נחשקת, לצידו של הרבי אדוארד קליין ששמח להיות הראשון בהיסטוריה האמריקאית שהעסיק רבה. אחת הבעיות בהן נתקלה הייתה בנושא הלוויות: "לעיתים קרובות אנשים היו אומרים לי "אבי היה מסורתי. כיצד אוכל לאפשר לרבה לנהל את הלווייתו?". במקרים כאלה רבי קליין היה עונה: "הרבה פריסאנד הינה הרבה והיא תנהל את הלוויה. אם לא תסכים לקחת אותה, לא תקבל אף אחד אחר מבית הכנסת הזה". אך סאלי עזבה כשסירבו להבטיח לה שהיא תשמש כמחליפתו של הרבי קליין. היא אמרה בכאב שהיא הבינה "שיכולת ומחוייבות הן תכונות המספיקות לגבר, אך לא לאישה".  בשנת 1981 התקבלה כרבה בבית המקדש הרפורמי מונמאוט בטינטון פולס, ניו ג'רזי, עד לפרישתה ב-30 ביוני 2006 וזכתה לתואר "רבה אמריטה". ב-2003 התקבלה החלטה על ידי הוועידה המרכזית של הרבנים האמריקאיים, על פיה יוכר כיהודי גם בן לאב יהודי (שאימו אינה יהודיה), בתנאי  שהילד יקבל חינוך יהודי. סאלי הייתה שותפה ביישום ההחלטה. לאחר פרישתה אמרה: "באתי לבית המקדש במונמאוט באוגוסט 1981 ולהפתעת רבים אני עדיין כאן! כאישה הראשונה שקיבלה אי פעם הסמכה מהסמינר התיאולוגי, תמיד הנחתי שזו מחויבותי להפוך רבה של קהילה יהודית גדולה בעיר אמריקאית חשובה, אך החברים בבית המקדש הרפורמי מונמאוט לימדו אותי שהצלחה אין פירושה גדול יותר. פירושה פשוט: האם אנחנו מצליחים היום יותר מאשר אתמול? נמשכתי לבית המקדש מונמאוט ונשארתי הרבה שלו במשך 25 שנים משום שחבריו היו חמים ומסבירי פנים, פתוחים לרעיונות חדשים ולאתגרים חדשים. הם איפשרו לי להיות אני עצמי, לנסות ולהיות יצירתית והם היו מוכנים לקחת אחריות על יהדותם, לקיים מצווה אחת בכל פעם. יחד יצרנו את המשפחה של בית המקדש, המבוססת על דאגה ואכפתיות אחד כלפי השני. משבוע לשבוע ציפינו לבואה של השבת ולהזדמנות להתחבר מחדש עם אלהים, עם עמנו ואחד עם השני. אימצנו את הציווי ללמוד תורה והכי חשוב, סיפקנו נוכחות יהודית לקהילתנו, תוך שיתוף פעולה עם אחרים במטרה להביא לתיקון עולם. כל המאפיינים הללו נותרים בלב בית המקדש הרפורמי מונמאוט היום."

ב-2010, כחלק מציון 125 שנה להקמתו, כלל אותה כתב העת משק הבית הטוב ברשימת 125 הנשים ששינו את העולם.