הֵ֤ן יַעֲבֹ֣ר עָ֭לַי וְלֹ֣א אֶרְאֶ֑ה (איוב ט', י"א): המתבוננים המשתאים - וינייטה לפרשת בראשית

יצחק מאיר, הוגה דעות סופר ומשורר

‏וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם

 וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי־אוֹר

הדרך הנראית סלולה אל האמונה בבורא עולם המשגיח על מעשי בני האדם, שומר להם שכר על שעושים את רצונו ונפרע מהם אם אין מקיימים מצוותיו, עוברת דרך ההתבוננות בפלאי הבריאה מעוררי ההשתאות. הפגישה עם שלמות חוכמתו, עם עוצמת גדולתו של הבורא, מכניעה את המתבונן המשתאה לראות גם את  עצמו כחלק מן הבריאה, וכשם ששמים וארץ, כל אשר בם, מתקיימים מכוח הציות לצווי ההרמוניה הקוסמית מיסוד רצון צורם - כן מתקיים גם המתבונן המשתאה, האדם, הנענה לרצון יוצרו. איוב על ייסוריו, הוא במתבוננים המשתאים, במעידים כי היא עיגנה בו את האמונה, "עֹשֶׂ֣ה גְ֭דֹלוֹת עַד אֵ֣ין חֵ֑קֶר וְנִפְלָא֗וֹת עַד אֵ֥ין מִסְפָּֽר. הֵ֤ן יַעֲבֹ֣ר עָ֭לַי וְלֹ֣א אֶרְאֶ֑ה, וְ֝יַחֲלֹ֗ף וְֽלֹא־אָבִ֥ין לֽוֹ" ? (איוב ט', י"א). הקורא הרגיש  יתרשם כי איוב אינו נשען על הכרה כי יש  זיקה  מוכחת בין בורא נפלאות היקום לבין קבלת עול מלכותו באמונה. הוא לא שם, לא במחוז ההנחות ולא במחוז ההוכחות. הוא מדבר את ליבו, שואל קבל עם, גם קבל כל מי שמייסר אותו על שהוא מקבל את דין יוצרו, 'היעלה על הדעת כי אעבור על פני בורא עולם "וְֹ֣לא אֶרְאֶ֑ה, וְֽלֹא אָבִ֥ין"? ההתבוננות המשתאה גואלת לדידו משבי הספק את האמונה ואת קבלת עול מלכות אלוהיו. 

בעל ספר תהלים, משורר האמונה, אינו עוצר בעד התפעלותו השירית בהיגלות לעיניו הבריאה, "מָֽה רַבּ֬וּ מַעֲשֶׂ֨יךָ ה', כֻּ֭לָּם בְּחָכְמָ֣ה עָשִׂ֑יתָ, מָלְאָ֥ה הָ֝אָ֗רֶץ קִנְיָנֶֽךָ" (תהלים ק"ד,כ"ד). הפרוזה של דברי השיר האלה היא שהמתבונן משתאה כמה וכמה השתאויות, אחת  על שהיקום שאין לו גבולות, מונה אין ספור כוכבי מרום ושמשות רבות ממנות - מעל, ארץ וימים, מדבריות ויערות, פרחים וחרקים מאבקים, ניצודים וצדים - מתחת, וכולם, זה בצד זה, אלה רחוקים אלה מאלה מרחקים הלועגים לכל מדידה - מעשה בורא אחד המה. השתאות נוספת היא כי הבריאה המורכבת באדיר מאין מספר פריטים זעירים ואדירים, משולבת שילוב קיומי בחוכמת הבורא האחת, הכופה עצמה על הכל, ומאזנת תבל ומלואה איזון פלאי. השתאות שלישית היא שכשם שכל יצירה היא קניינו של היוצר, כן הארץ כולה, הקוסמוס  על  מלוא כל מרחביו, הוא קניין עד של היוצר. מָלְאָ֥ה הָ֝אָ֗רֶץ! אין ולו פינה אחת נידחת, לא על הארץ ולא ברקיע, שנזנחה מהיברא, שמתקיימת כאקראי נשכח. הגדולה בהשתאויות היא שהמתבונן מתוך מחוזות זמנו שלו, רואה אל תוך מחוזות התמול הבראשיתי את הנפלאות שהיו מעולם. "הָאָ֖רֶץ לְעוֹלָ֥ם עֹמָֽדֶת! וְזָרַ֥ח הַשֶּׁ֖מֶשׁ וּבָ֣א הַשָּׁ֑מֶשׁ וְאֶ֨ל מְקוֹמ֔וֹ שׁוֹאֵ֛ף זוֹרֵ֥חַֽ ה֖וּא שָֽׁם. הוֹלֵךְ אֶל דָּר֔וֹם וְסוֹבֵ֖ב אֶל צָפ֑וֹן סוֹבֵ֤ב סֹבֵב֙ הוֹלֵ֣ךְ הָר֔וּחַ וְעַל סְבִיבֹתָ֖יו שָׁ֥ב הָרֽוּחַ...מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ ה֣וּא שֶׁיִּהְיֶ֔ה וּמַה שֶּׁנַּֽעֲשָׂ֔ה ה֖וּא שֶׁיֵּעָשֶׂ֑ה, וְאֵ֥ין כָּל חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ. יֵ֥שׁ דָּבָ֛ר שֶׁיֹּאמַ֥ר רְאֵה זֶ֖ה חָדָ֣שׁ ה֑וּא, כְּבָר֙ הָיָ֣ה לְעֹֽלָמִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה מִלְּפָנֵֽנוּ" (קהלת א',ד'-י'). כשם שיצירה היא קניינו של היוצר בהיווצרה, כן היא קניינו בהתחדשותה המתמדת. להתבונן היום ולראות מה שהיה מעולם – אין פלאי פלאים מופלאים מאלה.

המעבר מהשתאות זאת להשתאות הכורה בלב האדם בארות של אמונה, הוא בלתי נמנע."לְךָ֣ שָׁ֭מַיִם אַף־לְךָ֥ אָ֑רֶץ" –קניין בכל זמן- "תֵּבֵ֥ל וּ֝מְלֹאָ֗הּ אַתָּ֥ה יְסַדְתָּֽם" – קניין מכוח היצירה - "צָפ֣וֹן וְ֭יָמִין אַתָּ֣ה בְרָאתָ֑ם תָּב֥וֹר וְ֝חֶרְמ֗וֹן בְּשִׁמְךָ֥ יְרַנֵּֽנוּ" – היצירה מודה ליוצרה עולמית והפסוק העוקב לאלתר הוא "צֶ֣דֶק וּ֭מִשְׁפָּט מְכ֣וֹן כִּסְאֶ֑ךָ חֶ֥סֶד וֶ֝אֱמֶ֗ת יְֽקַדְּמ֥וּ פָנֶֽיךָ" (תהלים פ"ט, י"ב-ט"ו). הצדק והמשפט, החסד והאמת, כמוהן כתבור וחרמון, הן בריאה, יצירה שיצר יוצר-כל, ומכוח היותו יוצרם - גם הם קניינו, לא במובן של בעלות, אלא במובן של חותם, של תו איכות שההשתאות העלתה אותה על דוכן העדות של האמונה.   

ברוח זאת מעידה נבואת ישעיה, (ס"ו, א'-ב'), על הזיקה בין המתבונן המשתאה לבין המאמין. "כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה', הַשָּׁמַ֣יִם כִּסְאִ֔י וְהָאָ֖רֶץ הֲדֹ֣ם רַגְלָ֑י אֵי־זֶ֥ה בַ֙יִת֙ אֲשֶׁ֣ר תִּבְנוִּ֔ לי וְאֵי־זֶ֥ה מָק֖וֹם מְנוּחָתִֽי? וְאֶת כָל אֵ֙לֶּה֙ יָדִ֣י עָשָׂ֔תָה וַיִּהְי֥וּ כָל אֵ֖לֶּה נְאֻם ה' וְאֶל זֶ֣ה אַבִּ֔יט, אֶל עָנִי֙ וּנְכֵה ר֔וּחַ וְחָרֵ֖ד עַל־ דְּבָרִֽי". כשם שבראתי שמים וארץ, בראתי את 'גר לא תונה', ואת 'שכר שכיר בעתו', וכשם שאין אתם יכולים לשער איך בונים בית תפילה היכול להכיל כבודו של מי שמרחבי השמים כסאו והארץ הדום רגליו, כן אין אתם יכולים לשער עד כמה החרדה לדבריי  היא חרדה למי  שמביט ממרומיו בעני ובנכה הרוח שבקרבכם, או בלשון נועזת, כשם שהַשָּׁמַ֣יִם כִּסְאִ֔י וְהָאָ֖רֶץ הֲדֹ֣ם רַגְלָ֑י - כן אֶל זֶ֣ה אַבִּ֔יט, אֶל עָנִי֙ וּנְכֵה ר֔וּחַ וְחָרֵ֖ד עַל דְּבָרִֽי ו'הבטה' זו היא כסאי והדום רגלי. כשם שבראתי את אלה, בראתי את המשפט, את הצדק, את המידות, את האמת, את המצוות, ולא עוד, אלא כשם שאני משגיח על הבריאה למן היום בו יצרתיה, ובלא השגחתי הייתה חוזרת אל התוהו, כן אני משגיח על מעשי האדם שבראתי – "וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶת הָאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ, בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם" (בראשית א',כ"ז) - ואלמלא התבונן והשתאה, היה מהלך בין פלאי תבל כהלוך השוטה בין עצים ואבנים ולא היה מעלה על הדעת כי יש אלוהים בעולם שברא את כל אלה וגם אותו בדמות תבניתו.

החשיבה המימונידית הרציונלית  הולכת בעקבות תובנות אלה של איוב, של משורר בתהלים, של הנביא ישעיה. "בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו ויראה חכמתו של הקדוש ברוך הוא בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא" (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ד' הלכה י"ב). וכן הולכים אחריהם ואחרי הרמב"ם המסובים לסעודת שחרית של שבת השרים את הזמר "יום זה מכובד" המיוחס למחבר בן המאה השתים עשרה, המכונה ר' ישראל הגר, "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹדוֹ, וְגַם הָאָרֶץ מָלְאָה חַסְדּוֹ, רְאוּ כִּי כָל אֵלֶּה עָשְׂתָה יָדוֹ, כִּי הוּא הַצּוּר, פָּעֳלוֹ תָמִים".

החכם בן דורנו  לודוויג ויטגנשטיין, גם הוא מתבונן משתאה, אומר באחד מכתביו כי יותר משהוא עומד נפעם אל מול החוכמה העילאית המבטיחה את קיומו המסונכרן של הקוסמוס, וכל כמה שההרמוניה הזאת אינה מוסברת מעצמה וכולה 'מסתורין שבמסתורין' לא החוכמה שבבריאה מפליאה, אלא הבריאה עצמה. "יְהִ֣י א֑וֹר – וַֽיְהִי אֽוֹר" - זה סוד הסודות.

המתבונן המשתאה איננו תיאולוג. הוא אינו חוקר לדעת אם יש אלוהים. ”הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דָ֗יו מַגִּ֥יד הָרָקִֽיעַ" (תהלים י"ט,ב'). הוא אינו זקוק ליותר. למרות שהוא חי בעולם בו אין אילן ביער נופל ברוח אם אין רוח, הוא אינו מטריד עצמו לפתור את חידת ה"יש מאין". "וַֽיְהִי א֑וֹר", אינו מקדיר את דעתו לתור אחר מה שקדם ל "יְהִ֣י א֑וֹר ". הוא מאיר בו את האמונה בבורא והוא הולך עמה עם האמונה הזאת כל הדרך אל ההר, שם התייצב בתחתית וקיבל על עצמו מצוות הבורא מפני שהוא הבורא, על כלליהן ופרטיהן. ואף על פי כן, גם המתבונן המשתאה שקיבל תורה בסיני, אינו יכול שלא לשאול עצמו על מה ולמה פותחת התורה שקיבל בתיבה "בְּרֵאשִׁ֖ית" בבית שוואית, הנשענת על סומך לא ידוע,  לא בָּרֵאשִׁ֖ית המיודעת בבית קמוצה. בְּרֵאשִׁ֖ית מה? בראשית הזמן? בראשית הבריאה? בראשית הווייה בלתי ידועה שהייתה קיימת לפני הראשית? מה "בְּרֵאשִׁ֖ית" זו עושה?

חכמי ישראל הזהירו את המאמינים להתרחק מן התיאולוגיה. "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה" - מעל לרקיע - "מה למטה" – מה מתחת לאדמה - "מה לפנים"- מה קדם לבריאה - "ומה לאחור" – מה יהיה עליו על היקום אחרי שיקרוס ויבא עליו קיצו - "וכל שלא חס על כבוד קונו"- כל המניח כי אין דעת האלוהים נעלה מבינתו, כי האקסיומות שלמטה הן כאקסיומות שלמעלה, שאם השגת האלוהים אינה חופפת השגת ילודי אישה - השגתו חסרה, מחלן את כבודו, עלול להיכשל בכפירה, למוט בעיקר, ועל כן- "ראוי לו שלא בא לעולם" (משנה א', חגיגה פרק ב'). ה"בְּרֵאשִׁ֖ית" השוואית, הסומכת על סומך נעלם, היא חידה.

 הרשב"ם, רבי מאיר בן שמואל, נכדו של רש"י, מתמודד על פי דרכו בפענוחה. מה שמטריד אותו הוא האם "הָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵי֣ תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם" היה המצב הקדם בריאתי, והבריאה גאלה את הארץ מתוהו היולי, קדום, או "בָּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ" ובמשך זמן נמשך, לא ידוע, הייתה הארץ שוממה, עקרה, חשוכה, ובינה לבין רוח אלוהים לא היה מגע אינטימי, הוא ריחף ברוחו מעל, קיים אך מנותק, יש אבל רחוק, ובלשון הרשב"ם עצמו,"וכי אתם סבורים שהעולם הזה כל הימים בנוי כמו שאתם רואים אותו עכשיו מלא כל טוב? לא היה כן, אלא בראשית ברא אלהים, כלומר בתחילת בריאת שמים וארץ ,בעת שנבראו כבר השמים העליונים והארץ, הן זמן מרובה הן זמן מועט, אז והארץ הייתה, הבנויה כבר, הייתה תוהו ובהו,חורבו מאין יושב, וחשך על פני תהום". דברים אלה קרובים - אם כי לא זהים - למה שאמרו בקהלת רבה פרשה ג' "אמר רב אבהו, שהיה הקדוש ברוך הוא בונה עולמות ומחריבן, בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו, ואמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי אלה מסבים לי הנאה, אלה שהחרבתי-לא". בריאת הזמן קדמה לבריאת העולם שהמתבונן המשתאה רואה בעיניו, קדמה ל"תָּב֥וֹר וְ֝חֶרְמ֗וֹן בְּשִׁמְךָ֥ יְרַנֵּֽנוּ ". גם התוהו ובוהו נברא. גם החושך שעל פני תהום. לא החושך שאינו אלא היעדר אור, אלא החושך המסתורי האפל, ממנו עשתה המטפורה את הדיכאון, את הקדרות, את הדטרמיניזם האפוקליפטי, את צל המוות, את הרע.

 גם סבו של הרשב"ם, רש"י, תהה למה פותחת התורה בתיבת "ברֵאשִׁ֖ית", אבל פירושו של הסב, הפולמי, הנודע כ'אמר רבי יצחק', לא ענה למה שהטריד את הנכד. "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא 'מהחודש הזה לכם ראש חודשים', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתחו ב'בראשית'? שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". הרשב"ם ראה בפיענוח חידת מיצובה של התיבה בְּרֵאשִׁ֖ית כתיבה פותחת של התורה כולה, חידה בעלת משמעות אוניברסאלית. אבל גם הוא לא הסביר אל נכון מה הביא את התורה לבחור ב בְּרֵאשִׁ֖ית. 

נראה לי בעוניי כי פתרון לחידה מצריך הצבעה על אזכור מעשי בראשית במצוות שבת, המצווה המעשית הראשונה בעשרת הדברות. " כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת יָמִים֩ עָשָׂ֨ה ה' אֶת הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת הָאָ֗רֶץ, אֶת הַיָּם֙ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ ה' אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ" (שמות כ',י"א). לכאורה כל שהפסוק מבקש הוא לתת טעם ליצירת השבת כיום המהדהד את היום בו שבת הבורא ממלאכת יצירת עולמו. אבל מתוך כ"ו מילות הפסוק, אחת עשרה תיבות בלבד עוסקות בשבת וחמש עשרה בבריאה, במעשה בראשית, ולא עוד אלא שגם השבת היא מעשה בראשית. והנה כי כן ה' האמור בפסוק "שֵֽׁשֶׁת יָמִים֩ עָשָׂ֨ה ה' אֶת הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת הָאָ֗רֶץ, אֶת הַיָּם֙ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּ֔ם", הוא ה' האלוהים שיצר את התביעה 'כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ', וברא את 'לֹ֖֥א תִּרְצָֽ֖ח' ואת 'לֹ֣֖א תִּנְאָֽ֑ף' ואת  'לא תִּגְנֹֽ֔ב' ואת 'לֹֽא תַעֲנֶ֥ה בְרֵעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר'!  בְּרֵאשִׁ֖ית.  בראש כל התורה כולה היא תיבת תוקף התורה כולה. תכלית "שָׁמ֣וֹר תִּשְׁמְר֔וּן אֶת־מִצְוֹ֖ת ה' אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְעֵדֹתָ֥יו וְחֻקָּ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ",  היא "וְעָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב בְּעֵינֵ֣י ה' " (דברים ו',י"ז-י"ח).  ה' שמציב את  הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב כיעדו הנכסף של האדם באשר הוא אדם בעולם הזה, הוא ה' שברא  בראשית הזמן את העולם. "הֵ֤ן יַעֲבֹ֣ר עָ֭לַי וְלֹ֣א אֶרְאֶ֑ה, וְ֝יַחֲלֹ֗ף וְֽלֹא־אָבִ֥ין לֽוֹ"?  היעלה על הדעת?

 "יְהִ֣י א֑וֹר – וַֽיְהִי אֽוֹר", הוא אכן המסתורין שבמסתורין, אבל "וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים", הוא האֱלֹהִ֖ים שיצר במאמרו את האור ובמאמרו את המצוות החותרות להמליך את  הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב על העולם לבל יפתהו התוהו, עולה מ בְּרֵאשִׁ֖ית בסולם מעלות התכלית, ומעלה עמו את המתבונן ואת המשתאה ואת המאמינים כולם.

ערב שבת בראשית התשע"ז