הקריה הלאומית לארכיאולוגיה של ארץ ישראל - מבט מקדים

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

צילום: יואב מזור

בלב לבה של ירושלים בירת ישראל נמצאת קרית הלאום. נמצאים בה הכנסת, משרדי הממשלה ובית המשפט העליון (הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת), קמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית (מדע, מחקר וספורט), בתי ספר (חינוך), נבנית הספריה הלאומית החדשה (ביטוי ל׳עם הספר׳) ונמצאים בה בשכנות זה לזה מוזיאון ישראל (אומנות וארכאולוגיה) ומוזיאון ארצות המקרא. בין שני המוזיאונים הללו  נבנית בימים אלה פנינה חדשה - "הקריה הלאומית לארכיאולוגיה של ארץ ישראל ע"ש ג'יי וג'יני שוטנשטיין". מתחם ארכטקטוני חדשני ורב השראה שנועד לאכסון, טיפול, שימור ומחקר של שרידי התרבות החומרית שנמצאו בארץ ישראל, ועתיד להיות גם מרכז חינוכי שיציג את העבר לאנשי ההווה ודור העתיד. מהפרה-היסטוריה ועד לפני כ-300 שנה. המבנה המשתרע על 35,000 מ״ר תוכנן על ידי האדריכל משה ספדיה ובנייתו אמורה להסתיים בסביבות 2018 (אולי...), ואז הוא ייפתח לקהל הרחב.

המתחם נחשף היום לראשונה לציבור במסיבת עתונאים שהתקיימה עם מנהל רשות העתיקות, מר ישראל חסון, ובסיור באתר שהודרך על ידי ד״ר עוזי דהרי, סגן מנהל רשות העתיקות, האחראי על הפרוייקט הענק הזה שבנייתו נמשכת כבר כעשור. הדברים שכאן הם פרי חוויותי מהארוע.

המתחם הגדול נועד להשתלב בנוף האורבני והטבעי שבסביבתו ולא להתגבר עליו. בראשו נמצאת כיפה המדמה את סככת ההצללה השחורה שמצוייה בחפירות (וגם מזכירה אוהל בדואי), וצורת המשפך שלה מזמינה את המבקר להשפך כביכול אל בטן האדמה, אל שכבות העבר, המיוצגות בעשר קומותיו של הבניין. שלא כמו בבניין רגיל שבו הכניסה היא מלמטה למעלה, כאן התנועה של המבקר היא מהכניסה הנמצאת למעלה, למטה למטה למעבה העבר. סככת ההצללה מתעלת את מי הגשמים לבריכה המצויה למרגלותיה. כל מבקר ישליך לברכה מטבע מיוחד של ׳מזל טוב׳ כשמטבע תאום ישאר ברשותו למזכרת. 

רצפת קומת 0, היא קומת הכניסה שבגג, משובצת בפסיפסים מרהיבים. הנה רצפת הפסיפס המפורסמת מבית הכנסת בעין גדי (שנחרב במאה ה-6 לספירה)! ממוזיאון רוקפלר היא הובאה לכאן. בראשה רשימת אבות העולם מאדם עד יפת. אחריה הזודיאק (גלגל המזלות) אך ללא דימויים ויזואליים, מה שמלמד על קהילה דתית מחמירה. אחריה רשימת החודשים העבריים, שמות של תורמים וכללי התנהגות הנחתמים בקללה נוראה למי שיפר אותם. מסקרנת במיוחד האזהרה לא לגנוב או לגלות ׳את סודה של הקירה׳ (סוד הפקת שמן האפרסמון?). סמוך לפסיפס עין גדי מצוי פסיפס מבית הכנסת בחוקוק המציג את שמשון הנושא את שערי עזה. הוא יוצג כאן כ-5-6 שנים עד שיוחזר לשימור באתר המקורי שבו נתגלה. ועוד פסיפסים מרהיבים רבים יש במפלס. 

עם המדרגות היורדות מגיעים למפלס הספריה הארכאולוגית הגדולה (בין הגדולות בעולם והגדולה ביותר במזרח התיכון) ואולם הקריאה שלה. הספריה נמצאת כיום במוזיאון רוקפלר. בכניסה יעבור המבקר דרך חלון התצוגה של ׳ממצא החודש׳ - ממצא שטרם פורסם ברבים. עכשיו - ממצאים מאוניה שטבעה מול חופי קיסריה במאה ה-4 לספירה. בחלון יוקרן גם סרט שמראה כיצד התבצעה החפירה התת-ימית. 

הדרך לספריה עוברת דרך אולם מגילות מדבר יהודה. שולחן עם מסך מגע ענק מאפשר לימוד אינטראקטיבי של המגילות. 

גג הקומה הראשונה הוא כולו גינה המשובצת ממצאים ארכאולוגיים (עמודים, כותרות וכו׳), גינה רומנטית מוארת בלילות שתהיה פתוחה תמיד לציבור הרחב.

מהגינה נפרש מבט אל המעבדות בעלות הקירות השקופים. כל מעבדה שתי קומות לה. מהעליונה ניתן לצפות על הנעשה בה, עבודת הרפאות והשימור של הממצאים השונים. ואם רוצים לצפות בפרטי הפרטים של העבודה על הממצאים - ניתן יהיה לעשות זאת דרך מסך טלוויזיה מיוחד שבמקום. באופן זה יוכל הציבור לצפות בתהליך השימור הארכאולוגי שעד עתה מתבצע הרחק מעיניו. בשעות הערב יוקרנו סרטים שיסבירו לציבור הרחב את מהות העבודה המדעית הנעשית במעבדות השונות. מערך זה הוא חידוש מוזיאלי ייחודי לישראל. 

והסיור ממשיך, אולם ענק לממצאים מהתקופה הכלכוליתית (3600-4500 לפנה״ס); 

ממצאים מהתקופה הכלכוליתית

תצוגת כלי זכוכית שנמצאו בקברים מהתקופה הרומית-ביזנטית, וגושי זכוכית גולמית; 

ושוב רצפה עם פסיפס ענק, זה שנמצא ברמלה באזור מפעל נשר למלט. ועוד פסיפס - פסיפס מוילה רומית מהמאה ה-4 לספירה שנחשף בלוד. ציורים של אריות, ג׳ירפות, פילים, דגים, עופות… הפסיפס נדד ברחבי תבל והוצג בחשובי המוזיאונים בעולם: בלובר, בהרמיטאז, במטרופוליטן ועוד ועוד. עתה הוא בירושלים, ובסוף נדודיו ישוב לתצוגת קבע במקום שבו הוא התגלה. 

מעליות רבות במוזיאון ונגישות מלאה לנכים.

שימור המגילות

יורדים למפלס 8 ומגיעים למרכז הלאומי לאוצרות המדינה. מחסנים מחסנים, כולם עם בקרת אקלים המתאימה למוצגים הנשמרים בהם, ולכל אחד חלון תצוגה עגול עם מבחר אוצרות. אחד מהם, כן, כן, יכיל את מגילות מדבר יהודה!!  כאן, בקריה הלאומית לארכאולוגיה מוקם המרכז העולמי למגילות מדבר יהודה. הוא כולל את מעבדות השימור של המגילות, את הספריה, את מרכז האחסון בתנאי אקלים מבוקר - עבור יותר מ-15,000 קטעי מגילות, ואת הגלריה להסברת השיטות המורכבות לשימור המגילות ופיענוחן. 

ועוד לא תמו הפלאות. גשר ענק תלוי מהתקרה מוביל את המבקר מעל אולם אדיר ממדים, 12 מטר גובהו, מלא מדפים ועליהם קרוב לשני מליון ממצאים, שעליהם יוקרן מיצג אור-קולי. לא רק האיכות מרשימה. גם לכמות יש עוצמה מהממת. 
אי אפשר לחתום דברים אלה בלי לציין את הניגוד המשווע בין ההרס הטרוריסטי הוונדלי והברברי של עתיקות מהמזרח הקדום המתבצע בימינו לבין המאמץ האדיר לשימור העתיקות והנגשתן לציבור החוקרים והמתעניינים המתבצע בלב קרית האומה בירושלים. 
עם כל השמחה על ההבטים החיובים הללו מתגנבות ללב כמה שאלות בלתי נמנעות: מה פשר טכס חנוכת המבנה על ידי ראש ממשלת ישראל בסוכות 19.10.2016, עשור אחרי הנחת אבן הפינה לבניין כשהבניין עודנו נראה כאתר בנייה ורחוק מסיום? התשובה היא כנראה הרצון לעודד תורמים פוטנציאליים לסייע להקמת המפעל הזה. וגם: האם אין סיכון רב מדי בריכוז רוב אוצרות המדינה הארכאולוגיים במקום אחד? אולי דווקא הפיזור באתרים שונים עדיף (‏תֶּן־חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה כִּי לֹא תֵדַע מַה־יִּהְיֶה רָעָה עַל־הָאָרֶץ, כתוב בקהלת יא, ב)? ושאלות פוליטיות לא פשוטות נולדות מעיון במשמעות הצירוף ׳הארכאולוגיה של ארץ ישראל׳. למשל, מהי ׳ארץ ישראל׳ לצורך זה? ובכך לא ארחיב כאן. 
ההרמונויטיקה של המרחב שבה פתחתי את דברי, מביעה את החזון של מדינה דמוקרטית המושתתת על הספר, המדע, החינוך, התרבות והאומנות, ושורשיה העתיקים נשלחים עמוק אל עברה הישובי של הארץ.