דברים שנשא פרופ׳ ברוך יעקב שורץ בערב הגשת ספר היובל לפרופ׳ שלום פאול

פרופ׳ ברוך יעקב שורץ, האוניברסיטה העברית

Eisenbrauns

Birkat Shalom: Studies in the Bible, Ancient Near Eastern Literature, and Postbiblical Judaism Presented to Shalom M. Paul on the Occasion of His Seventieth Birthday, Edited by Chaim Cohen, Victor Avigdor Hurowitz, Avi M. Hurvitz, Yochanan Muffs, Baruch J. Schwartz, and Jeffrey H. Tigay, Winona Lake 2008

הזכות שנפלה בחלקי להצטרף אל קבוצת החברים שנטלה על עצמה להוציא לאור ספר יובל לכבוד שלום, יחד עם הזכות הנוספת שזכיתי בה בעצם ההזמנה לברך את שלום הערב בשמה של אותה הקבוצה, היא בשבילי אחד השיאים של היסטוריה לא קצרה. היא התחילה לא באוניברסיטה העברית, לא באוניברסיטת פנסילבנה, אלא באוניברסיטה של מסופוטמיה—כלומר בסדרה של הופעות מרתקות של שלום, הרצאות בפני קבוצות של נוער יהודי מן התפוצות שהגיעו ארצה בהמוניהן בשנות ה‘70 של המאה שעברה. בהרצאות האלה היתה כלולה גם הרצאתו המפורסמת 'ירושלים של זהב'. כמדריך של קבוצות כאלה באותן שנים, פגשתי לראשונה את שלום. למעשה כבר שמעתי אותו אפילו לפני כן, כחניך ולא כמחנך, כשהרצה על מצדה בנייאק נ"י בסוף שנות ה‘60. אבל הרצאותיו על המקרא, שבהן הוא החיה את דמויותיהם של אברהם ושרה ועשה אותם בוגרים מצטיינים של The University of Mesopotamia, הרצאות אלה היו בשבילי, כמו בשביל רבים אחרים, המפגש הראשון עם חקר המקרא המדעי. במהלך אותן הרצאות, שכאמור שמעתי אותן יותר מפעם אחת, שלום היה מגיע לקטע המפחיד ביותר, המרתיע ביותר, הדוחה ביותר: הקטע שבו הוא היה מפרט מה צריך ללמוד אדם המעונין בחקר המקרא. אם אני זוכר נכון: 'היסטוריה, ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, פילולוגיה, אשורולוגיה, שורמולוגיה, ולפחות שש שפות עתיקות וארבע שפות מודרניות'. בשלב זה של ההרצאה, כל השומעים היו מקבלים, בו במקום, החלטה לא להתקרב אף פעם לתחום הזה, ואילו אני—שכבר אז היה לי איזה קצר במוח שגרם לכל מיני תגובות בלתי הולמות—הוקסמתי, ואחרי הפעם השלישית או הרביעית אמרתי שחיי הייסורים שהפרופסור הזה מתאר למעשה די מושכים—וכך התחילה פרשת האהבים שלי עם המקרא. וכשסוף-סוף הגעתי לאוניברסיטה, החשש היחיד היה שמא יתברר שמה שהפרופסור ההוא תיאר אז היה בעצם מוגזם, מין סיפור כדי למשוך תלמידים, ואולי לא ידרשו ממני כל זה—אבל ברוך ה' לא התאכזבתי.

אני מספר את הסיפור הזה גם כדי להכיר טובה אישית לשלום על הטעם הראשון, הטעם המתוק, שהוא נתן לי לטעום מעולמו של חקר המקרא—דבר שעשה בלי להתכוון לכך ובלי להיות מודע לכך, במסגרת עממית של דברים שהגיעו לא רק לאוזני אלא לאלפי זוגות אוזניים—אבל גם כדי להבליט עוד צד של אישיותו ודמותו: היכולת המדהימה שלו לרתק ציבור, כל ציבור, מדעי כעממי, תלמידים כחוקרים, ותיקים כטירונים, לפעמים במשך שעות, בשיא של ריכוז וללא שעמום כלל. והרי היכולת הזו לשתף אחרים בהשגים של המדע שלנו ובחידושים האישיים שלו, בדרך צלולה אבל מעניינת, מפורטת אך לא מייגעת, ועם השילוב המופלא של מקורות ומקוריות ששלום יודע ליצור אותו טוב יותר מכולנו— כמוה כיכולת להגיש סעודה טעימה. כמו שהמטעמים מנעימים את האכילה, כך מנעימה הרצאתו של שלום את הלימוד, וסוף-כל-סוף זה מה שמאפשר לחוקר להעביר בצורה אפקטיבית לאחרים ידע שנוצר או נרכש במעבדה המבודדת שלו. וכמו שהמומחיות של השֶף איננה מתנה מן השמים, כך יכולת זו: מי שמכיר את שלום וראה אותו עובד יודע שזהו הפרי של השקעה בלתי נלאית של זמן ושל מאמץ ושל יגיעה. ועלינו להכיר לו טובה על כך, לא רק כחוג אוניברסיטאי ולא רק בשם המקצוע כולו אלא בשם כל הציבורים הרחבים בארץ ובעולם ששלום ממשיך עד היום, ללא ליאות ותוך עמל בלתי פוסק, להופיע בפניהם ולהביא בפניהם את התורה שלו ושל כולנו. וגם על כך כבר באה עלינו—ועוד תבוא עליו ועלינו,—הברכה.

מוזר בעיניי לעמוד כאן ולברך את שלום. כי בכל האירועים המשמחים והאחרים, כשצריך לברך, אין כמו שלום לברך—ואילו לברך את שלום זה כמו להביא פחמים לניוקסל: מי יכול לברך את אשף הברכות, ומי יכול לשבח את המהַלֵּל ברוב התשבחות? לא אוכל להתחרות בו; אבל אולי יש לי יתרון מסוים, והוא שאני נקראתי לברך בשם קבוצה—ועל מה שחסר לי באיכות אולי מפצָה הכמות. ובכן, בשם שישה מחבריך, יוחנן מופס מבית המדרש לרבנים באמריקה, יעקב חיים טיגאי מאוניברסיטת פנסילבניה, חיים כהן ואביגדור הורוביץ מאוניברסיטת בן גוריון שבנגב, ואבי הורוויץ ואנכי מהאוניברסיטה שלנו, חברים שיזמו הוצאה לאור של ספר יובל לכבודך בתקווה שנוכל לעשותו מהודר ומכובד, מלא וגדוש—ובשם כל העשרות הרבות של חבריך, תלמידיך, וגם מוריך, כולם למעשה חובשי ספסל הלימודים באוניברסיטה של מסופוטמיה, שנענו להזמנתנו ותרמו את פרי עטם ואת חידושי תורתם ועל כן מובטח לנו שהתקווה שלנו תיהפך למציאות—בשם כל אלה ברצוני לאחל לך וליונה המשך בריאות טובה ונחת מן הילדים והנכדים, ולך המשך עבודה פוריה ומהנה—כשאתה נהנה ומהנה אחרים—ושגמולך בגמלאותיך יהיה כגמול שגמלת לנו, ושנזכה אנחנו, ששת חברי המערכת, בקרוב, לגמול לך כמידת גמולך הטובה עלינו.

ירושלים כט באייר תשס"ד 20.5.2004