לפניכם סיפור מרעיש שסקופ מרעיש עוד יותר בסופו.
כמו רבים מבני עירנו תותבב״א שמתי היום פעמי לענייני בצהרי היום הלוהט תחת שכבת האובך הכבדה. הגעתי באוטובוס לתחנה המרכזית ומשם חכיתי נוטפת זיעה לאוטובוס שני שיובלני למחוז חפצי. לא חלפו יותר מעשרים דקות בדוחק הדביק והגיע האוטובוס הגואל. בני עירנו קפצו על הפתחים במיומנות אתלטית אבל אנחת הרווחה שנפלטה מהגרונות התגלתה כמוקדמת מדי. האטובוס התחיל לנסוע בדרכים פקוקות ועקלקלות שאין בינן לבין מסלולו הקבוע ולא כלום. הנוסעים הרגישו שנחטפו על ידי נהג מסתורי אך הגיבו באפטיות מיוזעת. מה רע? יש מיזוג! אחרי נסיעה של כשלושת רבעי השעה הנהג עצר ב׳תחנה׳ בלתי מוכרת שהיתה רחוקה רק כקילומטר וחצי ממחוז חפצי. למרות שכבר איחרתי בגדול זינקתי קל מהרה מהאוטובוס והתחלתי לרוץ בעליות ההרריות של עירנו, באובך הלוהט. ואז, צפירות מחרישות אוזנים, שיירת מכוניות ארוכה עם צ׳קלקות מהבהבות (נחשו של מי) חלפה בכביש ששוטרים וחיילים פינו למענה. התברר שחסמו את רחוב קינג ג׳ורג׳ שהוא רחוב מרכזי כדי שמכובדינו יוכלו להגיע לטקס פתיחת מוזיאון הכנסת הישנה בצהרי יום עבודה (שלנו). והירושלמים? שיסעו להם בדרכי עקיפין פקוקות, שירוצו בעליות ויאחרו למחוז חפצם, הם מימלא למודי סבל מאז חורבן הבית...
כדי לסיים בטוב אתן לכם ׳סקופ׳ מרעיש בעניין המשכן הישן של הכנסת. בהיותי בגן הילדים, הגננת לקחה אותנו לביקור בכנסת ישראל!!! היה שם איש אחד שהקביל את פנינו וליטף את ראשינו, והגננת הקורנת אמרה לי: ׳תזכרי, לאה, דוד בן גוריון ליטף את ראשך׳! ואיך אשכח זאת, ילדה עבריה גאה?
זכרון ילדות נפלא.
השבמחק