מה מסמל היום השביעי בבריאת העולם?

ד״ר דוד כהן-צמח, חוקר מקרא ומרצה במכון כרם, מכללת דוד ילין

מה מסמל היום השביעי?

בהרצאה בקונגרס העולמי ה 19 למדעי היהדות שהתקיים ב 4.8.25 ניסיתי להשיב על השאלה הזאת. אציג כאן בקיצור נמרץ את תמצית הדברים.

היחידה העומדת לדיון היא בר' ב' 1 – 4א. יחידה זו חותמת את סיפור הבריאה הראשון ומציגה לכאורה את היום השביעי כיום בו סיים האל לברוא את היקום וקידש את היום הזה. הביטויים "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה...." מתארים על פי המקובל את סיום מעשה הבריאה שנמשך שישה ימים. הפסוק המרכזי שעומד לבירור וממנו נגזרת המסקנה הסופית שלי הוא "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם" (בר' ב' 1).

אתחיל מהשורה התחתונה: לדעתי, כתוב זה איננו מתאר את סיום מלאכת הבריאה של העולם, אלא את כיליון צבא השמיים והארץ. אכן פירוש זה הוא לכאורה חתרני ומהפכני ומנוגד לכל הפירושים המקובלים בפרשנות המסורתית ובמחקר הביקורתי של המקרא. עם זאת, אני סבור שהוא הפירוש הנכון מבחינה לשונית-תחבירית וגם מבחינה רעיונית.[1]

ההוכחה הלשונית: לשורש כל"ה בבניין פיעל במקרא שני משמעים עיקריים: 1. לסיים פעולה, מעשה, התרחשות וכיו"ב. 2. כיליון והשמדה של דבר, חפץ, עצם כלשהו. בהתאם לכך נפרש את הפסוק " וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ..." - אלוהים סיים את מלאכתו ביום השביעי. ואולם הפסוק "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם" אין בו כל רמיזה למלאכה או לפעולה כלשהי. מה, אם כן, סיים האל? הדעת נותנת שאפשר לסיים פעולה או מעשה או משימה וכיו"ב. אך האם ניתן לסיים חפץ או עצם? אכן ניתן לסיים בנייה של חפץ או השמדה של חפץ, אך לא ניתן לסיים את החפץ עצמו. אשר על כן, מבחינה תחבירית אין אפשרות לומר שהאל סיים את צבא השמיים והארץ, אלא שהאל השמיד או ניצח את צבא השמיים והארץ. כלומר, פסוק זה איננו דן בכילוי של פעולה אלא בהבאת כלייה או כיליון על דבר. אם ניקח לתשומת ליבנו שהפסוק מאזכר את צבא השמיים והארץ על הקונוטציה המיליטנטית והאלילית שבהם, אזי יתבסס יותר הרושם של ניצחון האל על הכוחות המיתולוגיים, אותם כוחות שנרמזו בסיפור הבריאה שתואר בפרק א'.

ואולם אין להסתפק רק באינטואיציה וברושם שעולה מהכתוב. על כן ערכתי בירור יסודי בהיקרויות השורש כל"ה בבניין פיעל במקרא. והנה על פי הממצא העולה מהקונקורדנציה השורש כל"ה מציין סיום פעולה רק כאשר הוא מצורף לפעולה או לשם פועל או להתרחשות, אך לא לשם עצם. אשר על כן נפרש את "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה..." – אלוהים סיים את מלאכתו, את מעשה הבריאה.

דוגמאות לסיום פעולה או התרחשות: וַיֵּלֶךְ יְהוָה--כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל-אַבְרָהָם... (בר' י"ח 33)

... עַד אִם-כִּלּוּ אֵת כָּל-הַקָּצִיר אֲשֶׁר-לִי (רות ב' 21)

בדוגמאות הללו "כִּלָּה לְדַבֵּר" פירושו סיים את פעולת הדיבור ו"כִּלּוּ אֵת כָּל-הַקָּצִיר" יתפרש כילו את כל פעולת הקצירה. בכל מקרה, על מנת לציין סיום, השורש כל"ה מצטרף אל פעולה כלשהי ויוצר תמונת מצב דינמית ומתפתחת לאורך זמן.

לעומת זאת כאשר השורש כל"ה מבטא השמדה או כיליון הוא מצטרף באופן שיטתי לשם עצם ולא לפעולה כלשהי. דוגמאות:וְכִלָּה הָרָעָב אֶת-הָאָרֶץ (בר' מ"א 30)

וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן (שמ"ב כ"ב 39)

בדוגמאות הללו הרעב מכלה את הארץ, כלומר גורם לאובדן וכיליון הארץ וכן דוד אומר שהוא כילה, מחץ והשמיד את אויביו. אין כל רמיזה לפעולה המצטרפת לשורש כל"ה.

מכאן לפסוק הניצב במרכז הדיון: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם". השורש כל"ה מופיע כאן כפועל פאסיבי. הבניין הוא פועל, כלומר היפוכו של פיעל או צורתו הפאסיבית של פיעל. צורה זו נקרית בכל המקרא פעמיים בלבד: מלבד פסוקנו היא מופיעה בתה' ע"ב 20: כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן-יִשָׁי. בהתאם לעקרון שנקבע לעיל יתפרש הפסוק כך: נסתיימו תפילות דוד בן ישי. במילה "תפלה" יש רמז לפעולה מתמשכת של דוד לאורך זמן מסוים. תפילה היא שם פעולה ומכאן שהיא מבטאת פעילות, ופעילות ניתן לסיים. בניגוד לכך בפסוק "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם" מדובר על עצמים שבאו לידי כילוי, אין שום רמיזה לפעולה ועל כן אין אפשרות לדבר על סיום, אלא רק על כיליון והשמדה.

לסיכום נקודה זו: כילוי של פעולה הוא סיום; כילוי של עצם הוא השמדה, אובדן, כיליון.

ההוכחה הרעיונית: סיפור הבריאה הראשון שמרוכז בעיקרו בבר' א' רומז להכרת המיתולוגיה של המזרח הקדום. מחד גיסא נעשה מאמץ לדחות את המיתולוגיה ולשלול את קיומה, אך מאידך גיסא הכותב הבליע רמזים לסיפורים המיתולוגיים ונעשה ניסיון להציב במקומם את התפיסה המונותיאיסטית הישראלית. כבר בפתיחת הסיפור בפרק א' מציין הכותב את הביטויים תהו ובהו, חושך ותהום (פס' 2) הרומזים לכוחות אופל קדמוניים שהתקיימו לפני הבריאה. ובהמשך הוא מתאר את בריאת המאורות (פס' 19-14) ומדגיש שממשלתם מוגבלת רק לצורכי תאורה ולהבחנה בין היום והלילה ובין האור והחושך, כלומר אין הם מושלים באדם. זו רמיזה לאמונה האלילית אודות צבא השמיים המושל באדם. לאחר מכן הוא מציין את בריאת "התנינם הגדולים" (פס' 21), אשר זיקתם למיתולוגיה מוכרת אף היא. אשר על כן, ניתן לצפות שבדברי החתימה והסיכום לסיפור הבריאה (בר' ב' 1 – 4א) יחזור הכותב וירמוז שהאל הבורא גבר על כוחות האופל הקדומים כאשר ברא את היקום. ואכן זאת הוא עושה על ידי ההיגד המרשים "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם". משפט כזה מתבקש לנוכח הרמיזות בפרק א' הן לצבא השמיים והן לצבא הארץ. כוחות האופל הקדומים פעלו גם בשמיים וגם בארץ. צבא השמיים נרמז בתיאור בריאת המאורות (בר' א' 19-14) וצבא הארץ נרמז בתיאור בריאת התנינים הגדולים (פס' 21) וכנראה גם בביטוי "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם..." (פס' 2). האל הבורא נאבק בהם והביא לכליונם ואז ברא עולם אידיאלי שבו הטוב השתלט על הרע והאור השתלט על החושך.

להלן כמה רמזים מן המקרא לאמונה בקיומם ובפעולתם של צבא השמיים וצבא הארץ.

באיסור על עבודת אלילים בעשרת הדברות:

לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת--וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ (שמ' כ' 4=דב' ה' 8)

וכן באיסור המפורט החוזר בדב' ד:

16: פֶּן-תַּשְׁחִתוּן--וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל-סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה.

17: תַּבְנִית כָּל-בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל-צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם.

18: תַּבְנִית כָּל-רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה תַּבְנִית כָּל-דָּגָה אֲשֶׁר-בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

19: וּפֶן-תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת-הַיָּרֵחַ וְאֶת-הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם--אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם.

פס' 16 משמש כאמירה כללית. פס' 18-17 מייצגים את צבא הארץ (יש לזכור שבסיפור הבריאה הראשון גם העופות נוצרו מן המים ועל כן הם שייכים לצבא הארץ – בר' א' 23-20), ואילו פס' 19 מייצג את צבא השמיים.

בשירה העתיקה המופיעה בשופ' ה' 21-20 נאמר:

מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ =צבא השמיים

נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן = צבא הארץ

כאן פועלים צבא השמיים וצבא הארץ תחת פיקודו של ה' (הש' פס' 5-4).

רמיזה לכליון השמים והארץ על ידי האל (יש' נ"א 6):[2]

שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל-הָאָרֶץ מִתַּחַת כִּי-שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה...

יש להעיר ש"תבלה" משורש בל"ה עשוי להתחלף ב"תכלה" משורש כל"ה ולפיכך מילה זו עשויה לרמוז לכליון צבא הארץ.[3]

לעתיד לבוא ייאבק ה' נגד צבא השמיים וצבא הארץ כפי שעשה בעבר בעת בריאת העולם:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה עַל-צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל-מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל-הָאֲדָמָה (יש' כ"ד 21)

קִרְבוּ גוֹיִם לִשְׁמֹעַ וּלְאֻמִּים הַקְשִׁיבוּ תִּשְׁמַע הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ תֵּבֵל וְכָל-צֶאֱצָאֶיהָ.

כִּי קֶצֶף לַיהוָה עַל-כָּל-הַגּוֹיִם וְחֵמָה עַל-כָּל-צְבָאָם...

וְנָמַקּוּ כָּל-צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם וְכָל-צְבָאָם יִבּוֹל...

כִּי-רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי...

וְרִוְּתָה אַרְצָם מִדָּם... (יש' ל"ד 8-1).

המדרש (בראשית רבה י') מכיר בפרשנות זו של "ויכלו":[4]

"...כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הָעוֹלָם תֹּהוּ וָבֹהוּ, לֹא נִרְאֵית מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כֵּיוָן שֶׁנֶּעֱקַר תֹּהוּ וָבֹהוּ מִן הָעוֹלָם, נִרְאֵית מְלֶאכֶת שָׁמַיִם וָאָרֶץ...

הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם...

אֵין לָשׁוֹן וַיְכֻלּוּ אֶלָּא לְשׁוֹן מַכָּה וּלְשׁוֹן כְּלָיָה".

היחידה החותמת את סיפור הבריאה הראשון מסיימת בביטוי אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם.

הווי אומר, לשמיים ולארץ יש תולדות. תולדות הן צאצאים אשר "נולדו" להם. הרעיון תואם את המסופר במיתולוגיה של המזרח הקדום (כגון אנומה אליש) וכן תואם את סיפור הבריאה המקראי לפיו הארץ מוציאה מתוכה צמחים ובעלי חיים ("תוצא הארץ..." – בר' א' 12, 24). תוצרים אלו של הארץ הם הברואים שיצר האל לאחר שהשמיד את "צבא הארץ" הקדמוני והעויין. רעיון זה נרמז כנראה בביטוי "תבל וכל צאצאיה" (יש' ל"ד 1) שנזכר לעיל.

הנה כי כן, בסיפור בריאת העולם גבר האל על צבא השמיים והארץ והכניעם ולאחר מכן ברא את העולם. היום השביעי מסמל לפיכך את ניצחון האל על כוחות האופל הקדומים והשבתתם של כוחות אלה. בעקבות כך נעשה ה' למלך היקום כולו.

וכך אומר משורר תהלים (מ"ז 9-8)

כִּי מֶלֶךְ כָּל-הָאָרֶץ אֱלֹהִים...

מָלַךְ אֱלֹהִים עַל-גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל-כִּסֵּא קָדְשׁוֹ.

וראו גם תהלים צ"ג 1, צ"ו 10, צ"ז 1, צ"ט 1.

על מנת לסמל את הניצחון הזה האל יצר לעצמו "מקדש", מקדש זה הוא היום השביעי, שאמנם איננו מקדש מקום, אך הוא מקדש של זמן. מקדש זה מסמל גם את השלום שבא לאחר המלחמה נגד כוחות האופל. עבור עם ישראל נעשה היום השביעי ליום השבת שהוא הסמל לאירוע הגרנדיוזי הזה. אירוע זה של המלכת האל קדם לאירוע של בניית המקדש הפיזי בירושלים והווה הכנה לבניית מקדש של מקום שבו בעתיד יישב האל כמלך העולם. ואמנם ישעיהו בחזונו המופלא בתוך המקדש בירושלים קורא: כִּי אֶת-הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת--רָאוּ עֵינָי (יש' ו'5)

לדעתי, הכתוב באיוב כ"ה 2 מסכם את תהליך ניצחון האל הבורא על כוחות האופל ולאחריו את השלום שמסמל את היום השביעי: הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. חציו הראשון של הפסוק מתאר את עוצמת האל שהטיל את אימתו על אויביו ואילו חציו השני מציין את הניצחון הסופי שהביא לשלום במרומים.

מעניין שבתפילת ערבית של ערב שבת קוראים את הקטע "ויכלו השמים והארץ..." ומיד אחר כך נאמר: "האל הקדוש שאין כמוהו (בשבת שובה אומרים: המלך הקדוש) ... לפניו נעבוד ביראה ופחד ... אדון השלום...".

לפי המסורת העולם נברא בראש השנה ועל כן בסמוך למועד זה אומרים "המלך הקדוש" כי במועד זה נעשה ה' למלך היקום. האמירה "לפניו נעבוד ביראה ופחד" במעמד חגיגי של קידוש יום המנוחה היא לכאורה תמוהה, אולם על פי ההסבר שניתן לאל נראה שזהו רמז לאימה שהטיל האל על אויביו שהתנגדו לבריאת העולם. הסיום ב"אדון השלום" מבטא אל נכון את היות היום השביעי, יום השבת, ליום של שלום שהעניק האל הבורא לאנושות.

לאור הדברים הללו נראה כי הברכה השגרתית "שבת שלום" מקבלת משמעות עמוקה יותר.

-------------

הערות

[1] לדיון רחב ומפורט בסוגיה ראו דוד כהן-צמח, והיה באחרית הימים, מלחמה ושלום בחזון ישעיהו ובסיפורי הבריאה, רסלינג, תל אביב 2019, עמ' 136 ואילך.

[2] הש' שלום פאול, ישעיה, מקרא לישראל, כרך שני, עם עובד ומאגנס, עמ' 326.

[3] ראו משה הלד, עיונים בלקסיקוגרפיה המקראית לאור האכדית, ארץ ישראל ט"ז (תשמ"ב), עמ' 80-77; יחזקאל קוטשר, הלשון והרקע הלשוני של מגילת ישעיהו השלמה ממגילות ים המלח, מאגנס, ירושלים תשי"ט, עמ' 188-187.

[4] תודה לשלומי צמח על ההפנייה למדרש זה.