יום שלישי, 19 בינואר 2016

החרמת הכנענים, הלכה למעשה

פרופ' מרדכי כוגן, האוניברסיטה העברית

המאה ה-8 לפנה״ס, מוזיאון הכט, חיפה
בנאומו לדור שני של יוצאי מצרים, החונה על הירדן מול יריחו ערב הכניסה לארץ, שם משה לעצמו למטרה ללמדם את עיקרי הברית שניתנה לישראל במעמד הר סיני, "למען תחיון וטוב לכם והארכתם ימים בארץ אשר תירשון" (דברים ה, ל). אבן יסוד לברית זאת היא המצווה לשמור אמונים לה' אלהי ישראל, ולו בלבד; מצוה זו היתה כרוכה בקיום מערכת התנהגות ונימוסים השונה במהותה מן המקובלות אצל העמים. משום כך בני ישראל הוזהרו מפני קיום מגע עם שכניהם לעתיד בארץ כנען, שמא ידבק בהם מן הנוהג האלילי. ניתוק זה כלל איסור נישואים עם תושבי הארץ, ואף נדרש שכל המקומות שבהם עבדו הכנענים את אלוהיהם יהרסו (שם, ז, ג-ה). זאת ועוד, ישראל נצטווה גם: החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחונם" (ז, ב), או כפי שהדבר מנוסח בחוק שבספר דברים: "מערי העמים האלה...לא תחיה כל נשמה, כי החרם תחרימם" (כ, טז-יז).
הוראה חמורה זו, המחייבת את השמדת כל תושבי כנען, מייחדת את החרם שבפרשת "ואתחנן" מחרימים אחרים הנזכרים בתורה. במקומות אחרים מובנה של התיבה "חרם" היא הקדשה. כך למשל: "כי כל חרם אשר יחרים איש [מרצונו החפשי] לה', מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו, לא ימכר ולא יגאל כל חרם; קודש קודשים הוא לה'" (ויקרא כז, כח). על חרם דומה במקצת מסופר בקשר למלחמה שהתנהלה בין ישראל לבין מלך ערד יושב הנגב (במדבר כא, א-ג). לוחמי ישראל נדרו לה', שאם יביא לנצחונם, הם יחרימו את העיר, כלומר יוותרו על חלקם בשלל, ו"המטלטלין יהיו הֶקדש לשמים" (פירוש רש"י). אבל חרם הכנענים שבספר דברים שונה בתכלית מהקדשות אלו; חרם זה הוא צו האלהים ולא נדבת האדם, וביסודו של החרם השמדת העם הכנעני. מעשה החרם מוסבר ומנומק בחוקי המלחמה (דברים כ): "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלהיהם וחטאתם לה' אלהיכם" (פסוק יח). מכאן עולה שהחרם נתפס כאמצעי הגנה בפני חדירת השפעה אלילית לתוך עם ישראל. אין כאן מלחמת קודש כגד האלילות שבכל העולם, כי החוק מתיר לקרוא שלום "לכל הערים הרחוקות ממך מאוד" (פסוק טו), וביצוע החרם הוגבל לארץ כנען, הארץ שהובטחה לאבות ושבה עתידים ישראל להתיישב. אבל צמצום זה אינו מוריד מחומרת החוק וממשמעויותיו המוסריות, כי במקום לחזק את אמונת העם מבפנים, נבחר לחסל את הגורם המפתה!
יש מבקשים לראות את החרם שבמקרא כהשתקפות של נוהג מלחמתי שהיה מקובל בעת העתיקה, במקום לקחת שלל ושבויים, יכול היה צבא מנצח להחרים את אוייביו לאלהיו, כאות תודה והודיה על עזרתו בקרב. כך מספר מישע מלך מואב (בתרגום דבריו שעל מצבה הכתובה מואבית, אשר זמנה ממחצית המאה השמינית לפני הספירה): "ויאמר לי [האל] כמוש, לך לכוד את [העיר] נבה ישראל. ואלך בלילה ונלחמתי בה מבקוע השחרית עד הצהריים ... ואהרוג את כולה, שבעת אלפים [אנשים] … כי ל[אל] עשתר כמוש החרמתיה". גם בכתובות של מלכי אשור דווח לא אחת על הרג רב שהתבצע במהלך הקרב, בעידודם ובתמיכתם של האלים הגדולים של אשור. מעשה ישראל ביחס להחרמת הכנענים הובן באופן דומה.
יחד עם זאת, יש מקום לשאול אם בעת כיבוש הארץ התייחסו אל החרמת הכנענים כאל הלכה למעשה. אכן, תמונת הכיבוש בחלקו הראשון של ספר יהושע (פרקים א-יב) עולה בקנה אחד עם חוק החרם שבספר דברים, ובה מוצג יהושע כמממש את הצו על ידי החרמת אוכלוסיית ארץ כנען (כגון ביריחו, העי הרי השפלה וחצור). סיפור הברית שנכרתה עם תושבי העיר גבעון (יהושע ט) מבוסס על ההנחה, שישראל אכן עומד להשמיד את כל תושבי הארץ. אולם ברובד אחר של ספר יהושע (פרקים יג-יט) אנו קוראים על אי יכולתם של בני ישראל להתמודד עם הכנענים, "כי רכב ברזל לו כי חזק הוא" (יז, יח). ולכן נותרו מובלעות כנעניות בחלק לא מבוטל של הארץ. תמונה זו מתאשרת מן המסופר בספר שופטים (במיוחד א, כז-לו). ומתוך המשך ההיסטוריה נלמד, "ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס והוריש לא הורישו" (שם, פסוק כח), כלומר – ישראל שיעבד את הכנענים אך לא החרימם. כך נהג גם המלך שלמה, אשר שם את העם הכנעני שנותר בארץ למס עובד, ובדרך זו הצליח לבצע את תוכנית הבנייה הגדולה שלו בירושלים וברחבי ממלכתו (השוו מלכים-א ט, כ-כא). מסתבר כי יותר משהיא מציאות היסטורית, תמונת הכיבוש ההירואי שבספר יהושע היא משאלת לב ואידיאל של מחברי הספר בדורות המאוחרים.
אף שחז"ל קיבלו את תיאור החרם שבספר יהושע כמציאות, בכל זאת ראו במצוות החרם קושי מוסרי, וביקשו ליטול ממנה את תוקפה כך שתובן כצו לא מחייב. בתלמוד הירושלמי (מסכת שביעית ו, א) נאמר: "אמר ר' שמואל בר נחמן: שלוש פרוסטגמאות [=צווים, פקודות] שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ. מי שהוא רוצה להיפנות – יפנה. להשלים – ישלים. לעשות מלחמה -  יעשה. גרגשי [=מעמי כנען] פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי … גבעונים השלימו … שלושים ואחד מלך עשו מלחמה ונפלו". בדברי ר' שמואל מצטייר יהושע של חז"ל כקורא לשלום אפילו לתושבי ארץ כנען, ולא רק לערים הרחוקות, וזאת בניגוד להוראה מפורשת של צו החרם. דומה ששינוי זה בדמותו של יהושע התאפשר על ידי פירוש יצירתי של הכתוב ביהושע יא, יט: "לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון. את הכל לקחו במלחמה". מן הפסוק ניתן ללמוד, כי לכל הכנענים התאפשר להשלים עם ישראל, אלא שרק יושבי גבעון ניצלו אפשרות זו ולא הוחרמו. בזה הועברה האחריות לגורל חייהם של הכנענים מיהושע אליהם עצמם; לו היו משלימים, לא היו מוחרמים.
גם הרמב”ם נדרש במאה השתים-עשרה לשאלת החרם והוא נקט בדרך פשוטה יותר (משנה תורה, הלכות מלכים ו, א): "אין עושים מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום. אחד מלחמת הרשות [=מלחמות חוץ לארץ, כגון מלחמות דוד בארם] ואחד מלחמת מצווה [=מלחמת כיבוש הארץ]. שנאמר 'כי תקריב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום' (דברים כ, י). אם השלימו וקבלו שבע מצוות שנצטוו בני נח עליהם, אין הורגים נשמה והרי הם למס...".
לפי הרמב"ם, אם עמי כנען יקבלו על עצמם את שבע מצוות בני נח – הכוללות בתוכן את החובות הבסיסיות של כל אדם באשר הוא, כברוא בצלם, כגון האיסור על גילוי עריות או שפיכת דמים – ממילא יפסיקו מעשיית תועבותיהם. יתרה מכך: בקבלם עליהם את שבע המצוות האלה, הם לא יוכלו עוד ללמד את ישראל את מנהגיהם הרעים. חלפה הסכנה והם זוכים בחיים. 

מתוך: א‘ שנאן (עורך), י‘ זקוביץ, ד‘ פרוינד (מערכת), נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, ואתחנן (תשס“א 2001)

הרב יובל שרלו, על הכרתת עמי כנען - סוגיות הוראה




אין תגובות:

פרסום תגובה