יום חמישי, 10 במרץ 2011

היכן הוא שער השמים?


יעקב כהן, סולם יעקב
פרופ' יאיר זקוביץ, האוניברסיטה העברית

פרשת "ויצא" מספרת את סיפור קורותיו של יעקב בחרן, אליה הוא בורח מפני זעמו של עשו אחיו, הכועס עליו בעקבות מעשה לקיחת הברכה (בראשית כז). יעקב יוצא מבאר שבע ובדרכו אל ארץ גלותו, הוא עוצר למנוחת לילה במקום העתיד להיקרא "בית אל" וחולם בו חלום. בחלומו "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע שמימה, והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו" (בראשית כח, יב). לאחר מכן מתגלה אליו ה' ומבטיח להגן עליו בכל אשר ילך, וכן את "הארץ אשר אתה שוכב עליה" (פסוק יג) ואף ריבוי של צאצאים: "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה..." (פסוק יד). בהמשך הסיפור נאמר: "וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים" (פסוקים טז-יז).
אפיון גובהו של הסולם שרואה יעקב, "וראשו מגיע השמימה", מעורר את זכר אפיונו של מגדל בבל בפני  בוניו: "נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" (בראשית יא, ד).

סיפור בניינו של מגדל בבל הוא סיפור הגאווה האנושית שאינה יודעת גבולות. בני האדם מבקשים לבנות להם מגדל ולעשות לעצמם שם (שם, פסוק ד), לחצות את הגבול שבין הארץ לשמים, שבין אדם ואלהים. עונשם של בני האדם אינו מאחר לבוא: ה' מפיצם על פני כל הארץ ומפריד אותם ללשונותיהם, לבל יבינו איש את שפת רעהו. הסיפור מסתיים במדרש לעגני והיתולי על שמה של בבל: "על כן קרא שמה בבל, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ..." (פסוק ט). להלן עוד נראה כיצד ביארו תושבי בבל עצמם את שמה של העיר שבה גרו; התורה מכל מקום מבארת אותו מלשון בלבול ועירוב.
והנה, בכל המקרא כולו לא נמצא אח ורע לשני הביטויים הדומים "וראשו [של הסולם] מגיע השמימה", "מגדל וראשו בשמים". קרבת הביטויים האלה צריכה ללכוד את תשומת לבו של הקרוא ולעורר אותו להשוות בין שני הסיפורים שבהם הם מצויים. אך זאת יש לזכור: אל לקורא להסתפק בגילוי קווי הדמיון שבין הסיפורים; אדרבא, חשיבות יתירה נודעת דווקא לגילוי השוני ואף לניגוד שבין הסיפורים, שהרי אפשר שדווקא בהם טמון המסר. להלן נשוה בין סיפור מגדל בבל וסיפור סולם יעקב.
[א] בעוד בניין המגדל המחבר בין ארץ ושמים הוא, כאמור, פרי יוזמה אנושית פסולה, גילוי הסולם שראשו בשמים בחלום יעקב הוא ביטוי לרצונו של האלהים. האדם נותר על פני האדמה, ואם יחפוץ האלהים, יהא האדם עד להתגלות המקשרת בין שמים וארץ.
[ב] מזימת בני האדם להעפיל למרום אינה עולה בידם, וה' הפסיק את מלאכת הבניין. הסולם, לעומת זאת, אכן מחבר שמים וארץ ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו, כי רק הם יכולים ורשאים לעשות כן.
[ג] כדי לראות במעשה בני האדם, בוני המגדל, יורד האלהים ממקומו: "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם" (יא, ה). בדבריו אל יעקב יעמוד האלהים למעלה, בראש הסולם: "והנה ה' ניצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם" (כח, יג).
[ד] בבניין העיר והמגדל עשו הבונים שימוש בלבנים: "ותהי להם הלבנה לאבן..." (יא, ג), ואפשר שיש כאן ביטוי של תמיהה – ואולי אף לעג – על הנותנים את אמונם בחוזקן וביציבותן של הלבנים, מעשה ידי האדם. יעקב לעומת זאת מציב אבן של ממש: "וישכם יעקב בבוקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה" (כח, יח). האבן שמציב יעקב היא יסודו של בית האלהים אשר יקום במקום: "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים" (שם, כב). 
[ה] במלאכת הבנייה של בוני המגדל מתבטאת, כאמור, התרסה כלפי שמים. הקמת האבן על ידי יעקב -ובניין בית אלהים במקום הזה בעתיד – הם לכבודו של האלהים.
[ו] בוני המגדל מתחילים ביוזמתם "בנסעם מקדם" (יא, ב). יעקב יוצא "ארצה בני קדם" (כט, א) לאחר שהוא נודר להקים בית אלהים בבית אל בשובו לבית אביו.
[ח] חששם של בוני המגדל, "פן נפוץ על פני כל הארץ" (יא, ד), מתממש בסופו של דבר כאשר ה' מענישם: "ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ... ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ" (יא, ח-ט). ליעקב מבטיח ה' שהוא ישיבנו ממקום גלותו אל ארצו: "והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך" (כח, טו).
[ט] כמו בסיפור מגדל בבל, גם בסיפור הסולם נדרש שם המקום. אלא שבניגוד לדרשה ההיתולית של השם בבל, נדרש השם בית אל באופן חיובי, כמבטא את נוכחות ה' במקום: "...מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים..." (פסוק יז), "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (פסוק יט), "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים" (פסוק כב).
[י] והעיקר לענייננו: יעקב מוסיף וקובע כי המקום שבו נקרע לו צוהר לצפות באלהים ומלאכיו העולים ויורדים בסולם הוא "שער השמים" (פסוק יז). קביעה זו היא ביטוי של פולמוס ברור כנגד התפיסה הבבלית, שראתה באופן כזה את עירה שלה, שכן השם "בבל" פורש בידי הבבליים במשמעות של "שער האל" (bab-ili) או "שער האלים (bab-ilani), כלומר שער השמים.
סיפורנו קובע כי שער השמים מצוי בארץ ישראל ולא בארץ שנער, בבית אל ולא בבבל; במקום שבו הכיר המאמין תודה לאלהיו הנגלה אליו ולא במקום שבו ביקשו בני האדם לכבוש להם את משכנו של האלהים. בבל אינה ראויה עוד לתואר "שער השמים" והוא מעתה כינויה של בית אל.
העברת מקומו של "שער השמים" מבבל אל בית אל אינו סיומו של התהליך. בסיפור גורן ארונה, הוא סיפור הקדשתה של ירושלים בימי דוד, כפי שהוא מסופר בספר דברי הימים, מצוי פסוק שאין דומה לו בפרק כד שבספר שמואל-ב, שהוא מקורו של מחבר דברי הימים: "ויאמר דויד זה הוא בית ה' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל" (דברי-הימים- א כב, א).
ניסוח הדברים דומה מאוד לדברי יעקב בסיפור הסולם ("אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים" [פסוק יז]), ודומה כי מתבטאת כאן הכוונה לזהות את מקומות הפולחן השונים, בית אל וירושלים, כמקום אחד. 
דבר זה נאמר מפורשות מאוחר יותר במדרש. מסופר שם כי יעקב הלך עד "הר המוריה... וילן שם כי בא השמש... השכים יעקב בפחד גדול ואמר: ביתו של הקב"ה במקום הזה שנאמר ‘וזה שער השמים‘". לאחר שיעקב מקים במקום מצבה, "מה עשה הקב"ה? נטע רגל ימינו וטבעה האבן עד מעמקי תהומות... ועליה היכל ה' עומד שנאמר ‘והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים‘" (פרקי דברי אליעזר, פרק לה).
כך נדד לו "שער השמים מ- bab-ili לבית אל, מקום פולחן שזוהה מאוחר יותר עם ירושלים.

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, ויצא (תשס"א 2000)

בעמוד הימני של האנדרטה, חקוק פסוק מבראשית כח 12"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו".
הפסל: יעקב כהן, ישראל.

ראו עוד: דם הפסח, עקידת יצחק וגורן ארנן

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה