וינייטת לא תקח שוחד - שבר מורכב

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

מעל ומתחת לשולחן

שוחד הוא כשבר מורכב. הוא רב מכשלה. ביחסים שבין אדם משחד לבין חברו המשוחד נהנים השניים ואדם שלישי, יחיד או חברה, ניזוקים. אין כל קשר אישי בין החוטאים הפעילים לבין הניזוק הפאסיבי. הם לא מכירים אותו. הוא מודר מעולמם. בין השניים חלים חוקי מוסר מוסכמים. פלוני משלשל ממון אסור ביד פלמוני תמורת טובת הנאה אסורה, אין הנותן חושש מלכתחילה כי המקבל יסגירנו, והמקבל לא חושש כי הנותן יבגוד בסודם המשותף, אבל מי שנושא בהוצאה הוא גורם שמחוץ לעסקה שאין לו  נגיעה  בה כלל, אבל ממנו גובים את המחיר. גם על כגון אלה אמר הנביא עמוס " כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' עַל־שְׁלֹשָׁה֙ פִּשְׁעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־אַרְבָּעָ֖ה לֹ֣א אֲשִׁיבֶ֑נּוּ עַל־מִכְרָ֤ם בַּכֶּ֙סֶף֙ צַדִּ֔יק וְאֶבְי֖וֹן בַּעֲב֥וּר נַעֲלָֽיִם"(עמוס ב',ו'). הם מוכרים, והצדיק, הנקי מכל עוון, משלם. הוא אמצעי.  זה מין אחד של שבר. 

בדיני נפשות הפגיעה קטלנית. אדם לנפשו קודם. הוא ממונה על שלומו, ועל רווחתו ועל בריאותו כל עוד הוא יודע כי כמוהו כל אדם לנפשו קודם. קנה מי שזקוק להצלת נפשו בהשתלה מקום בראש תור כל המחכים כמוהו להצלה, הוא והרופא מסכנים חייו של מי שגזרו עליו להמתין להצלה שאולי כבר תאחר לבא. גם על אלה אמר נביא כי לא ימחלו להם מן השמים. 

ביחסים בין הציבור לבין הממונים על ענייניו  ובין השופטים ,השבר מערער את יכולת העמידה של החברה ערעור אנוש. הממונים על הציבור הם נאמני הציבור. אם הם חולקים לעצמם טובות הנאה , יורדים לנכסי הציבור כדי ליטול שכר ממי שהוענקו לו שלא בדין, הם רוכשים ממון או שווה ממון במחיר אובדן אמון הציבור. השופטים ממונים על עשיית הדין. אם הם עושים אותם על פי מה שמיטיב איתם, ולית דין מפני שיש דיין, גוזרים על הציבור כולו לעקוף ולעוות כל דין. אובדן האמון בציבור איננו אובדן האמון בשופט או בפרקליט, או בפרנס. אובדן האמון משאיר אחריו ואקום אל תוכו חודרים כל השדים וכל מלאכי החבלה, וכל דאלים - בממון או בזרוע או בתחכום - גבר. 

חכמי ישראל הקדמונים שזיהו כמו כל באי עולם לפניהם עד כמה  עוון השבר המורכב הזה נפוץ, תהו לדעת למה שם שנתנו לו אינו מובן מאליו. שורשו העברי הסתתר. אולי, סברו כי כשם שעברת שוחד מסתתרת, כמעט אי אפשר שיהיו לה עדים, שאלו ," אמר רבא: מאי טעמא דשוחדא? כיון דקביל ליה שוחדא מיניה, איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופיה, ואין אדם רואה חובה לעצמו. מאי שוחד? שהוא חד". (כתובות דף ק"ה, ב') . הוציאו אפוא את המילה מפשוטה הדקדוקי ודרשו אותה. 'שוחד' מלשון הנותן והמקבל הופכים לפרסונה אחת, 'שחד הם', ואין הם רואים כל חובה לעצמם.  החרדה שמא השוחד משחית הכל מתחיל בזוטות, ב'שוחד דברים', אסרו חכמים גם על כביכול זוטות. בשולחן ערוך, טור  חושן משפט סימן ט"ו מבואר ש להקדים שלום לדיין שלפני שעמד לפניו בדין לא היה מקדים לו שלום, אסור משום 'שוחד דברים'. אפילו הושטת יד אדיבה לעזור לאדם לעלות מספינתו לחוף - אסורה אם מושיט היד הוא דיין והנוסע עומד להידון לפניו בעוד יום יומיים. זוטי דברים- מכשירים מעט מעט מפלצות דברים.

השבר המורכב סופו גורם נמק. על נבואת עמוס שהזכרנו למעלה אומר רבינו דוד קמחי , הרד"ק , "אעפ"י שעברו על שלשה עבירות חמורות והם עכו"ם, גלוי עריות, ושפיכות דמים, לא נתחתם גזר דינם לפניי להחריב ארצם ולהגלותם , אלא על החמס והוא הרביעי, ועליו הענישם על כל מה שעשו. וכן בדור המבול אף על פי שהיו בידם כמה עבירות לא הענישם אלא על החמס ... וכל שכן כשהחמס בא על ידי  השופטים שהיה להם להעמיד הצדק והם על ידי השוחד מטים הדין, וזהו שאמר על מכרם בכסף צדיק".

אכן כשרקב השוחד משתלט על חברה לא רק צדיק נמכר בכסף אלא אפילו עני שאין לעורו אלא בגד ולרגליו רק נעליים, מוכרים העושקים שיש להם שלל תפארת לרוב ולא חסר להם אלא נעליו העלובות של האביון, כי למה יהיה לו ולא להם.... הם ילדי האלוהים, לא האביון. אילו היה , לא היה אביון, ועכשיו שהוא אביון, אפילו נעליים הוא גוזל מן העשיר שהאלוהים נתן לו במנת חינם את העולם כולו.

הנמק חודר גם לתודעה על פיה מתייחסת חברת שוחד אל האלוהים. מאלפת התהודה שיש לשני קטעי פסוקים האחד על משנהו.  במשנה תורה נפרד משה מעל עמו ישראל בכמה וכמה אזהרות.  אחת מהנה היא , " שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם מִשְׁפַּט-צֶדֶק.   לֹא-תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם.   צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. " ( דברים ט"ז,י"ח – כ') . השוחד פוסל את הדיין,הופך סדרי עולם. צדיק הופך רשע ,רשע צדיק. " לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ " היא התראה כי במשטר של שוחד, לא תחיה ולא תירש את הארץ. זה פשוטם של דברים. אבל חז"ל דורשים אותם .במשנה במסכת פאה פרק ח' הם מורים, "וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות". רבי יום טוב הלר, בעל ה'תוספות יום טוב' מוריד את האזהרה הנראית כפורחת באוויר הדל אל המציאות. " דיין שלוקח שוחד ועושה עצמו כאילו אינו רואה האמת ומחייב הזכאי ואפילו שמזכה הזכאי מחמת השוחד - אינו רואה האמת במה שהוא אמת ולפיכך עיניו כהות". עיוורון הוא מטפורה להתעלמות מן האמת. החשכת הדין. עצימת עיניים ההופכת יום ללילה. 

 והנה כמעט באותה לשון, אומר משה, במשנה תורה, באותם דברי פרידה, " כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים  הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. "   (דברים י',י"ז,י"ח). בלשון בה מוזהר הציבור מקחת שוחד, אומר משה כי ה' אינו לוקח שוחד. בפירושו על המשנה (פרקי אבות ד') תוהה הרמב"ם , " ... "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", אין עניינו שהוא לא יקח ממון ויטה הדין, כי שטות היא לשלול ממנו יתעלה מה שלא יצויר אפילו בדמיון, איך ישולם לו השוחד, ומה יהיה השוחד" ?

 רבי מתתיהו היצהרי  הספרדי, שהיה אחד מן המתפלמסים בויכוח על שם העיר טוטוסה (1413) אומר על אותה משנה, שהאווילים משווים את ממשלת הקדוש ברוך הוא על העולם לממשלת שרי ומלכי האומות על ארצותיהם, וכשם שאלה נוהגים בשוחד ובשלמונים ובהטיית הדין למען עצמם ולמען עמם על חשבון עמים אחרים, כן הם מניחים שהקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו ומטה דין עמים ויחידים עלפי גחמותיו. "ונראה לי שכוונתו לומר, שלפי שהאומות השרים שלהם הם מנהיגים אותם ומשפיעים להם הצלחה ...ויחשב שיתן כל מנהיג לאומתו הצלחה ולא יביט אל מעשה שלה והנהגתה, הטובה היא אם רעה. אמר –משה לעמוו- כי אין הנהגתו יתברך בזה האופן. וכן אמר שלמה "אִם-עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה'  " (קהלת ה, ז), כלומר והם מצליחים, "אַל-תִּתְמַהּ עַל-הַחֵפֶץ  כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם" (שם שם), המנהיגים לא יביטו אל טוב המעשים והרעות. אבל יש עליהם גבוה יבא הכל לחשבון, ויראה זכיות העושק וחובותיו וישקלם במאזני צדק, ולזה אמר שאין לפניו עולה".

 לדברי הרמב"ם מוזהרים בני האדם מפני אשליה כי אפשר לחטא ולהימלט מן הדין במעשה טוב אחד. " כגון שיעשה האדם אלף טובות ורעה אחת, הרי לא ימחק לו ה' זאת העבירה לרוב טובותיו, ויחשבו לו אלף טובות חסר אחת או יותר, אלא יפרע ממנו על זאת, ויגמל על ההן" . יתכן כי כיוון אל שועי עולם, המשתלטים על השווקים במיני עורמות, וחיבוקי תן וקח, ואבק שוחד אם לא שוחד קשיח, והם מקצים חלק מרווחיהם לטובת הציבור ונהנים בתואר של פילנתרופים  ויושבים בשכר זה במזרח, ומאמינים כי בשל המצווה האחת הגדולה שבידם יקנו את מחילת ה' על כל יתר עוונותיהם. על אלה, אומר הרמב"ם הייתה תורה צריכה להזהיר כי ה' אינו לוקח שוחד, לא מפני שהוא חלילה לוקח, להיפך, הוא נפרע, אלא מפני שאמונה זאת משחיתה שחיתות על שחיתות, ומסכנת קיום העולם, שכן הנהנים מן הפילנתרופיה רוצים בכל ליבם שהפילנתרופ ימשיך וייטול מעולמו מה שאינו שלו ובלבד שייתן למוטבים מה שהוא נותן. 

שונה טעם שנותן רבי מתיתיהו היצהרי הספרדי. הארץ ותושביה כולם היא ממלכה אחת בראשה עומד הבורא. העושר של הפלנטה שייך לכל הנבראים בצלם. אבל באו בני האדם וחילקו את הפלנטה חלקים - חלקים, מדינות, ממלכות, והעמידו בראשן מלכים בשר ודם, ואלו אינם רואים עצמם מחויבים אלא לחלק שלהם ועושים בריתות המיטיבות עם ארצות מקורבות וגוזרות עניות על ארצות אחרות. התקיפות מצליחות, והקהל מודד את ראשי עמו על פי ההצלחה, על פי מידת ה'שורה התחתונה' במאזן הלאומי, ואינו חושש ששורה שחורה זו לא הייתה באה לעולם אילו לא עשתה להאדמת השורות התחתונות של עמים אחרים. ההצלחה הזאת קונה להם את ברכת ה'. אבל, אומר רבי מתתיהו היצהרי, סוף דבר אלוהי הצדק והמשפט, 'גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר'. כיון שמשחד ומשוחד חד הם, אזהר למדינות הגונות  קטנות לא לקנות חסדי הגדולות המושחתות, כי הכל יביא אלוהים בחשבון " ולזה אמר שאין לפניו עולה".

המציאות של שוחד עלי אדמות אינה פוסחת לא על יחידים שכושלים בה, ולא על מדינות, ואף על פי התורה וחוקות כל גויי העולם רואים בה חזון אפל נפרץ, כמעט אין לה שם. על פי חז"ל שוחד אינו שם עצם, אלא הלחמה דרשנית, 'שחד הוא'.  אבל בכתוב הוא מופיע פעמים הרבה בשמו 'וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר', ועוד ועוד. בארמית כבעברית, הוא נושא שם עצם מזוהה, "שׁוֹחֲדָא", אבל הנה כשבאים לתרגום המקרא בפרט וללשונות המערב בכלל, נמצא כי אין לשוחד שם של ממש אלא כינויים שכמעט כולם או סלחניים, או עממיים על גבול הסלנג. אפילו תרגום הפסוק האציל "הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" זוכה לתרגומים בהם שוחד אינו אלא מתנה, גם באנגלית, גם בצרפתית ,גם בגרמנית, גם בלטינית, כגון  presents בצרפתית ובאנגלית, gaben  בגרמנית,  munus בלטינית. כיוון שאין המילה שוחד קיימת בצרפתית, והיא מופיעה במילונים כ pot-de-vin כלומר קנקן יין שהפך למטפורה לשוחד של ממש, לא מהסס התרגום הנודע של התנ"ך לצרפתית לתרגם וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד האמור על ה' כ  et ne se laisse pas corrompre par des presents, כלומר האלוהים אינו מרשה שישחיתו אותו בקנן יין. הפולקלור השתלט לא רק על השוחד הצרפתי הכולל גם   dessous de table קרי תשלום מתחת לשולחן במיטב המילונים, אלא גם על השוחד הגרמני,  Schmieren שנלקח מתשלום שחוייבו נוסעי כרכרות הדואר לשלם כדי לשמן את הגלגלים –כביכול- בנוסף למחיר הנסיעה, או אפילו Bestechung הקרוב לעוקץ העברית. במרחב העות'מני ובהודו לא היה שוחד אלא בקשיש, וביוון Fakelaki.  האנגלית יודעת להצביע על שוחד  במילה  bribe אולם גם היא למרבה ההפתעה איננה אלא מוטציה מן הצרפתית שדיברה על חתיכת לחם שבוצע עשיר לעני,  une bribe . אי אפשר להתעלם מן התופעה המטרידה הזאת. נראה כאילו שוחד שהוא עוון בין מסתתרים, מסתתר אף הוא, אבל יותר מזה מותר להניח כי השפה לא מצאה על נקל שם אחד לשבר מורכב, ומפני שאין שוחד אחד דומה למשנהו ולא כל נותן- נותן מה שנתן האחד ולא כל מקבל - מקבל מה שקיבל האחר, לא יכלה או אולי לא רצתה השפה להסתכן במציאת שם כולל לעוון יצירתי מאין כמוהו.

בן דורו של מתתיהו היצהרי, רבי יוסף אלבו שהיה גם הוא חבר במשלחת הויכוח ב 1413  כותב בספר העיקרים שלו על פסוקי ישעיה הנביא עליהם אמרה תורה שבעל פה "בא ישעיה והעמיד אותן- קרי את תרי"ג המצוות- על שש" . " ועל זה הדרך בעצמו הוא מה שאמרו בא ישעיה והעמידן על שש, כי ישעיה עשה ששה כללים למצות, והם שלא יחטא האדם בפעל אבל יפעל הפעולות הטובות וזהו הֹלֵךְ צְדָקוֹת, ושלא יחטא בדבור וזהו וְדֹבֵר מֵישָׁרִים, ושלא יחטא במחשבה וזהו מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת, שהמיאוס הוא הפך החמדה שהיא בלב, ואחר כך אמר שלא יספיק שלא יחטא באחת מכל אלו אלא שאף הוא נזהר שלא להחזיק יד עוברי עבירה, וזהו, נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד כי לא די שלא יקח שוחד אלא שנוער כפיו מלתמוך ידי הלוקח שוחד, ולא די שלא יחזיק יד עוברי עבירה אלא שאף הוא מתרחק מראות ברע או מלשמוע המעשה הרע, וזהו אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע. ואמר אחר כך הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ, כלומר כי לאיש כזה ראוי להאמין שישמור מבצר האמונה, כי לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים, כי לא יירא מדבר רע כי ברעב יפדנו השם ממות ובמלחמה מיד חרב. או אפשר כי הוא מרומים ישכון ירמוז אל השכר הנפשיי שבעולם העליון". (ספר העיקרים מאמר ג פרק ל). ואפשר כי עיקר העיקרים בספר העיקרים הוא " ולא די שלא יחזיק יד עוברי עבירה אלא שאף הוא מתרחק מראות ברע או מלשמוע המעשה הרע" . ניקיון הפרהסיה גם מעוברי עברה, גם מן התומכים בעוברי עברה, וגם מן המפיצים ברבים את עלילותיהם של עוברי העברה כדי לעורר בהפצתם ריגושי דמיון וסקרנות שאי אפשר להם להיטיב עם הנפש.