יום שני, 11 ביוני 2012

נגיב מחפוז, קבצן

פרופ׳ צחי וייס, האוניברסיטה הפתוחה

פרופ׳ צחי וייס
היצירות הספרותיות שמלוות אותי היום יותר מאחרות הן אלו שקראתי במהלך גיל ההתבגרות. יצירות אלו אינן עומדות לעצמן. הזמן האיטי של ימי ההתבגרות נמהל ברסיסי זכרונות, ריחות וכאבים השייכים לגיל זה. למרות שקראתי יצירות רבות יותר בשנים שבאו לאחר מכן העוצמה הרגשית הנלווית לתהליך ההתבגרות והחוויות שבמפגש הראשוני עם ספרות יפה לא חזרו על עצמם. לפני כמה חודשים אחזתי בספרו של נגיב מחפוז קבצן ספר שרכשתי בגיל 15 באחת מחנויות הספרים המשומשות בירושלים שהייתי מבלה בהן שעות, ואשר לו הקדמה מאת ששון סומך על היוצר והיצירה. הקדמה קצרה בת חמישה עמודים הייתה חשובה לי באותה עת לא פחות מהספר שכן היא למדה אותי מעט על ההקשר – וכקורא חשתי עד כמה היא מכבדת ומלווה אותי בעדינות אל היצירה. מעלעול בספר ראיתי שסימנתי לי פסקה קצרה על גיבור היצירה החש בבחילה קיומית מחייו הטובים למראית עין ומביט בגופה של אשתו. אני יכול להעלות השערות שונות מדוע סימנתי דווקא את הפסקה הזאת, אך אסתפק בהבאתה כלשונה: "הפנים מביטים בך בשאלה, אפילו לפני שהשיבו על ברכתך. רגש חם, רך ונאמן, אבל הכל כל כך נמאס. נורא המיאוס! זהו הטעם החמוץ המקלקל את הרגשות שנותרו עוד. מאחורי הפנים ניבטה הגזוזטרה הגדולה הפונה אל הנילוס מן הקומה הרביעית. צוואר אשתך נראה מתוך מחשוף שמלתה הלבנה עבה ונצב על יסודות איתנים, ולחייה עטויות שומן. היא עומדת כפסל מסורבל גדוש אמונה ועקרונות, ועיניה הירוקות צרות מכובד הבשר המכתר אותן אבל חיוכיה עדיין מביעים תמימות זכה ואהבה טהורה".(נגיב מחפוז, קבצן, תרגום: חניתה ברנד, תל-אביב תשמ"ו, עמ' 19-18).


.

אין תגובות:

פרסום תגובה