יום שני, 28 ביולי 2014

ערכי יסוד על פי חז“ל במבחן הזמן מאת יצחק מאיר

ד“ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

על ספרו של יצחק מאיר בין ערביים: ערכי יסוד על פי חז“ל במבחן הזמן - פרקי עיון והגות, הוצאת ספרית אלינר, ירושלים 2014, 334 עמודים.

מחבר הספר, יצחק מאיר, הוא הוגה דעות איש הציונות הדתית. מחנך (ניהל את כפר הנוער ימין אורד, כיהן כראש המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה), איש שירות החוץ של מדינת ישראל (היה קונסול כללי בקנדה ושגריר ישראל בבלגיה ובשוויץ), משורר וסופר. ספריו האחרונים, ’אישה אחת‘ ו‘אל חוף מבטחים‘ ראו אור בספריית מעריב-כתר. ’אישה אחת‘ תורגם לצרפתית תחת השם LA LETTRE MUETTE (המכתב האילם) וזכה בפרס "PRIX WIZO 2014". לספרו החדש, שראה אור בימים אלה, הוא העניק את השם ’בין הערביים‘ משום שמקורו בשיעורים שנתן בשבת בין הערביים במשך עשרים שנה. 

לספר שלושה מדורים: ערכים על פי חז“ל, וינייטות ושירת אשת חיל. המדור הראשון מעמיד ערכי יסוד חז“ליים במבחן המציאות של המאה העשרים ואחת, ומראה כיצד הערכים העתיקים הולכים ומסתעפים לאור מציאות שחז“ל לא יכלו אפילו לדמיין אותה. הערך הראשון הנדון בספר הוא ערך האמת. ’הטהרנות, המבקשת אמת הנוקבת את ההר ודוחה את הפשרה, עלולה להביא לידי כך שרשע, המסוגל יותר מכל אדם להעלים ראיות ולערוך את העדויות לטובתו, סופו לומר כי אין דין ואין דיין והעולם הפקר‘ (עמ‘ 23). לאמת פנים רבות, ומאיר מדבר על משפט ושלום במאזני האמת, על אמת שבלב, על אמת של מעלה, על אמת של מטה ועל אמת ואמינות.

הבסיס לתורת הערכים של מאיר הוא ההכרה באדם כיצור בעל חופש בחירה: ’כל פרט הוא יצור ספוג ערכים, הבוחר מדעת בין טוב לרע ואחראי במלוא חירותו למעשיו. בהכרה זאת טמון ערך השיוויון בין בני האדם‘ (עמ‘ 39). חופש הבחירה של הפרט עומד במציאות של הכפר הגלובלי העכשווי במבחן קשה כי הרוב מפעיל כוח מניפולטיבי על היחיד. ’הרוב המוחץ הוא כלכלי, תרבותי, לשוני, מוסרי. הכפר הגלובלי אינו כפר כלל וכלל. הוא רמה שמכבש הרוב לחץ עליה ללא רחם ועשה את כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים [...] הרוב הגלובלי לוחץ. הוא מוחק את ייחודם של עמים ותרבויות והם מתפוררים ונבלעים במגדל בבל מודרני. הסכוי לעמוד בפני הרוב שאלוהיו היחיד הוא הרוב עצמו טמון במתן עדיפות לצו העליון הקודם לכל רוב‘ (עמ‘ 42). 
האם הכל שפיט? ’ההנחה כי הכול משפט ומה שמחוץ לו מותר, היא שהחריבה את ירושלים‘ (עמ‘ 50). הרוב מחוקק חוקים. ’אי אפשר לקיים חברה מתוקנת ללא מערכות אמינות ובלתי תלויות של דינים וחוקים ושופטים ושוטרים. אבל חברה אינה מתקיימת אם היא מעמידה את הכל על הדין בלבד. יש לרדוף צדק על פי הכלל הגבוה של ’ועשית הישר והטוב‘ (עמ‘ 48). ’מערכת המשפט אינה משייטת כספינה המורמת מעם שדבר אינו מחייב אותה לבד מים החוקים והמשפטים [...]. אם החוק יתנהל כמערכת חוץ-ערכית הוא יחדל לעורר את אמונה של החברה בעקרונות המשפט והצדק. כוחו של החוק תלוי בהכרה בגבולותיו’ (עמ‘ 50). 
מאיר מדבר על אלהים ואדם, על מושג חילול השם ועל זכויות אדם: הזכות לחיים, הזכות לשונוּת, הזכות לגמול צודק, הזכות לקבוע את העתיד וזכות המחאה. 
חלק מיוחד בספר מוקדש לנושא המורכב של חברות ומחירה ולמועדים בלוח השנה העברי-ישראלי. 
דיון חשוב במיוחד בספר הוא הדיון בנושא הזיקנה, נושא שאי אפשר להגזים בחשיבותו לנוכח ההתארכות הדרמטית בתוחלת החיים של האדם שחווה החברה המערבית בת זמננו. מהם פניה של חברה שאינה מכירה את הזיקנה אף שהפרטים בתוכה זוכים לתוחלת חיים מופלגת? חברה שאין בה היררכיה בין זקן זקן לבין זקן צעיר ובוודאי שלא בין זקן וצעיר? בעולמנו הטכנולוגי והכלכלי, הבטחוני והפוליטי ישנה העדפה מובהקת לגוף הבריא, למוח הרענן, ולאמונה כי לעתיד יש עדיפות ברורה על פני העבר. הצעירים, הוא כותב, הם הקטרים של הקידמה, מרחיבי גבולות ההווה, סוללי הדרך של המחר. אולם הזקנים הם אלה שמניחים את התמרורים הנושנים לאורכן של הדרכים החדשות. בתמרורי האתמול טמון הזכרון הקולקטיבי של לוחמי הדורות על החיים כייעוד וכשליחות. לזקנה יש ממד שחורג ממד הגיל הביולוגי. ’אין עתיד לעולם ללא פריצת הדרך של הצעירים, אין לו תקווה ללא שמירת הדרך ביד הזקנים‘ (עמ‘ 144-143). ’זהו סוד טמיר. אברהם זכה להיות הזקן הראשון בדברי ימי האדם לא מחמת גילו המופלג אלא מפני שהבין כי הוא נועד לשמור על צלם הצדק בעולם ועל היות האלוהים עצמו מגדלור הצדק בבריאה [...]. אברהם היה הראשון שהבין כי כוחו אינו בחתירה, זה כוחם של הצעירים, כי אם בניווט‘ (עמ‘ 144).
המדור השני בספר הוא אוסף של חמישים וינייטות פיוטיות לפרשת השבוע. וינייטה היא סוגה ספרותית מיוחדת. שם ליצירה אמנותית, ציור או ניגון או פרוזה, שהיא שלמה במידותיה המצומצמות והמוגדרות. מאיר בחר בוינייטות כדי לגלות בהן את הפואטי והיפה באוצר המורשת שהורישו לנו חכמינו. מכל פרשת שבוע הוא מחלץ עניין שמעניק לו השראה לוינייטה על אמונה, אדם ואומה.
הוינייטה האחרונה בספר היא על פרשת ’בא‘ ונושאת את הכותרת ’עבד אלוהי החירות‘ (עמ‘ 317-314). עניינה הוא יציאת מצרים, אלהים ומשה. וכך הוא כותב על יציאת מצרים: ’בסאגה הזאת יש רק מנצח אחד. ה‘ אלוהי העברים. הוא מנצח במצרים. הוא מנצח ביציאת מצרים. הוא גם המנצח בסאגת המדבר. הוא המנצח בהר סיני. לא משה. הוא עבד ה‘, עד מעברות הירדן, שם הוא מת, ’ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה‘ (במדבר לד, ו). חסד עשה האלוהים עם עבדו שלחם בשמו את מלחמת שחרור האדם מדורסו ואת מלחמת קידוש החירות בעולם שהוא לא נקבר, שאין לו מצבה הקונה לעצמה מימד משלה, שרוחו משוחררת ומרחפת על פני כל הארץ, כל הימים, עד לעצם היום הזה, עד לכל הימים שיבואו‘ (עמ‘ 317). 
הגראנד-פינאלה של הספר הוא שירת אשת חיל (עמ‘ 335-321). מאיר מצטט את משלי ל“א י-לא, בית אחרי בית, ולאחר כל בית הוא מביא את מחשבותיו, כשהוא מתחיל בהוויתו הפרוזאית של המקרא ומפליג ממנה להוויתו המדרשית. אשת החיל שלה הוא גם הקדיש את הספר כולו היא ’ירדנה בר נוי עליה השלום. מורה ומתנדבת שנקטפה בדמי ימיה בשרתה את האדם בישראל באשר הוא אדם‘ (לשון ההקדשה של הספר). 

ספרו של יצחק מאיר הוא נכס תרבותי יקר. עומק מחשבותיו של מאיר, לשונו העברית המופלאה, ידיעותיו המופלגות במקורות ישראל וחדות הבנתו את המציאות הישראלית והבינלאומית של זמננו, עושים את דיוניו בערכי היסוד של הקיום האנושי לרבי ערך. ממליצה על הספר בחום לכל איש שרוח החינוך, היושר, החכמה ואהבת האדם מפעמת בו. 

2 comments:

  1. מעניין מאד. תמיד אני מתחבטת בשאלה . מה בין פעם להיום?

    השבמחק
  2. מעורר מחשבה וראוי שכל מחנך (ולא רק הממלדים תרבות ישראל) יקרא ויישם בעבודתו החינוכית. ערכי היהדות היו והינם הבסיס החשוב לערכים חברתיים עליהם אנו שואפים לחנך את ילדינו!

    השבמחק