אסתר ויתקון זילבר, משוררת, ציירת, מרצה לספרות עברית
קִרְאוּ לְיַעֲקֹב
הָבוּ לִי בָּנִים, אִם אַיִן, מֵתָה אָנֹכִי –
נַחְשׁוֹל מְרִירוּת נִלְפַּת בִּגְרוֹנִי, פָּרַץ מֵעֵינַי, סִמֵּא אֶת עֵינָיו.
כִּסָּה בְּיָדוֹ עֵינָיו וְנָאַק:
הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנֹכִי –
הִתְפַּלַּלְתִּי לֵאלֹקָיו. בְּכָל מְאֹדִי. שֶׁבַע פְּעָמִים בְּיוֹם.
גַּם רִסַּקְתִּי הַתְּרָפִים לְאָבָק וּפִזַּרְתִּי בַּנַּחַל.
אוּלַי נָצַר בְּלִבּוֹ טִינָה עַל שֶׁנָּתַתִּי יָדִי לִמְזִמַּת אָבִי,
שֶׁוִּתַּרְתִּי עַל רֵאשִׁית-אוֹן אַהֲבָתוֹ הָעוֹרֶגֶת אֵלַי?
אוּלַי הַכְּאֵב שֶׁפִּלַּח אוֹתוֹ כְּבָרָק
בַּבֹּקֶר שֶׁלְּמָחֳרָת, כְּשֶׁגִּלָּה הַתַּרְמִית–
מְעוֹרֵר עָלַי אֶת מִדַּת הַדִּין?
קִרְאוּ לְיַעֲקֹב!
אֲהָהּ, לוּ יִחְיֶה בֶּן-אוֹנִי לְפָנֶיךָ, אֵלִי,
כְּיוֹסֵף שֶׁמֵּצִיץ אֵלַי בַּחֲרָדָה בְּעֵינָיו הַיָּפוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן
הֵיכָן אִישִׁי? הֵיכָן?
קִרְאוּ לְיַעֲקֹב!!
כְּשֶׁרָץ לִקְרָאתִי מִן הַבְּאֵר,
גֶּבֶר מְגֻדָּל, חִבְּקַנִי בִּסְעָרָה
נְשָׁקַנִי עַל מִצְחִי, וּבָכָה,
נִבְהַלְתִּי עַד מְאֹד. יַלְדָּה הָיִיתִי,
וְאַחַר עַד מְאֹד רָצִיתִי לִצְחֹק. אִישׁ מוּזָר,
גוֹלֵל הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, לְבַדּוֹ,
לְחָיָיו אַדְמַת קַיִץ מִבַּעַד לִזְקָנוֹ הַקָּלוּשׁ,
זְרוֹעוֹתָיו חֲלָקוֹת, חָזֵהוּ כְּאֶבֶן שַׁחַם בּוֹהֶקֶת בַּשֶּׁמֶשׁ.
הִבִּיט בִּי בְּמַבָּט שֶׁלֹּא רָאִיתִי כְּמוֹתוֹ מֵעוֹלָם
וּבְרִיסָיו רְסִיסֵי דְּמָעוֹת...
כֻּלָּם שָׂחוּ בְּאַהֲבָתוֹ אֵלַי כָּל הַשָּׁנִים הָאֲרֻכּוֹת
כְּשֶׁעָבַד בַּעֲבוּרִי.
מִמָּחֳרַת לֵיל הַכְּלוּלוֹת עִם לֵאָה
כְּשֶׁרְאִיתִיו, שָׁחוּחַ וּמַקֵּל הָרוֹעִים נִגְרָר בְּיָדוֹ –
נָבְטָה אַהֲבָתִי אֵלָיו...
קִרְאוּ לְיַעֲקֹב!
חִפַּשְׂתִּי אֶת מַבָּטוֹ, לְכַבְּדוֹ בַּחֲרִיץ גְּבִינָה
מַעֲשֵׂה יָדַי. הִתְחַמֵּק. לִפְעָמִים הִתְבּוֹנֵן בִּי מֵרָחוֹק.
הִשְׁתּוֹקַקְתִּי אָז לְהִבָּלַע בְּחֵיקוֹ הַגָּדוֹל, לָחוּשׁ אֶת עַצְבוּתו, לַהֲמִסָּהּ אֶל תּוֹךְ גּוּפִי הַדַּק,
שְׂפָתָיו יִלְבְּשׁוּ פִּיּוּס...
אָבִי הִתְרַצָּה לִתְחִנּוֹתַי, וּנְתָנַנִי לְיַעֲקֹב.
יַעֲקֹב! יַעֲקֹב?!
אֹשֶׁר גָּדוֹל זָרַח עָלַי.
בְּעֵינָיו הַנּוֹהוֹת אֵלַי נֶחְרְצוּ תָּוֵי כְּאֵב.
מַבְּטֵי לֵאָה דָּקְרוּ אֶת אָשְׁרִי.
הִתְפַּלַּלְתִּי לְמַעַן אָשְׁרָהּ, לְמַעַן אָשְׁרִי.
לֵאָה חָבְקָה בָּנֶיהָ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה.
וַאֲנִי – גֶּפֶן יְפֵיפִיָּה בְּיַרְכְּתֵי הָאֹהֶל.
שָׁפַכְתִּי תְּפִלָּתִי לֵאלֹהַּ.
לַשָּׁוְא.
אָשְׁרִי הִתְכַּוֵּץ לִפְקַעַת חֲמוּצָה בְּשִׁפּוּלֵי בִּטְנִי
גַּם תַּחַת לְשׁוֹנִי…
בְּיֵאוּשִׁי זָעַקְתִּי – הָבָה לִי בָּנִים, אִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.
כְּשֶׁהֵסִיר כַּף יָדוֹ מֵעֵינָיו רָאִיתִי אוֹרוֹ נוֹהֵר אֶל עֵינַי.
חִבְּקַנִי בְּאוֹתָהּ פִּרְאוּת רֹךְ כְּאָז לְיַד הַבְּאֵר.
לִבִּי פִּרְפֵּר.
נוֹלַד יוֹסֵף.
לוּ יַעֲמֹד אִישִׁי לְיָדִי.
יַבִּיט בִּי.
תִּתְקַבֵּל דִּמְעָתוֹ
לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד
יִתְחַדֵּשׁ אוֹנִי לְחַלֵּץ בְּנִי אֶל הַחַיִּים...
יַעֲקֹב?! יַעֲקֹב?!
קִרְאוּ לְ יַ עֲ קֹ ב !!!
קִרְאוּ לְיַעֲקֹב
"וַתֵּלֶד רָחֵל, וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ" (בראשית לה, טז)
 |
| קראו ליעקב |
הָבוּ לִי בָּנִים, אִם אַיִן, מֵתָה אָנֹכִי –
נַחְשׁוֹל מְרִירוּת נִלְפַּת בִּגְרוֹנִי, פָּרַץ מֵעֵינַי, סִמֵּא אֶת עֵינָיו.
כִּסָּה בְּיָדוֹ עֵינָיו וְנָאַק:
הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנֹכִי –
הִתְפַּלַּלְתִּי לֵאלֹקָיו. בְּכָל מְאֹדִי. שֶׁבַע פְּעָמִים בְּיוֹם.
גַּם רִסַּקְתִּי הַתְּרָפִים לְאָבָק וּפִזַּרְתִּי בַּנַּחַל.
אוּלַי נָצַר בְּלִבּוֹ טִינָה עַל שֶׁנָּתַתִּי יָדִי לִמְזִמַּת אָבִי,
שֶׁוִּתַּרְתִּי עַל רֵאשִׁית-אוֹן אַהֲבָתוֹ הָעוֹרֶגֶת אֵלַי?
אוּלַי הַכְּאֵב שֶׁפִּלַּח אוֹתוֹ כְּבָרָק
בַּבֹּקֶר שֶׁלְּמָחֳרָת, כְּשֶׁגִּלָּה הַתַּרְמִית–
מְעוֹרֵר עָלַי אֶת מִדַּת הַדִּין?
קִרְאוּ לְיַעֲקֹב!
אֲהָהּ, לוּ יִחְיֶה בֶּן-אוֹנִי לְפָנֶיךָ, אֵלִי,
כְּיוֹסֵף שֶׁמֵּצִיץ אֵלַי בַּחֲרָדָה בְּעֵינָיו הַיָּפוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן
הֵיכָן אִישִׁי? הֵיכָן?
קִרְאוּ לְיַעֲקֹב!!
כְּשֶׁרָץ לִקְרָאתִי מִן הַבְּאֵר,
גֶּבֶר מְגֻדָּל, חִבְּקַנִי בִּסְעָרָה
נְשָׁקַנִי עַל מִצְחִי, וּבָכָה,
נִבְהַלְתִּי עַד מְאֹד. יַלְדָּה הָיִיתִי,
וְאַחַר עַד מְאֹד רָצִיתִי לִצְחֹק. אִישׁ מוּזָר,
גוֹלֵל הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, לְבַדּוֹ,
לְחָיָיו אַדְמַת קַיִץ מִבַּעַד לִזְקָנוֹ הַקָּלוּשׁ,
זְרוֹעוֹתָיו חֲלָקוֹת, חָזֵהוּ כְּאֶבֶן שַׁחַם בּוֹהֶקֶת בַּשֶּׁמֶשׁ.
הִבִּיט בִּי בְּמַבָּט שֶׁלֹּא רָאִיתִי כְּמוֹתוֹ מֵעוֹלָם
וּבְרִיסָיו רְסִיסֵי דְּמָעוֹת...
כֻּלָּם שָׂחוּ בְּאַהֲבָתוֹ אֵלַי כָּל הַשָּׁנִים הָאֲרֻכּוֹת
כְּשֶׁעָבַד בַּעֲבוּרִי.
מִמָּחֳרַת לֵיל הַכְּלוּלוֹת עִם לֵאָה
כְּשֶׁרְאִיתִיו, שָׁחוּחַ וּמַקֵּל הָרוֹעִים נִגְרָר בְּיָדוֹ –
נָבְטָה אַהֲבָתִי אֵלָיו...
קִרְאוּ לְיַעֲקֹב!
חִפַּשְׂתִּי אֶת מַבָּטוֹ, לְכַבְּדוֹ בַּחֲרִיץ גְּבִינָה
מַעֲשֵׂה יָדַי. הִתְחַמֵּק. לִפְעָמִים הִתְבּוֹנֵן בִּי מֵרָחוֹק.
הִשְׁתּוֹקַקְתִּי אָז לְהִבָּלַע בְּחֵיקוֹ הַגָּדוֹל, לָחוּשׁ אֶת עַצְבוּתו, לַהֲמִסָּהּ אֶל תּוֹךְ גּוּפִי הַדַּק,
שְׂפָתָיו יִלְבְּשׁוּ פִּיּוּס...
אָבִי הִתְרַצָּה לִתְחִנּוֹתַי, וּנְתָנַנִי לְיַעֲקֹב.
יַעֲקֹב! יַעֲקֹב?!
אֹשֶׁר גָּדוֹל זָרַח עָלַי.
בְּעֵינָיו הַנּוֹהוֹת אֵלַי נֶחְרְצוּ תָּוֵי כְּאֵב.
מַבְּטֵי לֵאָה דָּקְרוּ אֶת אָשְׁרִי.
הִתְפַּלַּלְתִּי לְמַעַן אָשְׁרָהּ, לְמַעַן אָשְׁרִי.
לֵאָה חָבְקָה בָּנֶיהָ שָׁנָה אַחַר שָׁנָה.
וַאֲנִי – גֶּפֶן יְפֵיפִיָּה בְּיַרְכְּתֵי הָאֹהֶל.
שָׁפַכְתִּי תְּפִלָּתִי לֵאלֹהַּ.
לַשָּׁוְא.
אָשְׁרִי הִתְכַּוֵּץ לִפְקַעַת חֲמוּצָה בְּשִׁפּוּלֵי בִּטְנִי
גַּם תַּחַת לְשׁוֹנִי…
בְּיֵאוּשִׁי זָעַקְתִּי – הָבָה לִי בָּנִים, אִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.
כְּשֶׁהֵסִיר כַּף יָדוֹ מֵעֵינָיו רָאִיתִי אוֹרוֹ נוֹהֵר אֶל עֵינַי.
חִבְּקַנִי בְּאוֹתָהּ פִּרְאוּת רֹךְ כְּאָז לְיַד הַבְּאֵר.
לִבִּי פִּרְפֵּר.
נוֹלַד יוֹסֵף.
לוּ יַעֲמֹד אִישִׁי לְיָדִי.
יַבִּיט בִּי.
תִּתְקַבֵּל דִּמְעָתוֹ
לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד
יִתְחַדֵּשׁ אוֹנִי לְחַלֵּץ בְּנִי אֶל הַחַיִּים...
יַעֲקֹב?! יַעֲקֹב?!
קִרְאוּ לְ יַ עֲ קֹ ב !!!
השיר מקרין עוצמה, הבנה ואמפטיה לנפש רחל אמנו. אסתר ויתקון משוררת מחוננת הצליחה בכשרונה האמנותי לחשוף בדרך פואטית את זעקותיה של רחל ואת עומק רגשותיה ליעקב.
השבמחקשירה נפלאה,חודרת לפנים הנפש והלב, רק אישה, היודעת וחווה רגישויות נפש רעותה מתוך הזדהות שלמה מסוגלת לבטא זאת כמו המשוררת אסתר ויתקטן זילבר.
השבמחק