מסורת מול ממסד

פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

מסורת מול ממסד

פרשת מסעי: במדבר לג 1 - לו 13

מדבר סיני

זהו סיום ספר במדבר. המדבר שמשמעו הנדודים הארוכים ומלאי האירועים. המדבר שהוא בעצם פרוזדור לכניסה לארץ. הפרשה מונה את התחנות בהן חנו בני ישראל במסע במדבר, והן רבות.  ללמדנו על הדרך הארוכה והמפותלת שעומדת עתה לפני סיום. ולפנינו שמות שהם נקודות ציון בעלות משמעות ליודעים.

בולט כאן עניין ערי המקלט. ערי המקלט אמורות לקום רק בארץ ישראל - בכנען, כפי שנראה בהמשך. האדמה היא בעלת ממד של טוהרה. ערי המקלט מיועדות למי שרצח בשגגה והוא חושש מנקמת הדם, שזהו עניין משפחתי שבטי ללא שליטה ממש של הממסד בבני המשפחה המחפשים נקמה. אנו רואים זאת עד היום בחברות מסורתיות. 

עליהם להקים שש ערים כאלה: שלוש בעבר הירדן המזרחי ושלוש בעבר הירדן המערבי. מעניין שהימצאותן של הערים בעבר הירדן המזרחי רומז על תפיסה המכלילה את עבר הירדן המזרחי בגבולות הארץ. שמספחים חבל ארץ זה. האדם הנמלט לשם מוגן, אבל זה בתנאי שיעמוד למשפט, ובינתיים הגואל, שהוא קרוב המשפחה של הנרצח, מנוע מנקמה. מטרת המשפט היא לברר אם הרג בשגגה, בטעות, או במזיד, כלומר בכוונה תחילה. במקרה זה, כשהייתה כוונה מראש, אין חוק עיר המקלט מגן על הרוצח, אבל עיר המקלט מגנה עליו עד לבירור. ושימו לב על ההטעמה על כלי ההרג: ברזל, אבן או כלי עץ, סביר שאין זה מקרה אלא יש כאן מזימה. עד כמה חשוב היה לאפשר לברוח לעיר המקלט? אנו רואים, שהמקורות המדרשיים מעירים, שאם עליו להימלט בשבת, שיעשה כן, כי כידוע פיקוח נפש דוחה שבת.

ועוד הערה ההולמת את הקונטקסט: אין להמית אדם החשוד ברצח על פי עד אחד. חיי אדם הם ערך עליון: "ועד אחד לא יענה בנפש למות" (לה 30).

השאלה היא מהי המשמעות לכול זה בפרשה הנתונה. ובכן, הם אמורים להיכנס לארץ, והארץ טהורה ואסור לטמא אותה: "ולא תטמא את הארץ" ( לה 33-34). חשוב מאד להדגיש שנכנסים לארץ ומדברים על החיים שם, הרי מה שחשוב במיוחד הוא לדאוג שחלילה לא יהיו מקרי רצח בזדון. שוב ושוב אנו נתקלים בהנחיות בדבר כבוד האדם וקדושת החיים. אם זה לא נשמר אז ספק אם הארץ ראויה לישראל. עד כדי כך. קדושת האדם הקשורה עם הארץ, אלה אחוזים זה בזה.

אני מבקש לחזק נקודה שעולה מהפרשה. הרי מה יש כאן? יש כאן מתח או התנגשות בין חוק השבט, שהוא חזק מאד, ואין אפשרות להתעלם ממנו, לשלטון המרכזי. החיים המדיניים הריבוניים בארץ, קרי המדינה, תובעים מערכת שלטונית, חוקית ומשפטית חדשה משלהם. זה למעשה ביטוי למה שקורה. ייתכן שתהיה התנגשות בין המערכת השלטונית-ממלכתית ובין המסורת. למעשה זהו גם מבחנה של הרשות הממלכתית. ומעניין, שהרשות הממלכתית פועלת לפי קריטריון של מוסר בסיסי וצדק עקרוני, שהמערכת המסורתית איננה רואה בו עיקר. ולכן יש כאן התנגשויות בלתי פוסקות.

אצלנו המערכת נתקלת במתח הגדול בין המסורת לחוק המדינה. וזה מעורר מחשבה על כוח המסורת מול המודרנה ההומניסטית שמאפיינת את חוק המדינה. במדינתנו השארנו סוגיות בחיי משפחה בידי בתי הדין הדתיים המסורתיים. האם נטלנו בכך סיכון בשם המוסר האוניברסאלי? יש על כך ויכוחים קשים. אבל צריך בהחלט לשמוע גם את קול המסורת, אף אם היא איננה מוכנה להסתפק בחיצוני ובטקסי והיא מבקשת לעשות לה שביתה גם בחיי היום יום ומעבר להם. חוקי המסורת נוקשים כי המסורת לא מוותרת, והמתח בין המסורת למדינה ימשך, וזהו עימות שאין "לנצח" בו.