יום חמישי, 13 בנובמבר 2014

וינייטה לפרשת חיי שרה התשע"ה: חיים לאין שיעור

 יצחק מאיר, משורר, סופר, הוגה דעות ומחנך
בריאת האדם, מיכאלאנג׳לו
האינטואיציה היא האמן היצירתי הגדול ביותר של השפה. היא משלה באדם המדבר ובראה בעבורו את המציאות שהתנאתה במראות הצובאות של לשונות העולם השונות והמגוונות והמציאה לה שבעים פנים. אדם, באשר הוא שם ובאשר הוא אדם, זוכר. זאת המציאות. באה השפה במקום אחד ונתנה שם remember למציאות הזאת. משמע, היא סברה שהעבר נעשה אברים אברים, MEMBERS מפוזרים ומפורקים באסם התודעה, ובא הזיכרון ואוסף את השברים ומצרף אותם לשלמות כמקדם. כך, סברה אותה שפה, אומרים 'לזכור'. באה לה שפה אחרת למקום אחר ואמרה כי לזכור הוא sous-venir, לבא - 'venir'  מן התת,sous  תודעה, יחד Souvenir,, ו"אני זוכר הוא",  'Je 'me souviens , כאילו הנשכחות זורמות להן מתחת להכרה הגלויה ואדם יכול להציף אותן מעלה וחוצה.. כך, סברה אותה שפה, אומרים 'לזכור'. העברית, במרחב המזרח תיכוני, הייתה קרובה לתרבויות שהסבירו את הזיכרון כהטבעת העבר לתוך טבלאות של דונג, ועל כן אמרה ש'לזכור' אינו אלא תיבה בה נתחלפה הד' של 'דקר' לז' של 'זכר' מפני שכך, במעשה חריטה בדקר בלוחיות מטאפוריות אומרים 'לזכור'. וכהנה עוד ועוד. לא ישבו בעלי לשון בפתחי מנהרות קדומות לאור מדורות בוערות ודנו באסיפות זקניהם איך אומרים 'לזכור'. החוכמה שהילכה חופשי בעולם בחרה אינטואיטיבית את המציאות של זיכרון על פי דרכה, ולשון אל לשון אמרה כי זיכרון זה, שהוא מתנת אל אחת, כל השמות שניתנו לו שמותיו הם. כיוצא בזה אירע לה לכל אומה ולכל לשון שהעניקה למציאות הכלל אנושית מגוונים המפרשים אותה ונמצאים מרחיבים את גבולותיה. הרוצה להאריך - יאריך, והרוצה לראות בנאמר עד הנה רק דוגמית, יעמוד ויגיע לעיקר. 



התיבה "חיים" מנויה כתיבה בלשון רבים. התיבה "מוות" מנויה כתיבה בלשון יחיד, כאילו יש בהם בחייו של איש אחד יותר "מחיים אחד"- אם מותר לעקם כך את הלשון ולומר על רבים 'אחד'- וכאילו המוות בבוא יומו של האדם הוא יחיד, אחד, סופי, מוחלט, לא ניתן לשום חלוקה. "בִּשְׁנַ֨ת שֵׁשׁ־מֵא֤וֹת שָׁנָה֙ לְחַיֵּי־נֹ֔חַ בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָֽה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה נִבְקְעוּ֙ כָּֽל־מַעְיְנֹת֙ תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וַאֲרֻבֹּ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם נִפְתָּֽחוּ" (בראשית ז', י"א) . ביום בו הביא ה' מבול על הארץ אומר המקרא לראשונה "חַיֵּי נֹ֔חַ" כאילו חי במשך שש מאות שנות קיומו הארוכות  כמה וכמה חיים. כך רצה האמן האינטואיטיבי העברי. אף על פי שכל שש מאות השנים בהן חי נח הם רצף אחד ויחיד של חיים, בחר האמן האינטואיטיבי להשמיט את היחיד מן המציאות של LIFE, VIE, LEBEN,ZOE כולם לשון יחיד, ולקבוע שחיים הוא לשון רבים. 
המקרא נשאר כמובן נאמן לפסיקה הזאת ומיד אחר הופעת 'חיים' ברבים אחר, נמנים עשרים ושבע שנותיה של שרה בפסוק "וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵי֖ חַיֵּ֥י שָׂרָֽה" (בראשית כ"ג, א'). לא זו אף זו, להדגשת הבחירה בחיים יחידיים בלשון רבים, חוזר הפסוק על 'חַיֵּ֣י' בראשיתו, ועל 'חַיֵּ֣י' בסופו, ושרה שלא חייתה אלא פעם אחת נרשמת כמי שחייתה חיים רבים, לא אחת אלא פעמיים! הדרשנים מקדמת דנא ערים לתוכן המתמיה של הבחירה הזאת ונוטים לפרק את חייה של שרה לפרקים, פרק של שבע, ושל עשרים ושל מאה, "בת מאה שנה כבת עשרים לנוי, בת עשרים שנה שוותה לבת שבע ביופי" ולחברם שוב ליחידה שלימה, "וכולן עברו בשמחה ובששון". (מדרש שכל טוב לחיי שרה). על הפסוק "וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה" (שם, מ"ז, כ"ח)  כתוב במדרש ('משנת רבי אליעזר' פרשה י"ג), כי "שנותיהן שלראשונים מסורגין... מפוזרין", לומר לך כי ראשיתם, ואמצע שלהם, וסופם כולם מתחברים לאמת אחת, והיעקב בעלומיו, והיעקב בבגרותו, והיעקב בזקנתו הוא אותו יעקב, שלא שנה משלימותו ותמימותו, וכן הדבר בכל אבות האומה. הניסיון האצילי הזה לפתור כך את חידת הרבים ש "בחיים אחד", אינו משכנע את הכתוב עצמו. הפסוק המצוטט למעלה אומר "וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙", ויהי לשון יחיד, אף על פי ש "יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙" היה צריך למשוך "וַיְהִ֤יו יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙", לשון רבים, אבל לא, "חַיָּ֔יו" רבים אינו אלא יחיד ויאה לומר על כן, ַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו..", כי חיים אחד במהות הוא החיים שהם רבים בלשון. 
הרב יעקב צבי בן הרב גמליאל מֵקלנבורג, שכיהן ברבנות בעיר קניגסברג שבאשכנז (פרוסיה)  למן שנת ,1831 התמודד בפירושו הנודע "הכתב והקבלה" עם המאפיין המתמיה של תיבת 'חיים' בפסוק המסכם חייה של שרה בהם מופיעות  התיבות "חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה" פעמיים, בראש הפסוק ובסופו. "האדם מיועד כל זמן היותו לחיות חיים כפולים, חיות גשמי וחיות רוחני, ... דברים הנצרכים אל חיי גופני כאכילה שתיה ושינה, גם לכל דברים האמצעים שהם הכנה לקיום גופו כמו עבודת אדם ועסקיו ... מצד צרכי עולם הזה לבד, גם מן החיוב עליו לחיות חיות הרוחני מצד נפשו העליונה, והוא העסק בעניינים רוחניים כמו העיון בתורה ובקיום מצוותיה, ושני מיני החיים האלה המיועדים לכל אדם מצד היותו מובחר הבריאה צריכים להיות אגודים אחוזים ונצמדים יחד לא יתפרדו לעולם.... אף שהוא חי אין חיותו רק מצד גופו וכחיי הבהמה ". חיי האדם על כן, בהגדרה, אינם אחד, אינם יחיד, אלא שניים, ושניים הוא מיעוט רבים. "האושר האמתי לאדם" מוסיף בעל 'הכתב והקבלה', "הוא בהיותו חי חיים כפולים, חיי הגוף עם חיי נפשי, מתעסק בעניני גשמי בכוונת תועלת רוחני, ועל דרך זאת הוא חיי עולם הזה מצורף עם חיי עולם הבא (בשנות חייו עלי אדמות! י.מ), וזהו שהעידה התורה על שרה אמנו שבכל משך זמן עמידתה בארץ הייתה חיה חיים כפולים הנזכרים, וזהו שאמר הכתוב 'שני חיי שרה' (דאס צווייפאכע לעבען שרה'ס) (המקור בגרמנית, "פניה הכפולים של חייה של שרה"), שלא הייתה חיותה חיות גופי לבד, אבל הייתה מצורף אליו גם חיות הרוחני".
 ניתן להשיג מן ההתמודדות המרשימה הזאת עם אופייה הקסום של התיבה 'חיים' ברבים, כי על כן המוות הוא יחיד, כי בעזוב הנשמה את הגוף, לא נותר בו באדם מן העולם הבא ולא כלום כי אם הגשמי, כי אם גופו, והגוף לבדו, אין בו אלא גווייה אחת, כמוה ככל גוויה. עם זאת, מותר להסתפק בחד משמעותיות של הפרשנות הזאת שכן בהביאו מבול על הארץ אומר ה' " וַאֲנִ֗י הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אֶת־הַמַּבּ֥וּל מַ֙יִם֙ עַל־הָאָ֔רֶץ לְשַׁחֵ֣ת כָּל־בָּשָׂ֗ר אֲשֶׁר־בּוֹ֙ ר֣וּחַ חַיִּ֔ים מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֥ל אֲשֶׁר־בָּאָ֖רֶץ יִגְוָֽע" (בראשית ז',י"ז), כולל חיה ועוף ולא כדברי בעל 'הכתב והקבלה' שייחד 'חיים' בלשון רבים לבני אדם, עליוני הבריאה, החיים את העולם הזה ואת העולם הבא, את חיי הגוף הנחות ואת חיי הרוח העליונה, בעת ובעונה אחת. גם חיה ועוף ורמש ודגת הים יש בהם ר֣וּחַ חַיִּ֔ים, 'חיים' ברבים.
על כורחך הסוד אינו באיכותם של החיים אלא בעצם הבנת מהותם. התיבה 'חיים' אינה רק שם עצם. היא גם פועל. הוא יחידאי. הוא אינו יוצא ואינו עומד. כי לחיות דה לא לנשום בלבד. זה לא לנוע בלבד. זה לא לגדול בלבד. זה לא פועל של פעולה מסוימת. זה לא רק אונות מוח פעילות וצמתים של מוליכים חשמליים, לא רק ריאות נושמות, לא רק לב הולם. לחיות זאת מהות מורכבת, שיש בה גם נשימה וגם הליכה וגם גדילה וגם מחשבה גם מוח גם לב, לא רק כליות אלא גם מוסר, לא רק עמוד שידרה אלא גם זקיפות קומה, לא רק פריון אלא גם אהבה, וגם תקווה, וגם שאיפה, וגם ייאוש, וגם ראיית הנולד וגם עיוורון בצהרי היום. זה יחיד שכולו רבים, ורבים שכולו מיוחד. " וְאַתֶּם֙ הַדְּבֵקִ֔ים בַּה' אֱלֹהֵיכֶ֑ם חַיִּ֥ים כֻּלְּכֶ֖ם הַיּֽוֹם" (דברים ד',ד'). פועל. גם החיה מקיימת את הפועל חַיִּ֥ים ברבים, היא זנה אבל גם מתקיימת על אינסטינקטים, היא יודעת לבנות קן, לחצות אוקיינוסים, להתאגד לעדרים, לצוד בלהקה, בדין, גם היא, חייה יחיד הם חיים רבים.
והמוות? מהו המוות. כיבוי אורות כללי של כל מה שחי. במתג אחד. בהרף עין. הכל, דומם, כל מה שהיה מפגן רב אנפין הופך חומר השב אל האדמה ממנה לוקח, אם אדם הוא  אם חיה. המוות, הוא יחיד. החיים, רבים שברבים. לא שחיים פעמים רבות, מדי שנה, כפי שיכולים היו להבין את המושג "וְיוֹסִ֥יפוּ לְּ֝ךָ֗ שְׁנ֣וֹת חַיִּֽים" ( משלי ט',י"א), שנים נפרדות של חיים המתוספים למסכת שלימה אחת. חיים פעם אחת חיים מרובים
הדרמטורג-המשורר שייקספיר במחזהו יוליוס קיסר כותב :
 Cowards die many times before their deaths./The valiant never taste of death but once./Of all the wonders that I yet have heard,/It seems to me most strange that men should fear,/Seeing that death, a necessary end,/Will come when it will come.
(מוגי הלב מתים פעמים רבות לפני מותם. אמיצי הלב אינם מתודעים לטעמו של מוות אלא פעם. מה שמתמיה אותי יותר מכל מה ששמעתי עד הנה הוא שאנשים יראים את המוות אףעל פי שהם יודעים כי הוא בלתי נמנע,ויבא כאשר יבחר להבוא).( יוליוס קיסר, מערכה ב', תמונה שנייה, תרגום חפשי י.מ). זאת מטפורה . כמו "אני לבי מת" (ביאליק). במציאות גם 'החיים', אף על פי שהחכמים הנעלמים של רזי הלשון העברית עשו אותם רבים, אחד הם, גם המוות, אף על פי שלא אחת אדם חש כאילו לבו חלל בקרבו, אחד הוא. והאור האחד הוא גדול. נורא הוד. וכיבוי האורות, האחד,- מי יידע.

ספרו של יצחק מאיר, בין ערביים
י"ט מר חשון התשע"ה, 12.11.2014

אין תגובות:

פרסום תגובה