יום חמישי, 6 בנובמבר 2014

יעל מאלי על גירוש הגר באומנות

יעל מאלי, גרש האמה הזאת 
  * תודה ליעל מאלי על הרשות לפרסם את מאמרה בבלוג זה. 
  * פורסם בבלוג של יעל מאלי ובמוסף ׳שבת׳ של מקור ראשון.
השם הגר הוא שם די נפוץ בימינו, והורים קוראים לבתם בשם זה מסיבות מגוונות. הזדהות עם האמה המעונה תחת גבירתה מבטאת מחאה חברתית ומעמדית על עוולות הנעשות בימינו, ולעתים גם עמדה פוליטית. שם זה עשוי גם לרמז על השקפה דתית, על רצון להכניס רוח מדברית פורקת עול אל התרבות היהודית כבדת הראש, או על הזדהות עם דמויות "דחויות" במסורת האורתודוקסית. לעתים הסבתא "שרה" מונצחת באמצעות שדרוג עדכני ומהופך בדמות השם "הגר" המצטלצל צעיר וקל. האם כל אלו חשבו על כך שהגר היא האישה הראשונה במקרא שזוכה להתגלות של מלאכים? ואולי אין צורך להטעין את השם במשמעויות כבדות משקל. אולי יש הורים הבוחרים בשם זה פשוט משום שהוא בעל צליל נעים, ומשום שהוא מזכיר להם אישה יפה, מרדנית וחופשית ברוחה.
הפנים המגוונים שמייצגת הגר והסיפור הדרמטי של גירושה הפכו את דמותה למוקד של יצירות אמנות רבות. מהולנד של המאה ה־17 ידועות כיום למעלה ממאה יצירות כאלו שנוצרו בחוגו של רמברנדט. מדוע אמנים כה רבים בחרו לתאר את גירוש הגר? במחקר נדרשו לשאלה זו והציעו תשובות שונות. כשהתשובות רבות, מסתבר שהשאלה חזקה יותר מהתשובה. במאמר זה נבחן שתי תמונות שצוירו באותה שנה, וכל אחת מהן מציעה פרשנות אמנותית שונה לסיפור הגירוש.

הבית שייך לשרה
הסיבה הפשוטה לבחירה החוזרת לצייר את סצנת הגירוש נעוצה, כפי הנראה, בכך שזהו סיפור המאפשר כר נפלא לתיאור דילמה משפחתית של גבר פטריארכלי "הנקרע" בין שתי נשים הרבות ביניהן. האמנים בתקופת הבארוק אהבו לתאר סיפורים אנושיים שמטרתם להפתיע ולרגש את הצופה. היצירות היו מיועדות ברובן להיתלות בבתיהם של בורגנים עשירים ולהתאים לטעמם.
האמנים הרבו לתאר סצנות מקראיות גם משום שההזדהות של ההולנדים הקלוויניסטים (זרם פרוטסטנטי) עם סיפורי התנ"ך הייתה כה גדולה, עד שהם ראו בסיפור המקראי השתקפות של חייהם. בשונה מהתפיסה הקתולית הם לא ראו את סיפורי התנ"ך כפרהפיגורציה לברית החדשה (סיפורים המרמזים על קורות ישו ומטרימים אותם) אלא ייחסו להם קדושה עצמית, ומצאו בכל סיפור מקראי עדות להשגחת הא־ל. סיפור הגירוש מתאר את קיום צו הא־ל וסופו – הצלת הגר וישמעאל: "כִּי שָׁמַע אֱ־לֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם".
תיאורי גירוש הגר מגוונים באופיים. לעתים הגיבור הראשי הוא אברהם, ולעתים זוהי הגר. פעמים רבות הגירוש נראה כמו שילוח לחופשי. השניוּת הזו תואמת את הכתוב, המבחין בין דרישת הגירוש של שרה: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ" לבין מעשה השילוח של אברהם: “וַיְשַׁלְּחֶהָ“. אף שמפשט הכתובים עולה ששרה ויצחק לא היו עדים למעשה השילוח, אמנים רבים כוללים בתיאוריהם את שרה, ואחדים גם את יצחק. כך הם מדגישים את הדילמה העומדת לפני אברהם: “וַיֵּרַע הַדָבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ“, לעומת ציווי הא־ל: “כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ“. שרה מתוארת לרוב מאחורי גבו של אברהם ומעליו, כמבטאת מעין “אני עליון“ שלו.
חבריאל מטסו (1629־1667) מליידן שבהולנד היה צייר מעולה של חיי יום־יום, ותמונותיו נמכרו היטב. את “גירוש הגר“ צייר בשנות העשרים המוקדמות של חייו. בתמונה מלאת התנועה וההבעה נראה אברהם דוחף את הגר מתוך הבית החוצה. רגלי אברהם נטועות על המפתן. רגלי הגר, לעומת זאת, מבטאות את השינוי העומד לחול בחייה; רגלה השמאלית עדיין נוגעת בקצה המדרגה (כנראה בהשראת התחריט המפורסם של רמברנדט המתאר את גירוש הגר) וכמעט דורכת על רגלו של אברהם. רגלה הימנית מונחת כבר מחוץ לבית. על רקע היצירה בעלת האופי המונוכרומטי הכהה, בולטת מאוד הגר בשמלתה האדומה והפרובוקטיבית.
מהחלון הפתוח מעל ראש הגר מגיחה שרה, המורה להגר את הדרך החוצה. ניתן לדמות אותה צועקת: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ". תנועות ידיהם של אברהם ושל שרה מתואמות, ויוצרות מעין שביל המכוון את הגר אל מחוץ לביתם. המיקום הגבוה של שרה מרמז על כך שהיא מייצגת את דבר הא־ל. תיאור שרה כאישה המתבוננת בנעשה מבעד לחלון ביתה אופייני מאוד לציורים ההולנדיים. תיאור זה מתכתב עם התיאורים המקראיים של נשים מכובדות המביטות מבעד לחלון ומביעות דאגה או ביקורת (אם סיסרא, מיכל בת שאול).
ברקע השמאלי נראים עננים המבשרים סערה. אנו, היודעים את המשך הסיפור, מבינים סערה זו כתיאור של המשבר המתרגש לבוא על המשפחה. יחד עם זאת, שפע הגשם העומד להיות מומטר על בית אברהם משמש ניגוד אירוני לצמא של הגר וישמעאל. חורבות הטירה במישור האחורי מסמלות את המדבר שהאירופים לא הכירו. הגשר מרמז על הדרך החדשה הנפתחת בפני הגר.
שני כלבים מהדהדים את הסיפור בתחתית התמונה. שתי רגליו האחוריות של הכלב הבהיר עדיין מונחות על המדרגה, בדומה לרגלה השמאלית של הגר. הוא מרחרח עצם יבשה, אולי רמז להליכת הגר לארץ חרבה שבה תצטרך לתור בעצמה אחר מזונה. אחוריו של הכלב השני נראים בפתח המלונה, בקצה התחתון השמאלי של התמונה. הכלב הכהה מהדהד כנראה את דמות שרה הניבטת מבעד לחלון הפתוח. המסר ברור: הבית שייך לשרה.
אברהם משדר אסרטיביות בתנועת ידו ובשפת הגוף שלו, אך מבטו עצוב. גם הגר נראית עצובה, אך נחושה. כל האור וכל הצבע מרוכזים בה. את הספקות מייצג ביצירה ישמעאל, היוצא ברגליים יחפות ובמבט שואל.
היצירה של מטסו מתארת את אברהם כאיכר חסון ואת הגר כמשרתת חושנית. ליצירות המתארות סצנות מקראיות הייתה גם משמעות סמלית, והן שימשו לחינוך מוסרי. התמונה מציבה את שרה, בעלת הבית, במישור העליון של התמונה בהנגדה להגר המתוארת כמשרתת מופקרת. ניתן לשער שהאמן רצה להביע מסר של אזהרה. התמונה מתריעה כנראה מפני הסכנה המינית שבהכנסת אישה צעירה ממעמד נמוך לבית מהוגן.
יפה אנגלרד מהחוג למקרא באוניברסיטת חיפה מעלה השערה שהגר המתוארת בחלק מהיצירות כאישה מופקרת מסמלת את המוסלמים, שהנוצרים ייחסו להם תכונות של הפקרות מינית. בציור שלפנינו תיתכן משמעות דתית פנים־נוצרית. מטסו, בשונה ממרבית האמנים ההולנדים בני זמנו, היה קתולי. במחצית המאה ה־17 התפשטה בהולנד האמונה הפרוטסטנטית. ייתכן שהיצירה נושאת מסר דתי שלפיו הגר מייצגת את הפרוטסטנטים, את הדרך האמונית החדשה “הצעירה“ שהאמן מתנגד לה, ומורה לה בעזרת התמונה את הדרך החוצה.
מברך ומתברך
יאן ויקטורס נולד באמסטרדם ב־1620 למשפחת אמנים. ויקטורס היה קלוויניסט אדוק וצייר סצנות תנ“כיות לפטרונים קלוויניסטים, תמונות שמטרתן חיזוק האמונה הדתית. הוא שימש שוליה בסטודיו של רמברנדט, אך התפתח והפך לאמן גדול בזכות עצמו. ויקטורס הרבה לתאר סצנות דרמטיות מהתנ“ך (ובשונה מרמברנדט לא תיאר כלל סצנות מהברית החדשה ומחיי הקדושים הנוצרים). הוא נהג להשתמש בצבעים עשירים ובתפאורה תיאטרלית. ב־1661 נפטרה אשתו והשאירה אותו עם שישה ילדים. מאז נראה שגם כישרונו וגם התמיכה של הפטרונים פחתו. הוא ויתר על הציור ויצא לאיי הודו המזרחית (אינדונזיה של ימינו) כדי לטפל בחולים, עבד כחובש ושירת שם ככומר עד מותו.
את “גירוש הגר“ צייר ויקטורס לפחות חמש פעמים. מעניין לציין שהוא תיאר גם סצנות רבות מחיי אסתר, רות ויוסף, ובכולן בולטת תמת הדחייה והניכור. בציור שלפנינו האמן מתאר את רגע הפרֵדה. הדמויות מצוירות בגודל טבעי וחתוכות בברכיים. אמצעי זה משמש אותו כדי לקרב את הסצנה אלינו, הצופים, ולהפוך אותנו למעורבים. הסצנה מתוארת על רקע בית הולנדי אופייני. ויקטורס יוצר מעין קלוז־אפ ודוחס את כל הדמויות למישור הקדמי של התמונה. הוא לא משתמש ברקע הרחב והעשיר שבו בחרו מרבית האמנים, ובכך מעניק ליצירה יכולת השפעה חזקה על הצופים.


 יאן ויקטורס, הולנדי, 1676-1620, גירוש הגר, 1650, צבעי-שמן על בד, גובה 144.5 ס"מ, רוחב 181 ס"מ
הדמויות עטויות תלבושות תקופתיות, היוצרות הזדהות של הצופה בן זמנו של האמן. אברהם בולט בלבוש מפואר בעל סממנים תורכיים. להולנד היו קשרי מסחר עם תורכיה, והמגע של האמנים איתה היה דרך הספנים התורכים שהגיעו לנמלי הולנד. פרוות המינק מסמנת סמל סטטוס של דמות הולנדית עשירה ומכובדת, והטורבן האוריינטלי רומז על התקופה התנ“כית הקדומהשרה לבושה בגלימה חומה פשוטה, העומדת בניגוד ללבוש המפואר של הגר. ויקטורס מציג כאן את מלוא מומחיותו בתיאור מרקמים שונים. הזקן של אברהם, הפרווה, בדי הטאפט והברוקד נראים אמיתיים לגמרי.
האמצעי האמנותי המרכזי בציור הוא משחקי האור והצל. האור מסמן את היפה והטוב. הגר יפה ומוארת, שרה מכוערת ומואפלת. אור חזק מאיר את המצוקה בפניה של הגר כשהיא פוכרת את ידיה בהביטה לאחור, ספק אל הבית ספק אל אברהם. אך דמותו האצילית של אברהם היא ששולטת בציור. אור מלא על פניו הרגישות, מבטו מרוחק. הוא אינו מופנה לעבר הגר וגם לא לעבר שרה או אל הצופים. הוא מביט מעבר לזמן ולמקום, או מתבונן אל תוך נפשו פנימה.
שרה עומדת ליד דלת הולנדית טיפוסית שנפתחת בחלקה העליון. היא עומדת בצל, שפתיה חשוקות, ידה הימנית מונחת על לִבה בתנועה החלטית, ידה השמאלית מצביעה על כיוון היציאה. היא נראית כמי שמתמרנת את ההצגה מאחורי הקלעים. ויקטורס למד מרמברנדט להביע רגשות באמצעות מחוות הידיים. מבט הצופה נע מימין לשמאל, מתחיל בידה של שרה המכוונת את הגר החוצה, תנועה המנוגדת לשמאלו הקמוצה של אברהם. הוורידים הבולטים בגב כף ידו מעידים על איפוק ועל קושי פנימי. המבט עובר דרך ידו המברכת של אברהם וידו של ישמעאל ונעצר בהגר הסופקת כפיה בתנועת השלמה.
ישמעאל לבוש כצייד קטן, ואשפת החיצים שעל גבו מטרימה את משלח ידו: “וַיְהִי אֱ־לֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת“. יד ימינו של הילד מושטת לעבר אביו במחווה שיש בה שאלה ובקשה, ומפנה את מבטנו לעבר ידיו של אברהם. ידו של ישמעאל וראשו, יחד עם היד המברכת של אברהם, יוצרים בתוך הסיפור הקשה עיגול דמיוני של ברכה והגנה. את ראשו של ישמעאל מאירה כיפה של אור. נדמה כאילו ידו המוארת של אברהם יוצרת סביבו הילה של קדוש. הברכה נראית מוחשית לגמרי. שפע האור המבריק על שערותיו הבלונדיניות מאשר שהברכה התקבלה. בשלוש מתוך יצירות ויקטורס העוסקות בגירוש הגר מתואר אברהם המניח ידו מעל ראש ישמעאל בתנוחת ברכה. הברכה מאוד מרכזית ביצירתו ומופיעה גם ביצירות מקראיות אחרות שלו. כידוע, לא נזכר בתורה שאברהם בירך את ישמעאל בעת שילוחו. זו השלמת פערים של האמן (ההולך בעקבות אמנים שקדמו לו), ולעניות דעתי פרשנות זו אינה נוגדת את פשט הכתובים. אברהם הוא דמות מבורכת ומברכת: “וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה“ (בראשית יב, ג).
מתוך יצירותיו של ויקטורס המתארות את גירוש הגר בחרתי להביא את המרשימה ביותר בעיניי, שאף מוצגת בתצוגת הקבע של מוזיאון ישראל. יצירה זו מושפעת מרמברנדט וממורהו פיטר לאסטמן, אך מביאה את תיאור הסצנה לעוצמות הבעה ייחודיות. בצד המקורות המגוונים שמהם שאב ויקטורס, יש לו אינטרפרטציה אישית המביאה לידי ביטוי את אישיותו. הדבר ניכר בעיקר בדמותה הנהדרת של הגר. היא אינה מוחה דמעה, אינה מנחמת את בנה ואינה מביעה כעס. במקום זאת היא מתרחקת מאברהם בהבעה שנראית כצער עמוק המשולב בתדהמה ובתחושת השלמה.
היצירה מתוארכת לשנה שבה צוירה התמונה של מטסו. בניגוד למטסו, אין ספק שאהדת ויקטורס נתונה להגר. הגר של מטסו נראית כאיכרה שרירית ופרובוקטיבית, בעוד הגר של ויקטורס מתוארת כדמות פגועה, צנועה ואצילית. אברהם של מטסו מתואר כאיכר פשוט, בעוד אברהם של ויקטורס מתואר כדמות פטריארכלית על זמנית. ישמעאל של מטסו הוא ילד כפרי הדומה לאמו ונמצא בשולי הסיפור. ישמעאל של ויקטורס הוא דמות מבורכת ומרכזית.
יוצאת לחופשי
בשנת 1648, שנתיים לפני שצוירו שתי התמונות שבהן דנו כאן, נחתם הסכם וסטפליה בין ספרד להולנד, וספרד הקתולית הסירה את הכיבוש מהולנד. ההולנדים הקלוויניסטים ניתצו כנסיות קתוליות והשוו את השחרור מעול הספרדים לתהליך התהוות עם ישראל, כשביצירות האמנות האויב הספרדי תואר כפרעה, כהמן, כנבוכדנצר. מקובל לייחס ליצירות העוסקות בגירוש הגר משמעות אלגורית בעלת היבטים לאומיים ודתיים. הגר מייצגת את הכנסייה החדשה הפרוטסטנטית היוצאת לחופשי מעול הכנסייה הקתולית, ובמקביל – את הולנד המשתחררת מהשלטון הספרדי. ייתכן שויקטורס הרבה לתאר את גירוש הגר מתוך הזדהות עם דמותה, שייצגה את השחרור מעול הספרדים בעבורו ובעבור הפטרונים מזמיני הציורים.
חוקר האמנות אריק זפרן טוען שרבים ממזמיני התמונות העוסקות בגירוש הגר היו יהודים אנוסים ממוצא פורטוגלי שחזרו בתשובה. הפרשנות שלהם הייתה חופשית ומטפורית. הם לא רצו להביע מחאה על מעשי שרה, אלא הזדהות עם גורלה של הגר. גירוש הגר נשא בעבורם, במקביל לפרשנות האלגורית הנוצרית, משמעות לאומית־היסטורית יהודית. הוא סימל בעיניהם את גירוש ספרד, את השחרור שבא בעקבות הגירוש ואת השיבה ליהדות. ישמעאל המבורך מייצג, לפיכך, את עם ישראל. פרשנות זו מקבלת חיזוק לאור הסברות שויקטורס היה קשור לפטרונים יהודים, וצייר חלק מיצירותיו בעבורם. לדעת חוקר התלמוד פרופ' אדמיאל קוסמן האנוסים לשעבר הושפעו מאוד מהתרבות הנוצרית ולא הכירו את המסורת היהודית לעומק; הם קיבלו את דברי פאולוס בברית החדשה המזהה את היהודים עם הגר ואת הנוצרים עם שרה.
ויקטורס חזר שוב ושוב על תיאור גירוש הגר. ייתכן שמעבר למשמעות הלאומית והדתית הסיפור נגע גם במאורעות חייו האישיים. גירוש הגר מעורר הזדהות אצל כל מי שהרגיש אי פעם דחוי, לא רצוי ובודד. כל מי שנאלץ אי פעם להיפרד מאהוביו או מביתו וכל מי שנפשו רועדת לעת פרֵדה מוצא הד בלִבו לסיפור מכונן זה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד חשוון תשע"ד, 18.10.2013


לקריאה נוספת:
מרטין וייל, רבקה וייס-בלוק (עורכים), הולנד של רמברנדט, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1993

 ג`ו מילגרום ויואל דומן (סקירה על ייצוגים אמנותיים של אברהם, הכוללת תיאורים של הגר באמנות)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה