צל למבשר: וינייטה לפרשת וירא התשע"ה

יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות

עץ אחד ומיוחד

חורש היה בחלקה מישורית סמוכה לחברון, ועל שם בעליו, מַמְרֵ֣א הָאֱמֹרִ֗י אֲחִ֤י אֶשְׁכֹּל֙ וַאֲחִ֣י עָנֵ֔ר, נודעה ברבים כ"אלוני ממרא". באותו מישור נטה אברהם, לאחר שנח מהתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, את אוהלו, ושם בנה מזבח לה'. אף על פי שהבריות דרשו "אַבְרָ֣ם הָעִבְרִ֑י" על שם שכל העולם כולו מעבר אחד ואברהם לבדו מעברו השני, מעורב היה אברהם עם יושבי הארץ ומצא בה ידידים ולא נתבדל בכל אלא באמונתו, והיטב הקפיד שמזבח שלו לה' שאמר לו "לֶךְ־לְךָ֛ ... אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ" (בראשית י"ב,א'), וציוה עליו "וְאַתָּ֖ה אֶת־בְּרִיתִ֣י תִשְׁמֹ֑ר אַתָּ֛ה וְזַרְעֲךָ֥ אַֽחֲרֶ֖יךָ לְדֹרֹתָֽם.....הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר" (שם י"ז, י'-י"א) לא יהיה כמזבחותם של הערלים לאליליהם האחרים. גבורה היא, להיות  מעורב עם הבריות שבארץ ומתבדל עם ה' שבשמים.

 שם, באלוני ממרא, בדמות מלאכות שלושה עוברי אורח, נגלה עליו על אברהם ה', לבשר לו ולשרה אשתו כי בן ייוולד להם 'כעת חיה', ובו וממנו תתקיים ההבטחה כי  " ... אַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ־ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ.... כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה' לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט" (שם,י"ח,י"ל-י"ט). מי יכול לשער הודה של בשורה מעין זו ומה היא מטביעה בנפשו של אדם? עולמו של אברהם העברי הוא עולם של עוברים ממקום למקום, מאור כשדים לחרן, מחרן למקום שלא פורש אלא במילים המסתוריות "הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ". הוא לא עומד על עומדו בארצו. גם בה הוא הנווד הנודד, אַבְרָ֣ם הָעִבְרִ֑י הוא הבודד העובר, " וַיַּעֲבֹ֤ר אַבְרָם֙ אַבְרָם֙ בָּאָ֔רֶץ עַ֚ד מְק֣וֹם שְׁכֶ֔ם עַ֖ד אֵל֣וֹן מוֹרֶ֑ה " (שם,י"ב,ב'). גם מאלון מורה, הסמוכה לשכם (להבדיל מ'אלון ממרא' הסמוכה לחברון) הוא עובר. "וַיִּסַּ֣ע אַבְרָ֔ם הָל֥וֹךְ וְנָס֖וֹעַ הַנֶּֽגְבָּה"(שם, ט'). הרעב סוגר עליו בארץ החולפת תחת רגליו תמיד ואינה יודעת להציע לו חנייה של שדה וכרם." וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ" (שם,י'). הוא מעשיר שם. אבל עושרו לא קונה לו מקום. אין לו קרקע. כספו וזהבו מושקעים בצאן. לא בקמה. לא בזית. באשר שם יש מרעה- שם יש צאן והצאן הולך, וההלך  הולך. עכשיו שוב עובר העובר לארץ. גם בה הוא נע ונד מעיר לכפר ומכפר לעזובה כאילו דבק בו גורל ההולך והעובר הנצחי " וַיֵּ֙לֶךְ֙ לְמַסָּעָ֔יו מִנֶּ֖גֶב וְעַד־בֵּֽית־אֵ֑ל עַד־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־הָ֨יָה שָׁ֤ם אָֽהֳלֹה֙ בַּתְּחִלָּ֔ה בֵּ֥ין בֵּֽית־אֵ֖ל וּבֵ֥ין הָעָֽי" (שם, י"ג,ג').

 המסע לא תם. בבואו לאלוני ממרא הוא נוטה בה אוהל. לא בית. איך יבנה בבית בחלקה שאינה שלו אלא של אדומי, שאף על פי שהוא אוהבו, הוא הבעלים האוחז ברכושו, ואברהם הוא הנווד, העובר, שאינו יכול אלא להקים אוהל עראי, עובר. הוא רואה 'עוברים' בכל. הוא עצמו 'עובר'. האנשים שבאו לבשרו 'עוברים'. "אַל־נָ֥א תַעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ" (שם, י"ח,ג') הוא אומר לאחד המלאכים הניצבים עליו. "סַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ אַחַ֣ר תַּעֲבֹ֔רוּ" (שם,ה') הוא אומר לשלושה, ומוסיף, "כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן עֲבַרְתֶּ֖ם עַֽל־עַבְדְּכֶ֑ם" (שם). להתבשר בהווייה של ארעי שאינו תם, של שיוט שאין לו סוף במרחבי ההרים והבקעות והמדבריות הנוגסות בגבולות ארצות ועמים, בשורה של לידת בן שיהיה עוגן לאומה שתיאחז בארץ,  היא בשורה הממלאת לב האיש ולב האישה במעין שחוק קסום בקרבם, אם מפני שכל הנדודים עד הנה צוחקים צחוק מריר על שעכשיו, אל מול הבשורה, הן נדמים כנדודי שווא שלא באו לעולם אלא כמבוא להשתקעות-עד, אם מפני שהבשורה צוחקת בקרבם לנדודים. אין גרעין של לעג או של פקפוק או של "כל השומע יצחק לי" במובן העממי של הביטוי הזה בשחוק הספון בקרבה של שרה. שום אב ושם אם לא היו קוראים לבנם שלבואם נכספו כל כך על שם צחוק של לעג או של אי אמון. "וַיִּקְרָ֨א אַבְרָהָם֜ אֶֽת־שֶׁם־בְּנ֧וֹ הַנּֽוֹלַד־ל֛וֹ אֲשֶׁר־יָלְדָה־לּ֥וֹ שָׂרָ֖ה יִצְחָֽק" (שם כ"א, כ') על שם השמחה, על שם "אָ֤ז יִמָּלֵ֢א שְׂח֡וֹק פִּינוּ֘ וּלְשׁוֹנֵ֪נוּ רִ֫נָּ֥ה" (תהלים קכ"ו,ב'), על שם הביטחון כי עם לידתו של הבן מתבשרת משפחת אברהם בשורה מפליאה, שחרף נדודיה תהיה לידת יצחק החוליה הראשונה בשלשלת ישיבת הבטח בארץ המובטחת.

קבלת פני האורחים המבשרים משופעת פרטים המעניקים להכנסת האורחים ממד של מצווה הראויה לקיום מעולה. יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם, רַחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם, סַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙, מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת, ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת, וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם, וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙, וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם. (איש לא צווה באותם ימים על לא תבשל גדי בחלב אמו). לא רק הסעודה הייתה מעדנים, גם ההגשה, גם הדאגה האישית למילוי כל צורכי הסועדים, וְהֽוּא־עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם, בעל הבית אישית, להיות נכון להשלים מה שעלול להידמות כחסרון. (על פי בראשית, י"ח,ד'-ח'). בתוך התיאור הזה מעלה פרט אחד תמיהה. העץ! "וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ" (שם,ד'). עץ בהא' הידיעה. מה לו לעץ אחד, מיודע, בתוך חורשת אלוני ממרא? איזה הוא העץ שהציע אברהם לצל לאורחיו,(על פי רד"ק), תחתיו אכלו, שם עמד עליהם לסעדם? האם לא היה משלים מצוות קבלה מהודרת של אורחיו בהצעה כי ישבו בצל אלוני החורש. פעמיים, בזה אחר זה, מדגיש הכתוב את "הָעֵֽץ", האחד, המיוחד, הנטוע בתוך החורש והמובדל ממנו, המעורב, והמיוחד, הקרוב במהותו למהות של אברהם המעורב בין הבריות והמצניע לכת עם אלוהיו.

 עץ זה לא פורש מה היה. אלון, בין אלוני ממרא? אשל כאשל שנטע אברהם? אולי עץ אחר? מי נטע אותו? מתי? אין יודע אל נכון, כי הלוך הלך לו העץ הזה מן המקרא לאגדה. בספר "סבוב רב פתחיה מרגנשפורג" שהודפס בלונדון בשנת 1856 , מתאר המחבר, רבי פתחיה מן העיר רגנסבורג שבאשכנז, את מסעו  לים השחור,  למסופוטמיה, לסוריה, לארץ ישראל, בלשון עברית ציורית ויצירתית. הוא יצא למסע בשנת 1175, הגיע לירושלים ולחברון בשנת 1187, ושב לארצו בשנת 1217. ארבעים ושתיים שנה בדרכים! איש עובר... "והלך לחברון ... באלוני ממרא רחוק משם, היה יושב זקן אחד, וכשבא רבי פתחיה שמה, נטה הזקן למות, וצוה לבנו להראות לרבי פתחיה העץ שנשענו בו המלאכים, והראה לו זית אחד יפה ונחלק לשלושה חלקים ואבן שיש באמצע. וקבלה בידם כשישבו המלאכים נחלק העץ לשלושה חלקים. וכל אחד נשען על עץ אחד,(כך יש שפירשו את השימוש בלשון רבים ולשון יחיד לחילופין במקרא בעניין המלאכים, י.מ) וישבו על האבן יחד ופירות העץ מתוקים מאוד, ואצל העץ בארה (שם טבלה בעקבות בשורת המלאכים, י.מ) של שרה אמנו ומימיה מתוקים וצלולים. ואצל הבאר- אוהל שרה. ואלוני ממרא מישור ומצדו האחד כמאה אמות מבארה של שרה הוא בארו של אברהם אבינו ומימיו יפים מאד. והראה לו אבן גדולה שמונה ועשרים אמות שנימול עליה אברהם אבינו,(ביום השלישי לאחר המילה באו אליו המלאכים י.מ) ואמר הזקן, הנה אנכי הולך לעולם הבא ואיני משקר, והגיד בשבועה שפעם אחת, בצום כפור, ראה מלאך של אש וסוסו אש אצל בארה של שרה והיה מתפלל שם".(פרק אחרון בספר סבוב רב פתחיה ). 

 אלף שנה לפני שספר פתחיה  את סיפורו, מספר יוספוס פלאוויוס בספרו "מלחמות היהודים"  סיפור של אותו עץ שהיה אז עץ אחר. " לדברי אנשי המקום, חברון עתיקה לימים מכל ערי הארץ ומספר ימיה אלפיים ושלש מאת שנה(!!) העיר הזאת הייתה משכן אברהם אבי היהודים אחרי עלותו מארם נהריים... מצבות קברותיהם נראות בעיר הזאת עד היום הזה והן עשויות שיש יפה לכבוד ולתפארת. ובמרחק ששה ריס מן העיר נראית שם אלה גדולה, ולדברי האנשים האלה הזאת עומדת מראשית בריאת העולם ועד עתה" (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ד, פרק ט, ז).  האפשר עוד לתמוה  מדוע הציע אברהם לאורחיו המלאכים וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ המיודע הזה? רק מלאכים יכולים להישען על צילו של עץ. רק מלאכים על צילו של עץ שעומד מראשית בריאת העולם.

.... והרהור, הרהור מותר. אם סמוך לעץ שעמד מראשית בריאת העולם נטה אברהם העברי העובר את אוהלו, היכן נטה אותו אם לא במקום שההשגחה השאירה אותו מחוץ לגן העדן הנעול ולו כדי שיהיה צל למבשר....