יום רביעי, 11 בנובמבר 2015

ואי זה מקום בינה?

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוךמרצה וחוקרת ספרות ,לשון ותרבות

הַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא;    וְאֵי זֶה, מְקוֹם בִּינָה...
תְּהוֹם אָמַר, לֹא בִי-הִיא;    וְיָם אָמַר, אֵין עִמָּדִי. 
איוב כ"ח 12, 14
כשילדי היו קטנים, בילוי חביב עליהם היה לערוך הצגות קטנות. ההצגות תמיד עסקו באמא שלהם, זאת אומרת בי.
אחד מהם היה מתחפש לי וקורא בקול מזרה אימים "איפה ... המשקפיים שלי? המפתחות שלי?״ או "מישהו ראה את...?" והשני היה מתחיל לחפש בקדחתנות. ואחרי זמן מה הוא - זאת אומרת אני, היה אומר "אהה, הנה זה"... והם היו מתגלגלים מצחוק.
ילדי בגרו. ואף נכדי. אבל אני עדיין מחפשת...


מרבית זמני עובר בחיפוש. זה מתחיל כבר בקימה.
"איפה המשקפיים שלי" אני שואלת, והוא-בן זוגי, עונה בכעס ובחוסר סבלנות אופייניים, "אמרתי לך מיליון פעמים לשים אותם באותו מקום".
מחפשת זוג רזרבי כדי למצוא בעזרתו את המשקפיים שנעלמים באופן מפתיע בכל יום.
המשקפיים נמצאו.
עכשיו צריך לטפל בחשבון ההוא... איפה שמתי אותו?
ההיסטריה גואה. הנה הוא על הדלפק, יחד עם החשבונות האחרים. 
אני בטוחה ששילמתי אותו. איפה יכולתי לשים את הקבלה? שולחת יד לתוככי התיק.
מתחילה לשלות את כל "חכמתי".
או, הנה העט שאני מחפשת כבר שבוע. ערימה של ממחטות נייר.
הדואר מאתמול... הנה המכתב שחיפשתי. איזה יופי.
מה בעצם אני מחפשת? אהה, את הקבלה.
איפה היא?
משהו מקופל שם, בתיק. אולי זאת הקבלה על התשלום.
לא, זה העותק של התשלום במסעדה.
אני יכולה לשמוע אותו: "למה את לא שמה את הדברים, במקום!"
אז איפה יכולה להיות הקבלה.
אני מפחדת לשאול אותו.
היד נשלחת שוב למעמקי האוקיינוס.
יוק. אין קבלה.
"איפה יכולתי לשים אותה"?
"מה קורה? מה את מחפשת? מה שוב את לא מוצאת?" 
"שום דבר, שום דבר, לא חשוב" אני עונה. רק שלא יישא כעת את הנאום הרגיל והמשמים שלו.
לוקחת את התיק לחדר השני. הופכת את התיק על פיו. 
אין! העיניים כמעט מתחילות לדמוע. מכניסה את היד לכיס מכנסי, והופ! משהו מרשרש.
הנה הנה היא, הסוררת.
ידעתי שהחכמה תימצא...
הלך. שקט כעת.
למה לא הלך לפני חצי שעה. הייתי צוללת בשקט לאוקיינוס – למעמקי התיק מבלי שה"ברז" ייפתח.
בדרך לבית המרקחת.
"הייתה רשימה"? היו הגששים שואלים.
כן, הייתה. אבל איננה.
לא נורא. אני זוכרת, פחות או יותר מה שצריך.
טוב, אבל איפה המפתחות של הבית?
כמה מדורים וריצרצים יש בתיק הזה.
למה קניתי אותו?
מנענעת את התיק. אולי אשמע את שקשוק המפתחות.
לא רעש ולא שקשוק.
מוציאה את כל תכולת התיק - בפעם השנייה היום.
או, הנה המפתחות.
אבל איפה המפתח לאוטו?
אני כבר למטה.
רק שלא השארתי אותו למעלה. רק זה חסר לי לעלות שוב לקומה השלישית.
ניגשת לאוטו. הופכת את התיק על מכסה המכונית. 
כן, כן. פעם שלישית הבוקר.
אני כבר יכולה לשמוע את הנזיפה. "למה את לא שמה את כל המפתחות על אותו מחזיק? אלף פעם אמרתי לך..."
איננו! אופסס... 
אולי שמתי אותו בכיס? 
יד נשלחת למעמקי הכיס.
יש! "וים אמר..."
יצאנו. זהו זה. החיפוש תם.
הצחקת אותי. זה רק מתחיל.
לאן בעצם אני נוסעת? למה אני נוסעת לסופר, הרי אני צריכה להגיע לבית המרקחת.
פעם לפני שנים כשהאוניברסיטה כולה הייתה בגבעת רם, הלך אחד הפרופסורים, שלא אנקוב בשמו ואמר כך:
"ידעתי, ידעתי ולא ידעתי, לאן אני הולך".
כך גם אני.
מסובבת את ההגה ונוסעת בכיוון בית המרקחת.
אז איפה האיזיפארק?
"את יוצאת גברת?" מישהו שואל.
"לא, אני נכנסת. אני רק מחפשת משהו".
"תגידי עדנה", אני אומרת לעצמי, "היונה של נוח יכלה למצוא עלה באוקיינוס ואת לא יכולה למצוא אפילו איזיפארק"?
אני הופכת את תכולת התיק על המושב השני.
האיזיפארק נמצא.
אני שומעת אותו [למרות שהוא בכלל בעבודה] אומר "תודה לאל. עכשיו אפשר להמשיך"?
רק עוד קנייה בסופר.
"איפה הכרטיס?"
אני מחווירה.
״גברת, לאט, לאט. תרגעי"
"נו, אולי כבר תזוזי, גברת, את מעכבת את כל התור".
כל הכרטיסים, והם רבים רבים, כחול אשר על שפת הים, נופלים.
אני מתכופפת לאסוף אותם.
כמה בעצם היו? 
"הנה," אני אומרת. "זהו זה" אני אומרת לקופאית.
"נו גברת", צועקים מאחורי.
אני רוצה לומר להם: "והחכמה מאין תימצא" ונזכרת באדם שחטף מכות על שהעיר בתור לאוטובוס.
את אמרי השפר התנ״כיים שלי, אני כובשת בתוכי.
אדלג על החזרה הביתה, מציאת המפתח לתיבת הדואר שהוא עם מפתחות הבית, ומציאת מפתחות הבית אחרי שעליתי שלוש קומות.
טוב, אני אומרת לעצמי, יותר לא אצטרך לחפש היום. אלא ש"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום"...
צלצול בדלת. הביאו את הסופר. 
צריך לתת טיפ. איפה שמתי את הארנק? 
"רק שלא תגידו לי ששכחתי אותו באוטו. עכשיו לרדת ולעלות שלוש קומות!"
מחפשת בתיק. זה אוקינוס ולא תיק!
ים אמר – לא עמדי!
״לא״, אני רוצה לזעוק. ״לא ייתכן".
הנה הוא. אני שולה אותו.
איפה הכסף הקטן. הוא בטח התפזר בתיק.
אני הופכת את התיק.
מצאתי. "יש!" אני שולה עשרה שקלים ונותנת ביד מביא המצרכים.
עכשיו אני בטוחה: הבינה בתיק. 

אין תגובות:

פרסום תגובה