היי לי, הגר שלי, היי לי לאשה!

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוך, מרצה וחוקרת ספרות, לשון ותרבות

Andrea Appiani jr. Milano 1817-1865

בחום הגדול נסחבה אחרי אביה. כעסה עליו על שאילצה להתלוות אליו במסעו זה. זיכרון הנחשים שהתפתלו בעקביה, סערות החול במדברים היה מטפס על לחייה בלילות. טיפות זיעה היו נאגרות בתנוכי אוזניה כעגילים יקרים. אחד החמורים נושאי המשא קרס תחתיו בגבול ארץ כנען. משם והלאה נשאה היא חלק מן הסחורה. רבים מן החיילים ניסו לחפון שדיה בעברה, לחוש את ירכיה הצעירות מפרפרות בעוברה.

הגועל היה מתהפך בידיה כחרב בגן-עדנה. כעסה על אביה. רוח המדבריות הייתה שרה באזניה בלילות, מצנפת את עקביה. כעסה על אביה. כעסה טפף בעקביה.

בין הגירגשים חשה בטוב. רחצה במאהליהם ואכלה מעוגותיהם. איש מבניהם לא ידעה. בלילות הייתה מזמרת ביניהם כרוח, שלה ייחלו. והם העריצוה כאלה שצמחה מתוך אדמתם ההררית. אביה המיר חלק מן האבנים הטובות, שנשא עימו, בחמורים ובלביאה, שאמורה הייתה ללוותם בדרכם ולשמור עליהם. יהלומי אוזניה נצנצו בהתרגשות. ישכה, קרא לה אביה, אבן יקרה. רק אותם עובדי אדמה מצריים שהתקשו בהגיית שמה קראו לה הגר, זו המגרה. המעוררת אותם. ואחר- נעלמת כברוח. חברותיה היו מחוללות בין הגברים בלילות, מתגוללות עימם בחולות. והיא ייחלה. הכמיהה צמחה בגופה כזרע התופח במים.

יהלומי אוזניה נוצצו בהתרגשות. הלביאה... ישכה, קרא לה הרוח, ישכה. עברו בארץ החיתים. תנים נמלטו בהתרגשות לריח הלביאה. בתי שחיה מלאו מקור ההרים. טיפות של אבני חן נמסכו בכל עורה. אבני קרח קטנות עיפרו אותה בלילות. הייתה מתכרבלת בחומה של הלביאה, אותה לבשה כאדרת. לאחר שלשה חודשים הגיעו לאור כשדים. הלביאה עייפה. שמלותיה בלו, כריסי עיניה הדומעות. כפות רגליה ינקו תקוה מן העיר שבשעריה עמדה. זרימה החלה בגופה. כבר לא כעסה על אביה. היה אור בעיניים, ואף הלביאה נהמה בשמחה.

חנות הפסילים היתה שוממה, "תרח" היה חקוק על האבן שלפני החנות. הסוחר העשיר ביותר באור כשדים, לחשו הבנות בהיכנסה לחנות. חלקן הביט בה בקנאה - מודדות את אגנה בעיניהן.

תרח לא היה. רק הוא היה. חיציו עיניו בפטמותיה. הסמיקה. שנים שלא הסמיקה. הסמיקה. תקוות רגליה קיססה אותה.[1] עד מה הייתי רוצה בן ממנו, כמהה.

פניו נטו לעברה, שואלים. "רציתי פסלון" אמרה. "עשתורת".

"למה לך פסלון"? שאל. "גופך עשתורת. עיניך כוכבים. שדייך פריון, אגנך- אדמה, ירכיך אהבה".

סוסי עיניו דהרו בגופה. הסתובבה על עקבי תקוותה. דהרה החוצה כדי שלא תישאר שם תמיד. "חזרי" זעק. "חזרי עשתורת, חזרי אלה שלי".

בלילה לבשה את חום הלביאה, מתחממת בזכרו.

כשחפנו החיילים את שדיה בדרכה חזרה, קהה הייתה. מגע גופם לא הרעיד אותה ולא הבחיל אותה. קהה הייתה. מאחוריה הותירה את גופה, את עשתורתה. כשבאו עליה, קהה הייתה.

לוקחים היו אותה, ומעולם לא הייתה לקוחה.

באחד הקרבות בכנען נישבו היא ואביה. הלביאה נהרגה. משפחה עברית, משבטי החבירו הנודדים לקחה אותם בעמק שידים, לאמה הייתה, אמת הגבירה שרי.

הסיטה את כנף האוהל. טבורה דהר. הוא היה שם. הוא מחנות הפסילים. הוא נהיה למאמין באל אחד. לא ירצה בה כעת, ידעה. לא ירצה עוד באמה עשתורתית, פסילית, אלילית. אל עין המים במדבר, דהרה. בדרך פגע בה. "לאן? אמה! לאן"?

"כטוב בעיני", אמרה. "כטוב בעיני". חיצי עיניו בפטמותיה. הסמיקה. ידו נורתה לתוך גופה. חפן את פטמותיה. "את" זעק. "את עשתורתי, עשתורתי, אלה שלי". שמשה נדם בגופה. ירחה בין ירכיה. תיתורת שמשו מעליה. התעלפה.

"בן אין לה", אמר. "ולא תוכל ללדת. היי לי לפילגשי, היי לי, ישכתי, היי לי, הגר שלי, היי לי, לאשה". 

היא פקחה את עיניה. תיתורת שמשו מעליה. גופה חג בשמש, חוגג את נישואיה.

[*]   נדפס לראשונה בעלי שיח סתיו 1984.
[1] מלשון ׳קיסוס׳, הצמח. הקיסוס מטפס וכך התקווה.