יום ראשון, 8 בנובמבר 2015

פניו הרבות של שמשון

פרופ‘ דוד פישלוב, האוניברסיטה העברית
מחבר הספר מחלפות שמשון: גלגולי דמותו של שמשון המקראי

דמויות מקראיות רבות משכו אליהן לאורך הדורות את דמיונם של יוצרים, אמנים והוגים שונים, יהודים ושאינם כאלה, אשר "כתבו מחדש" את הדמות ועלילותיה לפי מיטב דמיונם וכישרונם ועל פי תפיסותיהם וצרכיהם.
לעיתים הדברים צמודים אל המקור המקראי ורק מרחיבים אותו במעט, ולעיתים נוצרת דמות השונה מבחינות רבות מזו שבמקרא. בין כך ובין כך, יצירה הכותבת מחדש דמות מקראית היא נקודת מיפגש מעניינת ומרתקת בין הדמות, כפי שהיא עולה מספר הספרים, לבין עולמו של היוצר המאוחר, על עולמו הפנימי, רגישויותיו, ערכיו ואמונותיו. מתברר כי לא כל הדמויות המקראיות זכו למידה זהה של עיבודים וכתיבה מחודשת. דוד או שמשון, דרך משל, משכו אליהם את תשומת הלב הרבה יותר מאשר ברק בן אבינועם או יהושע בן נון, אף שלשמשון הוקדשו בספר שופטים ארבעה פרקים בלבד (שופטים יג-טז), בעוד שיהושע הוא גיבורו של ספר שלם, והוא אף נזכר בתורה כמשרתו של משה. סביר לומר, כי תשומת הלב הוקדשה בעיקר לדמויות המגלמות נקודת-שיא בתחום כלשהו (כוח, יופי, אהבה, מנהיגות) או אל דמויות שבין תכונותיהן השונות מתגלעים יחסים מתוחים - סתירה, ניגוד, מעבר חריף מתכונה לתכונה וכיוצא באלה. שמשון עומד בשני העקרונות האלה: שופט, נזיר אלוהים ולוחם החירות הלאומית, ועם זאת גם החזק מכל אדם העסוק למעלה מראש בפרשיות אהבים והוללות, במסעות נקמה פרטיים ובתחרויות של חידות. לדמותו של שמשון, כפי שהיא מצטיירת בספרות העברית של המאות האחרונות, יוקדשו הדברים הבאים, שבהם ננסה למיין את גלגוליה המרכזיים.
לשמשון הוקדשה היצירה "חיי שמשון" שנכתבה בידי ר' משה-חיים לוצאטו (הרמח"ל) עוד במאה השמונה-עשרה וכן השיר "נקמת שמשון" שחיבור יוסף-מיכה לבנזון (מיכ"ל) במאה התשע-עשרה. על שמשון כתבו במאה שלנו זאב ז'בוטינסקי ("שמשון"), יעקב פיכמן (הפואמות "צללפונית" ו"שמשון בעזה"), אורי אבנרי ("שיר השועלים" הידוע יותר בשם "שועלי שמשון"), לאה גולדברג ("אהבת שמשון"), יהודה עמיחי ("שמשון"), חיים גורי ("שמשוני"), נתן זך ("את שערו של שמשון") ורבים רבים אחרים.
ניתן לארגן את העיסוק הרב בדמותו של שמשון סביב שלושה מוקדים: לאומי, אירוטי ודתי-מטאפיסי.
[א] שמשון "הלאומי", הלוחם ב"פלישתים" של כל דור ודור, סמל הגבורה והעוז. זה הוא שמשון העולה משירו של אבנרי, המתאר את לוחמי חטיבת גבעתי במלחמת השחרור בדרום הארץ: "ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר / ובוקע השיר מן הלב / והשביל בדרכם מרקד ומזמר / זה השביל המוביל אל אויב / שועליו של שמשון שוב פשטו במרחב / ונושאים השלהבת בליל / מעזה ועד גת שוב נטוש זה הקרב / לחירות ישראל". (מכאן לקוח ציור השועל שעל תג חטיבת גבעתי ותג פיקוד הדרום.) זה הוא שמשון העולה גם משירו של חיים גורי, הפותח אחד משיריו ב"הנה שבים שמשוני ושערי עזה על כתפיהם", או שמשון במחזהו של יגאל מוסינזון, "שמשון, קצין בצה"ל", המשווה בין שמשון לבין חיילי צה"ל ובין האויב הערבי לפלישתים. 
[ב] שמשון האוהב הטראגי, הגבר הייצרי הנבגד. בשמשון זה, הנזכר כמעט תמיד יחד עם דלילה, עוסקת, למשל, לאה גולדברג: "הן ידוע ידע שבגדה / ונכנע לחלקת הלשון / הוא ידע שימות מידה / פלישתים עליך שמשון // ויחזור וישכב בחיקה / עם דמותו הצופה באישון / כי בכל בגידותיה מתקה / פלישתים עליך שמשון". לפן זה של שמשון הקדיש פיכמן את הפואמות שלו, המספרות על אהובתו הפלישתית, מיפעת, ועל אהובתו היהודיה יעל (לה אומר שמשון, דרך משל: "יעל, עפרת גני, הן תשמחי... כי שבתי אליך!" והיא עונה לו: "שמשון אורי, לך ציפתה כל עין"). זה גם שמשון העולה במבט אירוני משיר של יהודה עמיחי: "כל שבועיים אני הולך / להסתפר / וחוזר חלילה // בלי להזכיר את מה שקורה לי / עם דלילה". 
[ג]  שמשון האיש שזכה לעמדה דתית מיוחדת, נזיר אלוהים, מי שבתוכו מתקיים מאבק איתנים בין כוחות ארציים של פיתוי לבין הכוח הדתי הנשגב. דמות זו של שמשון עולה מ"מעשה שמשון" של רמח"ל, וכן משירו של נתן זך: "את שערו של שמשון מעולם לא הבנתי / הכוח הרב הגנוז בו, חשאיותו הנזירית". שמשון של זך מייצג עקרון של כוח משיכה דתי לעומת כוח המשיכה של היופי (המיוצג באותו שיר על ידי אבשלום).
יש להדגיש כי שלושת המוקדים האלה אינם מבטלים זה את זה. יוצרים שונים שילבו בין שניים מהם או אף בין שלושתם, אף כי שכיח יותרה עיסוק בכל מוקד בנפרד.
ההבחנה בין המוקדים מאפשרת לנו להצביע על שינויים שחלו בספרות העברית החדשה, כגון המעבר שחל במהלך המאה הנוכחית מיצירות המתמקדות בשמשון "הלאומי" אל אלה העוסקות בשמשון "האוהב" האינדיבידואליסט. מעבר זה יכול ללמד על שינויים אידיאולוגיים וחברתיים שהטביעו את חותמם גם על היצירה הספרותית. הוא הדין בשינויים שחלו גם בתוך הרובד ה"לאומי" עצמו: עד למחצית המאה שימשה דמותו של שמשון כמקור להזדהות וכמודל פעולה אפשרי ורצוי, כחלק מן התהליך של בניית זהותו של "היהודי החדש" וקישורה עם העבר המקראי ההרואי. בהקשר זה נודע מקום מרכזי לרומן "שמשון" של ז'בוטינסקי, ששימש בעולמה של התנועה הרוויזיוניסטית לא רק כספר קריאה מרתק אלא גם כחיבור המציב מופת אישי. אמירתו-צוואתו של שמשון ברומן זה, "יאגרו ברזל, ישימו עליהם מלך וילמדו לצחוק", היתה שגורה כסיסמה וכמופת. דברים דומים ניתן לומר על התפקיד התרבותי והחברתי שמילא שירו של אורי אבנרי. עם זאת, בשלב מסוים - כנראה בשנות השבעים של המאה - החלה להתפתח עמדה המציגה באופן ביקורתי את ההזדהות עם דמותו של שמשון הגיבור הלאומי, עדות לשינויים שחלו בחברה הישראלית במה שנוגע לשאלת השימוש בכוח הפיסי ומגבלותיו.
המעקב אחרי גלגולי דמותו של שמשון מעבר לספרות העברית החדשה - בספרות העולם (כגון ביצירותיו של המשורר האנגלי מילטון) ובתחומי האמנות השונים (ציור של רמברנט, האופרה של סן סנס, סרטו של ססיל ב' דה מיל וכיוצא באלה) - יכול להושיט לנו עדות נוספת למורכבות דמותו של שמשון המקראי ולכוח המשיכה שהיה בה לגבי יוצרים רבים, במקומות ובזמנים שונים ומגוונים. 

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, נשוא, (תשס"א 2001)


תגובה 1:

  1. לי נראה כי נראה כי דמותו של שמשון לא נולדה אצלנו אלא נלקחה מן התרבות הפלשתית שמקורה באיי הים האגאי והותאמה על ידי הסופר המקראי למציאות עברית. שמשון הוא בן שבט דן, ולפי ממצאים ארכיאולוגיים מסתבר כי שבט דן הוא אחד מגויי הים שהיה מקורב לפלשתים. הדמיון בין סיפור שמשון לסיפור הראקלס (הרקולס) מן המיתולוגיה היוונית, עם כל היסודות המיתולוגיים היוונים האחרים הנלווים אליו, הינו גדול מכדי להיחשב צרוף מקרים בלבד. את שמשון, איש גדול וחזק הגובר בעזרת לחי חמור על אלף איש במשך אחר צהרים אחד, אפשר להשוות רק לאחד האלים. כזה היה הראקלס אשר אף נהפך להיות אל. את הולדת שמשון באורח פלאי אפשר להשוות להולדת הראקלס מאישה שהרתה לאל זאוס באורח נסי. כמו הראקלס, גם שמשון מתואר כהר אדם חמום מח אשר ברגע אחד של כעס הוא מטיל חורבן על סביבתו. גם יחוס כוחו של שמשון לשערותיו מתאים ליסודות מיתולוגיים: במיתולוגיה היונית מסופר על מלך בשם ניסוס ("סי[מ]סון", בשיכול אותיות), אשר כל עוד לא נגזז תלתל מסוים אחד בשערו אי אפשר היה לכבוש את ארצו. התלתל נגזז לבסוף, בנסיבות רומנטיות, שמשון איבד את כוחו וממלכתו של ניסוס נכבשה. גם לסיפור הריגת האריה ומציאת הדבש בנבלתו יש מקבילה בסיפורו של אריסטאוס.

    השבמחק