יום הכיפורים שלי - סיפור אוטוביוגרפי

יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר

יצחק מאיר עם משפחתו

כל הימים מאז. עד יום מותי אני. ובכל יום מימי הכפורים, באשר שם אני, אני עומד בפינה שלי ואומר קדיש.

1944. אימא הייתה בלוזן עם אחי הקטון שעדיין לא מלאו לא שנתיים. יעקב נוחו עדן ואני היינו באיזה מין אכסניה לילדי פליטים  על אחת הגבעות העולות מאגם למן, מעל העיר הציורית מונטרה. היום אני יודע כי ממשלת הקונפדרציה השוויצרית וארגון הגג של יהודי שווייץ היו שותפות בהפקעת מלונות קיט מידי בעליהן והפיכתן למעין מוסדות ילדים זמניים בהם מצאו ילדים שהיו  על פי חוקי המדינה הקשוחים עברייני השגת גבול שיכון בכפייה, נאורה, אבל כפייה היא כפייה. כך פיצתה שווייץ היעילה את תעשייני התיירות שלה שניזוקה מפני המלחמה, וכך גם חסכה ממון בפתיחת מתקני מאסר וכליאה למי שהציל בה את נפשו מאימת הרודפים בעבירה.

בראשית, מיד כשנתפסנו בעוון חציית הגבול במרץ ,1943 נאסרנו והופרדנו, אימא נחבשה בלוזן  שם הביאה לעולם שבועיים לאחר מכן את אחינו הקטון דוד, ואילו אנחנו נשלחנו לכפר אגליזאו, על גבולה של גרמניה, שם חסינו בחיקו של הכפר הנהדר הזה בטיפולה האוהב שלא יישכח לעולם של הפרוילעיין פרידה גנטרט, פרוטסטנטית אדוקה ויראת שמים שלא הרשתה לנו להתלוות אליה לכנסיית הכפר כי אמרה ששליחותה בימי המלחמה הנוראים שבאו על העולם ועל היהודים היא להבטיח כי נישאר, יעקב נוחו עדן ואני, יהודים. אבל השלטונות החליטו כי זמנינו באגליזאו אזלו ועברו והחזירו אותנו לזמן מה לדירת פליטים ששכרו לאימא אצל מאדאם בורובסקה שמונתה לשמור עלינו בשכר בדירת אלמנותה, ואיש  מלבדנו לא ידע כי היא יהודייה. הבית בעיבורה של לוזן היה משונה. בית מידות, בודד,  שלא נתחבר לבתי הפרבר המתנאים, שכמה וכמה משפחות דרו בו, והייתה לו חצר גדולה כאילו הוא בית בכפר, בו שיחקנו עם הילדים השוויצריים שלא שהו לאזהרות הוריהם להתרחק מן הפליטים, הנגועים כמובן במה שפליטים תמיד נגועים בו ורק הילדים אינם יודעים, וכולם התייראו  מלחשיה של הגברת בורובסקה האלמנה שלא יכלה לשאת את ההו -הו –הא ואת העליצות שעשינו בחצר והייתה משתיקה כמו כל מכשפה את הכל כשהייתה מופיעה ומקל הליכה בידה אותו הייתה מניפה כאחד הרועים המגרש את הצאן אל עדרו.

 אני לבדי אהבתיה, מפני שהייתה אומרת לי כי אני אוהב מילים, ועל כן נתנה לי מתנה מילון לרוס ישן שקיבלה מחתנה, כך אמרה, כשהייתה תלמידה בארץ רחוקה ולימדה עצמה לדבר צרפתית, וממנו לא נפרדה כבר עשרות שנים אבל עכשיו שאני אוהב מילים אצטרך לו כי מי יודע אם לא אבא פעם אל מקום בו רק מילים יכולות להציל אדם מרע. הרבה רע יש בעולם. כך אמרה. אין מה לעשות נגדו. רק מילים. חיי שלא הבינותי מה היא שחה, אבל עד לעצם הימים האלה כשאני אומר ביני לביני את השם מאדאם בורובסקה, אני מרגיש בי שעודני אוהב אותה אהבה שאינה יודעת תפוגה ומאמינה כי כל לחשיה לא היו אלא בינה לבין גורלה.  אבל גם באותו בית לא ארכו הימים. השלטונות, משהו שקיים ואין אדם בעולם יודע לומר היכן פוגשים בהם, ומי מסתתר מאחורי שמם, שוב העבירו אותנו למקום אחר מטעמים שהיו שמורים רק עמהם. אין לפליטים ברירה אלא ללכת למקום בו מניחים להם להיות פליטים עבריינים, הרצויים רק איפה שמשום מה הם רצויים.

המקום היה נאה עד למאוד מאוד. מרום הגבעה השתקפו הרי האלפים המושלגים תמיד. ראיתי בהם הרי סוד. בימים של שמש ותכלת היו כנסיכי יוהרה ואדנותם השתקפה במימי האגם הגדול והיה כמו ההרים שעולים עד השמים הם כהרים היורדים עד לתהומות שמתחת למים. אבל בימי סגריר, הם נעלמו לחלוטין והעולם נגמר עם המים האפורים שלא היה להם סוף והעולם היה כנכנע וכשמוט ראש. משום מה אינני זוכר את הילדים שהיו עמי שם. ילדי החצר של לוזן אני זוכר, וביותר את הילדה יולנדה  שהייתה נראית לי תמיד כברוכת שמש ואור וצחוקים משוחררים וגדולים גדולים וידעה לטפס על עץ המידות שבחצר טוב מכל הבנים שהיו מנסים כוחם לעלות בו, וכשהייתה ברום אחד מצמתי הענפים הרמים הייתה קוראת לי כמפתה לנסות ולעלות אחריה, ועליתי אבל איני זוכר אם אי פעם הגעתי עד אליה  מפני שעם הגיעי כבר עלתה להסתעפות גבוהה יותר בעץ הבלתי נגמר הזה. הילדים באותה אכסניה לא שיחקו. לא היינו רבים. אולי תריסר, אולי גם זה לא. הייתי לבד.

ערב אחד נקראנו לשמוע דברים מפיו של עלם צעיר, שחתימת זקן צנועה עיטרה את פניו, והוא אמר לנו דברים על יום הכפורים, שהוא יום של  כפרת כל העוונות, ושמי  שיודע בעצמו שהוא כבר יכול לצום - יצום וכל עוונותיו ייעלמו כלא היו ולא ייזכרו לא על ידי איש ולא על ידי האלוהים. שאילתיו מאין לו כל זה והוא אמר, כי למד בישיבה של הרב בוצקו שבעיר מונטרה בשיפולי אותו גבעה, ושם יודעים את כל סודות הבריאה ומתפללים  כל יהודי העיר וכל התלמידים הלומדים באותה ישיבה שאינה אלא בית ספר של יום ושל לילה ושל כל ימי השנה בהם אין מפסיקים לרגע ללמוד ולהתפלל, ובזכותו , כל העולם כולו קיים.  לאחר מכן פרש והלך לו ואנחנו נוצרנו באכסניה שלנו והגישו לנו ארוחת הערב, וביקשו כי נעלה על משכבנו כמו כל יום יום ויום שעה קטנה אחר רדת החשיכה.

לא מצאתי לי שינה באותו לילה. עם בוקר, בטרם ייעורו הילדים וגם כל מי שהיה ממונה עלינו , קמתי לי ויצאתי ללכת רגלי למונטרה העיר שבשיפולי ההר שלנו. לא ידעתי אותה ישיבה היכן היא. היו שלטים על שבילי הליכה שאמרו כי מונטרה היא שישה קילומטרים ממקומנו. פחדתי ללכת באותם שבילים, והלכתי על הכביש המתפתל היורד אל הים, ואמרתי ללבי כי עם בואי למונטרה העיר, בוודאי יימצא שם איזה שלט שיורה לי אותה ישיבה איך הולכים אליה.  הכביש היה ריק. משום מה הלכתי וזימרתי לי בחצי קול  ובקצב מיני שירים שידעתי, בעיקר שירי עם שקטפתי מפי ילדי החצר שלנו בלוזאן, בתוך כך גם נשתתקתי ואמרתי  לי שאני הולך אל הישיבה בה מסלקים כל המתפללים את כל הרע שמן העולם ומוחלים לו, ואולי ימחלו גם למי שלקח את אבינו, ואם ימחלו לו בוודאי ישיב לנו אותו, ויבא ויחבק את אחינו הקטון שנולד והוא א ראה אותו מעולם, ואיך זה אשיר שירים בהם מתגעגעים אבירים על עינות המים על אהובותיהם ונכונים למות באהבתם, וכהנה וכהנה עוד שירי החצר של לוזאן המספרים סיפורים בהם לא חפצתי בלכתי באותו יום.

והנה לפתע באו עליי שלושה נערים, שהיו נראים לי כגברתנים שלא מעלמא הדין, והתחילו לקרא לעברי 'Jerusalem ,Jerusalem ,  a bas Jerusalem' ,  והקיפו אותי, והקטן שבהם שהיה גדול ממני כפל כפליים  התנפל עלי וסטר על לחיי. הגדול שבהם עמד באמצע הכביש ואמר כי זאת שווייץ ואוי לי ואבוי  אם אעז לצעוד עוד צעד. השלישי עמד מאחוריי ואמר גם הוא שזאת שווייץ ואויה לי אם אצעד עוד צעד לאחור, והקטן שבהם היה כמרקד סביבי מאיים להכות אותי שוב ושוב. עמדתי תחתיי. הרגשתי בי שאני מתרעם על אותו בחור שבא לומר לנו כי יום הכפורים  הוא היום בו מוחלים השמים לכל מי שעושה רעה ובוודאי ימחלו גם לי אם אהיה כחיה פצועה ואתנפל על הגדול שבאותם בחורים ואפתיע אותו באגרוף בין עיניו. קרבתי אליו, והוא פשט את ידיו ואצבעותיו עשו לי סימנם של 'בא', 'בא', וצחק קול גדול Jerusalem ,Jerusalem כמתגרה והשנים קרבו מאחורי גבי, ואני לא השגחתי בהם, רק קרבתי עוד ועוד, בלי לרעוד, עד שעמדתי מול אותו ענק שבנערים ופתע לתוך פיו הצוחק הנחתתי מכה בכל הכוח שהיה בכף ידי הקמוצה עד שציפורניי חתכו את בשרה, ודם ניתז מפיו של אותו נער והוא עמד כאילו פגע בו ברק, והביט בי ופנה אל אחור וברח, הוא ושני מלוויו, כאילו השמים רודפים אותם. אחרי כן הרגשתי בי שאני מתנשף רב יתר משהייתי נ\מתנשף אילו באתי ממרחקים בריצה, ושפתיי נקשו ברעדה ותיבת Jerusalem, Jerusalem נפלו מתוכו כשברי חצץ שנגרס דק דק, ולא ידעתי מה אני אומר, ולא ידעתי מה הם אומרים, אבל ידעתי כי ביום הכפורים הזה, הראשון שידעתי, לא יכולים לעצור בעדי מלהגיע למקום בו מתבקשים שכל הרעה שבעולם תכלה.

בעיר לא היה שום שלט שהודיע לאן הולכים כדי לבא לאותה ישיבה. עמדתי תוהה. לא ידעתי איך שואלים. פתאום עברה על פני אישה אחת וראתה בי שמילדי הפליטים אני ואמרה לי, 'למה נפלת? יש דם בזוויות פיך'. 'לא נפלתי', אמרתי לה.' אולי נשכתי את שפתיי. זה קורה'. היה הביטה בי, הוציאה מארנקה ממחטה והספיגה אותה לאורך שפתותיי. 'לאן אתה הולך', שאלה. 'מאין באת', אמרה ולא שאלה, רק אמרה. לא ידעתי מה לומר לה. 'יודע אתה מה, נלך אתה ואני לסמינר העברי ונשאל שם לאן עליך ללכת'. כך הוליכה אותי אל המקום אליו חפצתי להגיע. ושם מסרה אותי ביד אחד מן האדונים שהיה עטוף טלית ויצא אליה  לרחוב, והלכה. כמו שהבריונים הגיחו מן השמים. כך הגיחה האישה הזאת מן השמים. הכל יש שם למעלה.

נשארתי שם במקום הצפוף עד למאוד מאוד, שעה ארוכה מאוד, ושמעתי את השירה הנהדרת של החזן שהייתה עיתים כתרועה משובבת נפש ועיתים כיבבה שוברת לב, וראיתי את האנשים יושבים ותומכים את ראשיהם הם העטופים בידיהם והיה דומה עליי כי הם מכונסים בתוך עצמם ואף על פי שלא הבינותי לא מילה ולא חצי מילה מכל המילים, אין ספור מילים שאמרו וניגנו וצעקו שם, ידעתי כי כל המילים כולם הן שם כדי לסלק את הרע מן העולם על ידי כך שהאלוהים ימחל למי שלקח את אבי, ואם ימחל, בוודאי ישוב אלינו מהרה. וכשישוב, לא תהייה עוד מלחמה בעולם שעוקרת ילדים מבתיהם ומשליכה אותם ואת אימהותיהם אל ההרים.

עם צאת היום היה שם מישהו שהחזיר אותי במכונית אל האכסניה שבראש ההר. שם גערו בי על שנעדרתי וגרמתי להם לחפש אותי ואפילו הזעיקו את שוטר המקום וזה אמר להם כי אולי אני הוא זה שהתנפל על ילדי אותו מקום שאבותיהם דורשים עתה לסגור את כל האכסניה הזאת מפני ילדי פליטים, וכששאלו אותי אמרתי לא ולא, לא ראיתי איש בלכתי ואיש לא ראה אותי,  כי פחדתי פחד גדול שמא יסגרו את המקום על שכה ביזיתי אותו ויתנו אותי באיזה מאסר, ולא יהיה לאחי יעקב שיוותר לבדו שם לאן ללכת.

הניחו לי.

אבל אותו יום הכפורים לא הניח לי. הוא אתי מאז. כשבאנו לארץ ישראל, אמי עליה השלום, אחי נוחו עדן ואחי הקטון, עשו לי לאחר שנתיים ומחצה בר מצווה. הייתי כבר מבאי בית הכנסת. מנהג היה בהם שבימי הרגל היה הגבאי עולה לדוכן לפני תפילת יזכור ואומר דברים על מתי המלחמה הגדולה ומתי המלחמות בארץ ומפטיר שעל הילדים  - אלא אם כן הם יתומים מאב או מאם - לצאת בשעה שהציבור אומרים אזכרת נשמות. כיון שבר מצווה שלי הייתה בשבת בראשית מיד אחרי סוכות, אמרתי לי כי מעתה אינני יוצא יותר ואומר אזכרת נשמות עם כל הציבור אף על פי שאיש בעולם לא אמר לי אם אבינו חי או מת, אבל אם הוא חי ימחל לי ממקומו המסתתר, ואם הוא מת אני סמוך לבר מצווה כבר חייב בכל המצוות ומצוות כבוד אב שמת  גדולה מכל המצוות שידעתי. נשארתי.

לימים כבר בטלו כל הספיקות. הזמן החולף התיר אותן. אי אפשר היה שאבי המת חי. אבל לא ידעתי יום מותו. באותם ימים באו ואמרו כי את עשרה בטבת עשו יום של אזכרת נשמות המתים שאין יודעים יום מותם, ואמרו שמעתה יכנו לו לאותו יום יום הקדיש הכללי.

אבל נדמיתי באותו יום. לבי לא נתן לי לספוד לאבי שמת לי, ולאחיי, ולאימא, יותר מכל לאימא, ביום שאינו כולו שלו , והתיבה 'כללי' הייתה נשמעת בתוכי כמחלנת זכרו. אבל לא ידעתי יום מותו. כמו שלא ידעתי מקום מנוחתו. כמו שאיני יודע עד לעצם היום הזה איפה פיזרו את אפרו, באיזה יום, באיזו שעה, באיזה רגע בו שב אדם אל אפרו.

ואז, כבמטה שאי אפשר אלא לציית לו כאילו אחזו בו מגבוה, שבתי אל אותו יום בו הלכתי לבדי , ילד, במורד ההר, אל המקום בו מבקשים מחילת עוונות  על העולם כולו, ובו רק חיכיתי כי ימחלו לשובי אבי כדי שישיבו אותו, ועל כן בעבורי, הוא יום מיתת אבי.  כל הימים מאז. עד יום מותי אני. ובכל יום מימי הכפורים, באשר שם אני, אני עומד בפינה שלי ואומר קדיש , לאט יותר משאומרים כל האבלים, עד שעם המילים האחרונות לא נותר מי שאומר לקדיש לשי  בקול אמן אלא אני ביני לביני, ואני יודע, גם ביני לבינו.

ערב יום הכפורים התשע"ט