יום רביעי, 5 בספטמבר 2018

חלקת התפילה וחלקת הילדות

חגי קמרט, סופר


אנסה להלן לדון בשירו של הרצל חקק, "חלקת התפילה האלוהית”, ולמצוא כיצד ההשראה השירית יוצרת אווירה קסומה של התעלות והיטהרות:

יֶלֶד סָמוּק, פָּנָיו יִשְׁטֹף. רֶגַע נִצְחִי
שֶׁלּא יַחְלֹף. רַחַש הַתְּפִלָּה חוֹתֵר
לְאָן, בְּשָׂפָה צְרוּבָה, מְלוּחָה.
נְהִי אַדְוָה בַּת הַזְּמָן, וְהִיא
עֲרִירִית, כֹּה בִּקְּשָׁה מְנוּחָה. בְּכִי
גַּלִּים. עַל הַחוֹף שְׂרוּעָה.
אֲבָרֶיהָ, הַמִּלִּים. מַעֲרוֹךְ שֶׁל צִנָּה
וּסְעָרָה. רַק שְׂפָתֶיהָ נָעוֹת, צִירֶיהָ, 
חַיִּים שוֹמֶרֶת כְּאִשָּׁה הָרָה. 
אִמִּי זוֹהֶרֶת, פְּנֵי כַּלָּה, הַבָּצֵק 
אוֹרוֹ יוֹצֵק. הַזְּמָן נִפְלָא. הַפְרָשַׁת חַלָּה.
הַשְּׂאוֹר נִמְשָׁה, לַיְלָה וְלִישָׁה, הַשְׁרָאָה 
וְסוֹד. נִסְתַּר, לֹא נִרְאָה. דְּמָעוֹת נְמַסּוֹת 
בַּקְּעָרָה. כָּמוֹנִי בִּתְשׁוּקָה, כְּיֶלֶד חִכָּה. 


יְלָדִים הָיִינוּ, הִתְפַּלַּלְנוּ עַל חַיֵּינוּ.
כָּשַׁלְנוּ מִלֶּכֶת. חִכִּינוּ נֶאֱדָמִים
חוֹתְרִים, לַנְּשִׁיקָה שֶׁל הַלֶּחֶם.
קְצֶה הַמַּאֲפֶה בָּעַר, לְאַט נִקְדַּש.
הַבָּצֵק רַךְ, הַזְּמָן זַךְ,
חָדָשׁ. הָרֶטֶט  לֹא חָלַף. נָמַס דּוֹבֵב, 
נִסְלַח הַכְּאֵב. חַיֵּינוּ נָלוֹשׁוֹ אַט, זִכְּכוּ
הַכֹּל בִּלְחִישָׁה. סְאַת הַסֵּבֶל הֻפְרְשָׁה. 
פְּנֵי אִמִּי נָצְצוּ כְּטַל. בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ
הַחֹמֶר הָאֱלֹהִי שֶׁנֶּאֱצָל, שֶׁנָּלוֹשׁ. יָפָה 
הַתְּפִלָּה וְיָפָה אִמִּי, וְהַזְּמָן 
קָדוֹשׁ. קָדוֹשׁ. קָדוֹשׁ.

חלקת התפילה האלוהית, היא מעין חלקת האלוהים הקטנה של הרצל חקק, וכפי שהשורות המרגשות חושפות זו חלקת ילדותו, מלכות היופי והתום שיד הזמן אינה נוגעת בה, מחוז החלומות הנצחי.
כשאתה קורא את השיר אתה נזכר בשורות משיריהם של הרצל ובלפור חקק על חצר הילדות שלהם בשכונת בתי סיידוף, על בית הכנסת של השכונה, על האימהות היושבות תחת עץ הערבה לברור אורז ועדשים או ללוש בצק.
חלקת התפילה האלוהית היא הצדעה לאם העושה הפרשת חלה בצורה מקודשת, ומתייחסת להבדלה של סאת חלה, כסוג של שינוי בחיים, של האצלה, של התעלות.
"סאת הסבל הופרשה" - כותב הרצל לאחר שהאם מוציאה מן הבצק את החלק המקודש.
כשאני קורא שיר זה אני מרגיש שאני נשאב לעולמם הקסום של הרצל ובלפור חקק: שניהם יודעים להתרפק על ימי הילדות עם כל גווניה ייחודיה, לגעת ביופי ובערכים התמימים של שכונת בתי סיידוף שבה גדלו, להנחיל לכולנו חלקיקי אור זך מאותה מסורת שכונתית, מאותו הווי מלא ערכים ומלא אחדות וחום של קהילה.
ברבים משיריהם של האחים אנו חוזים ביופי ובקדושה של בית הכנסת, ואנו חשים שהם מנחילים לנו את ערכי התרבות שההורים הביאו עמם מן הקהילה בבבל. התחושה היא שהם רוצים שהערכים האלה יתמזגו בערכים של החברה הישראלית, שכולנו נבין שלא ניתן להקים כאן יחד ישראלי חדש בלי לקבל מקהילות שונות את היופי והייחוד של כל קהילה.
 הכיוון שלהם פשוט ואנו מבינים שההתחדשות שתקרה כאן תהיה יפה ועשירה יותר אם נדע לשאוב מן האוצרות של הקהילה, מן הערכים ששמרנו עלינו בגולה.
כל זה מופיע הן בשירים והן ברמזים בין השורות. כמובן, הדמות הדומיננטית היא האם סעידה. בשירו של הרצל היא מופיעה כדמות מלכותית ומלאה הוד.
אִמִּי זוֹהֶרֶת, פְּנֵי כַּלָּה, הַבָּצֵק / אוֹרוֹ יוֹצֵק. הַזְּמָן נִפְלָא. הַפְרָשַׁת חַלָּה.
הכותרת של השיר מובילה אותנו לטריטוריה המלכותית של התפילה, למלכות האצילית שנכרכת בשיר בטקס קדוש של האצלה והבדלה, של הפרשת חלה, וכל זה כדי לזכך את החיים.
פְּנֵי אִמִּי נָצְצוּ כְּטַל. בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ
הַחֹמֶר הָאֱלֹהִי שֶׁנֶּאֱצָל, שֶׁנָּלוֹשׁ. יָפָה 
הַתְּפִלָּה וְיָפָה אִמִּי, וְהַזְּמָן 
קָדוֹשׁ. קָדוֹשׁ. קָדוֹשׁ.
לישת הבצק והפרשת החלה נתפסים כסוג של התעלות, מגע בחלקיק האלוהי של הבריאה, ויש ברגע השיא של השיר התמזגות של היסודות הנעלים: הבצק הנלוש, התפילה האלוהית, יופיה של האם. והסיום של השיר הוא החלק המרכזי בתפילת 'נקדישך ונעריצך' בבית הכנסת, החזרה המשולשת 'קדוש קדוש קדוש'. שיא הקדושה והאמונה.
בימים אלה של סליחות ואלול ושיבה של חשבון נפש, אני רואה בשיר אווירה של התקדשות והיטהרות, והכול נלוש ונבחן מחדש. הילד בתחילת השיר מבקש לטהר את חייו, שוטף את פניו, וכל המציאות נרחצת ונטהרת, ממש כמו שבני ישראל היטהרו והתכבסו לקראת מעמד הר סיני. כולם בשיר מחכים לרגע קדוש, לאותה חלקת תפילה, לאותה חלקת זמן של תפילה אצילה  ומיוחדת ושמימית.
יֶלֶד סָמוּק, פָּנָיו יִשְׁטֹף. רֶגַע נִצְחִי
שֶׁלּא יַחְלֹף. רַחַש הַתְּפִלָּה חוֹתֵר
לְאָן, בְּשָׂפָה צְרוּבָה, מְלוּחָה.
נְהִי אַדְוָה בַּת הַזְּמָן, וְהִיא
עֲרִירִית, כֹּה בִּקְּשָׁה מְנוּחָה.
גלי הים והאדווה הבודדה הנצרבת בין הגלים כמו מכינים אותנו לאותה טבילה מטהרת, לאותה שפה צרובה מאמונה, ממלח, הרצון לבקש סליחה, מנוחה. היקום שוטף פניו למראה הילד הקסום, וכל ההוויה חותרת לחוף מבטחים. הילד צופה אל חייו וצופה אל אמו העושה מהלך של קדושה וטהרה, הפרשת חלה. הרצונות שלהם לעשות עילוי והאצלה של חייהם, הרצונות נפגשים, והרגשים המתוארים מתקדשים.
רחש התפילה אינו רחש רגיל, הוא רחש של עולם שלם, של ים רוחש גלים, והרחש הקוסמי ממלא את כל חייו, את כל עולמו, ובמרכז דמות האם כדמות אלוהית שמנצחת על התיקון, על הסליחה.
אנו יכולים לדמיין את אולם בית הכנסת, המתפללים עם הטליתות, רחש ההיטהרות העולה מגלי הים, והרחש של הבצק הנלוש שמוביל אל האצלת הבצק, הבדלת החלק האלוהי. אנו יכולים לשמוע את הרחש, את תפילת אדון הסליחות, עננו, והאווירה קוראת את הלב, דמות האם הלשה את הבצק נראית כמי שלשה את החיים.
אנו רואים זאת בשיר של הרצל "הקסם של אמי״, שמופיע בספרו 'שחרית לנצח’' עמוד  287:
אֵין לָהּ מְאוּמָה מִלְבַד חַיֶּיהָ.
אוֹר זָרוּעָ בֵּין הַשִּׁטִּין. קֶסֶם
מְיֻחָד: אֵלֶּה חַיִּים שֶׁיָּדְעָה לִיצוֹר
כְּמוֹ קֶמַח. כְּאִלּוּ הַכֹּל נִטְחַן גַּרְעִין גַּרְעִין
בְּאַבְנֵי הָרֵיחַיִם.
כְּשֶׁכָּל הַנָּשִׁים יָשְׁבוּ עַל אַבְנֵי מַדְרֵגוֹת
מְשַׂחֲקוֹת בִּמְנִיפוֹתֵיהֶן רוֹאוֹת לְכָל עֵבֶר
רָאוּ בְּמִצְחָהּ זֹהַר כָּבוּשׁ
הִיא לָשָׁה אֶת חַיֶּיהָ אֶת חַיֵּי כֻּלָּנוּ.
וּבְעֵינֶיהָ רָאֲתָה אֶת כָּל הַשָּׂדֶה הֶחָרוּשׁ
אנו רואים את האם לשה  ומתפללת ונזכרים בחנה שמגיעה לשילה כדי להתפלל, וכך היא מתוארת: "רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע" וכך בשיר של הרצל. לצד המערוך של הבצק, מופיע האם, מחכה לילד כמו חנה בספר המקראי, והזמן מתואר כזמן נפלא, זמן של אור:
הַמִּלִּים. מַעֲרוֹךְ שֶׁל צִנָּה
וּסְעָרָה. רַק שְׂפָתֶיהָ נָעוֹת, צִירֶיהָ, 
חַיִּים שוֹמֶרֶת כְּאִשָּׁה הָרָה. 
אִמִּי זוֹהֶרֶת, פְּנֵי כַּלָּה, הַבָּצֵק 
אוֹרוֹ יוֹצֵק. הַזְּמָן נִפְלָא. הַפְרָשַׁת חַלָּה.
הַשְּׂאוֹר נִמְשָׁה, לַיְלָה וְלִישָׁה, הַשְׁרָאָה 
וְסוֹד. נִסְתַּר, לֹא נִרְאָה. דְּמָעוֹת נְמַסּוֹת 
בַּקְּעָרָה. כָּמוֹנִי בִּתְשׁוּקָה, כְּיֶלֶד חִכָּה. 
דמעות האם כמוהם, כמו הגלים, ממליחים הכול, מטהרים הכול, והילד המחכה, נושא תפילה שנשאבת אל העולם הנטהר, המתעלה, לילה של סוד, של נסתרות.
רק שפתיה נעות – כמה עדינות יש בהשאלה הזאת מתפילת חנה שמבקשת בן, מבקשת גאולה לחייה: רק שפתיה נעות וקולה שנחנק בגרונה לא יישמע. מן חרדת קודש בתפילה כמו אם החרדה לעוברה, מחכה להתגשמות כל משאלותיה ביום קדוש, ביום הרת עולם.

פני אמו לובשים זוהר מעין זוהר שבעת הימים הייתי מוסיף ואומר. כמו כלה בחופתה הבצק שתחת המערוך כמו יוצק עצמו באורו (אסוציאציה מטפורית לעורו של הבצק). וכאן תיאור ציורי של הוצאת השאור הלישה של הבצק ההשראה וסודה הבלתי נגלה של האם העוסקת במלאכה.
הילד מדמה דמעות אמו בקערת הלישה של הבצק כמו התשוקה שלו הכמיהה שלו לדעת להרגיש להבין הדמעות נמסות בקערה והדמעות של הילד נמסות בקערת הלב שלו: הילדים מתוארים כמקהלה של מלאכים תמים, מבקשים ישועה, "חותרים לנשיקה של הלחם". כולנו זוכרים כיצד ילדים באותה תקופה של שנות החמישים אהבו את החלק הפינתי של הלחם, את הקצה הקדוש, והילדים קראו לו 'הנשיקה של הלחם'. הילדים מבקשים כיוון וטוהר, הם כשלו מלכת, ואנו יכולים לקשור את 'הנשיקה של הלחם' אל האמירה במקורות שלנו - 'כיכרות נושכות זו בזו' ואל הפירוש של עובדיה מברטנורא: שנדבקו כל כך חזק זו לזו עד שכאשר מפרידים ביניהן הן נתלשות זו מזו. 
קצה המאפה היינו של החלק האהוב לאט נקדש. מדוע נקדש? משום שנאפה על ידי ידיה ודמעותיה של אמא. (שהרי בכל שנגעו ידיה היה קודש ידיה נטפו קודש ועיניה זלגו מצוות.) הבצק רך כרכותה של אמא. הלישה והתפילה מרככות את ימי אלול, וההפרשה מתוארת כך - סאת הסבל הופרשה.
אכן במצב כזה אי אפשר שלא ייסלח לאדם מלמעלה. והכאב כאילו נמחל ועתה מילא את ייעודו ואפשר כי יסולק מנפש עייפה. חלומות ילדות כמו נאפו אט אט כמו לחישה דימוי לגחלים לוחשות היינו אט אט ובטוח סאת הסבל (כמו השאור שבעיסה) הופרשה היינו ככפרה על החטאים שכביכול חטאו הילדים ( ילדים לטעמי לא חוטאים כלפי שמים). פני האם שקודם קרנו כפני משה נצצו כטל מעמל ומדמע כמובן בידיה הבצק כדימוי לחומר אלוהי שנלוש היטב ונאצל קודש.
והסיפא מסכמת את רחשי לב הילדים התפילה היא יפה האם עצמה יפה והשפה העברית שפת התפילה והרעש בבית הכנסת של המיית לבבות המתפללים מרעידים לב ונפש. 
והשיר נחתם מפסוק מישעיהו פרק ו פסוק ג שמשמש גם בחלק הקדושה שבתפילה 
"וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת מְלֹא כָל-הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ".
אסוציאציות נוספות שנקשרות לתמונות השיר: 
בת הזמן מזכיר מאוד בת גלים בת גלים מזכיר אדוות גלים 
ומכאן הצירוף "נהי בת הזמן אדוה ערירית"."
נהי ישנם לא מעט פסוקים בתנ"ך עם נהי אני מאמין שהמשפט מירמיהו הוא שעמד מול עיניו של המשורר - ירמיהו פרק לא
פסוק י"ד: כֹּה אָמַר יְהוָה, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים--רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. 
בהמשך מופיע הביטוי "ביקשה מנוחה" שוב אסוציאציה או שיבוץ מ"אל מלא רחמים" "המצא מנוחה תחת כנפי השכינה במעלות קדושים". 
בזהירות אומר שנראה לי שבכי הגלים וזרימתם אל החוף בא למשורר מנבכי ערפילי תת ההכרה לפסוק מתהילים צג ד: מִקֹּלוֹת, מַיִם רַבִּים--אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי-יָם; אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְהוָה.
פסוק חזק שלא אחת אנו משתמשים בו ביצירותינו  - שימו לב למשפט זה: הַשְּׂאוֹר נִמְשָׁה, לַיְלָה וְלִישָׁה, הַשְׁרָאָה. 
אכן מלאכת השיר ובניית תמונות ההיטהרות וההתעלות הן מלאכת מחשבת של השראה וסוד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה