ספר החיים הפתוח - סיפור על אשה אחת ועל גבר אחד ועל אהבה

עדי אביטל-רוזין, סופרת, חברה מן המניין וחברת הוועד המנהל באגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל*

הריני יושב כאן, על כיסא עץ ישן החורק תחת משא שנותיי, ומתבונן מבעד לחלוני בנוף הרי יהודה, והם רובצים תחת שמש החורף החיוורת כבהמות ענק רדומות. בגילי, שקרוב הוא יותר אל קצה הדרך מאשר אל תחילתה, אין לי עוד הרבה מה לעשות, כי אם להתבונן לאחור, ולנסות ולפענח את המפה הסבוכה והמקומטת של חיי, מפה שאת נתיבותיה שרטטתי בחלקם ברצוני, ובחלקם הגדול נכפו עליי בידי אותו כוח נסתר שאנו קוראים לו גורל.

הלא דרכו של עולם, ודרכו של אדם בעולמו, אינה סלולה כדרך המלך, אלא דומה היא לשביל מתעקל ביער, שאין ההולך בו יודע מה יגלה לו העיקול הבא, אם מעיין של מים חיים ואם מארב של חיות רעות. אנו, בצעירותנו, סבורים כי אנחנו אדוני הדרך, וכי בידינו המצפן והמפה, ואנו מתכננים את מסעותינו לפרטי פרטים, וקובעים לעצמנו יעדים, ומסמנים לעצמנו תחנות. אך החיים, שהם חכמים וגם אכזרים מאיתנו, צוחקים לרוב לתוכניותינו, ובאים וטורפים את קלפינו, ומובילים אותנו בדרכים שלא שיערנו, אל ארצות שלא חלמנו להגיע אליהן. כל אותם שיבושים, כל אותן סטיות מן הנתיב המתוכנן, שהיו נראים לנו בצעירותנו כאסונות נוראים, מתגלים לנו בזקנותנו כמתנות הגדולות ביותר שקיבלנו. דווקא במקומות שבהם אבדה לנו הדרך, דווקא שם מצאנו את עצמנו. דווקא במקומות שבהם נאלצנו לנטוש את מפותינו הישנות, דווקא שם גילינו יבשות חדשות. כי החיים, כך למדתי, מוצאים תמיד את דרכם להפתיע אותנו, והפתעותיהם הן לעיתים קשות ומכאיבות, אך הן גם המקור לכל היופי ולכל המשמעות.

אך לא על הדרכים ועל הנופים אני מבקש לדבר, כי אם על אותם אנשים שאנו פוגשים בדרכים הללו. הלא מה הם חיינו, אם לא רצף של פגישות ושל פרידות. ואנו, איננו אלא איים בודדים בתוך ים גדול, ולעיתים, במשך מסענו, אנו פוגשים איים אחרים. יש שאנו חולפים על פניהם מרחוק, ורק מנופפים לשלום, ויש שאנו עוגנים בחופיהם לרגע קט, ויש שאנו מוצאים בהם מולדת, ונשארים שם עד יומנו האחרון.

ישנם אנשים, וכמה רבים הם, שנכנסים אל תוך חיינו ויוצאים מהם כהרף עין. הם כציפור החולפת על פני חלוננו, או כצליל של מוסיקה הבוקע מבית רחוק ונעלם. אנו מחליפים עמם מילה, או חיוך, או מבט, והם ממשיכים בדרכם, ואנו בדרכנו, ודומה כי לא הותירו בנו כל חותם. הם כדמויות חסרות פנים בתוך ההמון הגדול, והם הרקע לסיפור חיינו, אך אינם חלק מן הסיפור עצמו. אך ישנם אחרים, והם מעטים, מעטים כל כך, והם נכנסים אל חיינו ולו לדקה אחת, לרגע אחד חולף, אך אינם יוצאים מהם עוד לעולם. הפגישה עמם אינה כחליפתה של ציפור, אלא כנפילתו של כוכב מן השמיים. הרגע הזה, אותה דקה שבה הם נכנסים אל תוך עולמנו, אינו רגע של זמן, אלא רגע של נצח. הם נשארים בנו, והופכים לחלק מן הדם הזורם בעורקינו, וחלק מן האוויר שאנו נושמים.

                         

מה טיבו של אותו רגע? ומה סודה של אותה פגישה, ההופכת שני זרים לקרובים יותר מאחים? איני יודע לומר. שמא אלו שתי נשמות, שהיו פעם אחת, והופרדו, ושבו ונפגשו. או שמא אלו שני יסודות כימיים, שכאשר הם נפגשים, נוצרת תרכובת חדשה, שאינה דומה כלל למרכיביה. או שמא אין כאן כל סוד, אלא רק מקרה עיוור, מזל, שהפגיש שני אנשים בזמן הנכון ובמקום הנכון.

אל יחשבו הקוראים כי בדברים של פילוסופיה אני עוסק, ובתיאוריות שאין להן אחיזה במציאות. הלא כל מה שאני אומר כאן, לא למדתיו מספרים, ולא שמעתיו מפי חכמים. למדתי אותו על בשרי שלי, וחוויתי אותו בכל איבריי. כי גם אני, שהייתי איש של מדע, איש שהאמין רק במה שעיניו רואות וידיו ממששות, גם אני פגשתי פעם אישה, לדקה אחת, והדקה ההיא נמשכת עד עצם היום הזה.

על כן, ידידיי, אם יש בכם פנאי, ואם יש בליבכם סבלנות לשמוע סיפור של איש זקן, הריני בא לספר לכם סיפור. סיפור מרתק, סיפור שאינו דומה לסיפורים אחרים. אין זה סיפור שאני המצאתי, אלא סיפור שהחיים עצמם כתבו, ואני לא הייתי אלא אחד הגיבורים בו, וגם העד שזכה לראות את הנס, ולספר עליו.

                              

זהו סיפור על אישה אחת, ועל גבר אחד, ועל אהבה אחת שנולדה במקום הכי לא צפוי, במקום שבו המוות והחיים גרים יחד בכפיפה אחת. זהו סיפור על איך שאדם אחד יכול להיכנס לחייו של אדם אחר, ולהפוך את כל עולמו על פיו, ולהציל אותו לא רק מן המוות, אלא גם מן החיים עצמם. הטו אוזן איפוא, והכינו את ליבכם, כי עומד אני לקחת אתכם למסע, אל תוך ממלכת הגוף והנפש, שם הכל אפשרי, ושם דבר אינו כפי שהוא נראה. 

***

בארבע לפנות בוקר, ב-18 בפברואר של שנת 1973, אותה שעה שבה החורף הירושלמי הוא בבחינת מלך אכזר היושב על כיסאו, וכל העולם כולו אינו אלא ממלכתו הקפואה, יצאתי מן המחלקה לטיפול נמרץ, שבה עשיתי מזה שנים ספורות את ימיי ואת לילותיי כנוירולוג בכיר עם התמחות-על בטיפול נמרץ, ויצאתי לא מפני שביקשתי מנוחה, שהרי אין מנוחה במקצוע שלנו, כי אם מפני שלא יכולתי עוד לשאת את האוויר שבפנים, שהיה כולו נשימות מדודות של מכונות, פעימות לב ותרשימים על גבי צג ירוק. הסרתי מעל ידיי את כפפות הגומי, שהיו לי כעור שני, עור דק המפריד ביני ובין בשרם של אחרים, והלכתי במסדרון הארוך והריק. היה המסדרון בשעה זו כנקיק עמוק בקרקעיתו של ים, שכל החיים שבו נמו את שנתם, ורק אני הייתי היצור החי היחיד שנע בתוכו. צעדיי הדהדו על רצפת הלינוליאום המבהיקה, והיו כצעדיו של שומר הלילה הבודד, הצועד על חומותיה של עיר רדומה.

פתחתי את דלת הברזל אל החצר האחורית והחבויה של המחלקה, שם נהגו הרופאים וגם האחיות לעשן בהפסקותיהם הקצרצרות והחפוזות בסתר, הרחק מעיניהם של הבריות, ויצאתי אל החושך. הקור היכה בפניי, ולא הייתה זו מכה של אלימות, אלא מכה של חיים. היה זה אוויר אמיתי, אוויר שלא נשאב ולא נדחס ולא חומם, אוויר ירושלמי חד כסכין מנתחים, שהיה בו ריח של אורנים רטובים ושל אדמה קפואה, ושל אותו דבר נסתר שאנו קוראים לו לילה. עמדתי שם ושאפתי אותו אל ריאותיי, שהיו רגילות כל כך באוויר מלאכותי, וחשתי כיצד גופי רועד, לא רק מקור, אלא מהפתעה, כפי שרועד אסיר ששוחרר מכלאו ואינו מאמין כי השמיים עודם עומדים על כנם. הרוח שנשבה על פסגת הר הצופים הייתה רוח של מדבר, שבאה מן המזרח, ונשאה עמה את קרירותן של אבני הגיר ואת בדידותם של המרחבים האינסופיים. היא הסתחררה סביב פינותיו של בניין בית החולים העצום, ושרקה שריקה דקה וצורמת, כאילו הייתה נפשו של חולה המחובר למכונת הנשמה, והוא נאנח אנחה ארוכה ומתמשכת. הבטתי לאחור, אל חזית בניין בית החולים. בשעה זו של הלילה, לא היה הוא אלא גוף של בהמה אדירה, שרבצה על הפסגה, ישנה שנת טרף. רוב חלונותיו היו חשוכים, כעיניים שנעצמו, אך פה ושם הבהב אור חיוור, מן המחלקות שבהן אין יום ואין לילה, מאותן פיסות ארץ שבהן המלחמה אינה פוסקת לעולם.  הבניין כולו היה כתיבת נח גדולה, עשויה אבן ובטון, שצפה על פני מי המבול של החולי והמוות, ובתוכה כלואים זוגות זוגות של חיים ושל סבל.

מעבר לבניין, רבצו הרי יהודה, והיו גבנוניהם השחורים כגופותיהם של לוייתנים קדומים, שנסחפו אל היבשה ומתו. החושך לא היה היעדר של אור, אלא הייתה לו ממשות, ישות סמיכה וכבדה שירדה על העולם וכיסתה אותו כשמיכה של קטיפה שחורה. רק במרחק, בעמק, נצנצו אורותיה של העיר, והיו כגחלים אחרונות במדורה שכבתה, רמז לחיים אחרים, חיים של שינה ושל חלום, חיים שאני שכחתי את טעמם. נשאתי את עיניי למעלה, אל השמיים, שהיו מכוסים בעננים נמוכים ומהירים, ששטו על פני הרקיע כאילו נמלטו מפני דבר מה. הירח לא נראה, אך נוכחותו הורגשה, הוא האיר את שולי העננים באור חיוור, והיה כל מראה השמיים כמראהו של ים סוער, שהגלים בו מתנפצים זה אל זה בדממה. והיה במראה הזה מן היופי, אך גם מן האימה, אימתו של עולם שאין בו סדר ואין בו חוק. הקשבתי לקולות הלילה. לא הייתה זו דממה, אלא סימפוניה של קולות זעירים. שמעתי את הרוח לוחשת בין ענפי הברושים, והיה לחשה כנשימה עמוקה של האדמה. שמעתי את זמזומו הבלתי פוסק של בית החולים עצמו, זמזום של חשמל ושל מכונות, שהיו כנהמת ליבו של הגולם הגדול. שמעתי מרחוק יללה של תן, יללה חדה וקצרה, שהייתה כזעקה של בדידות קדמונית, שהזכירה לי כי גם מחוץ לכתלי בית החולים, העולם מלא בכאב.

ואז, בפעם הראשונה מאז תחילת המשמרת, חשתי את גופי שלי. חשתי את העייפות, שהייתה כמשקע כבד ששקע בכל איבריי, בעצמותיי ובשריריי. חשתי את הכאב העמום בגבי, ואת הצריבה בעיניי. הבטתי בידיי, אותן ידיים ששעה קלה קודם לכן עוד היו עסוקות בהחדרת צינורות ובהפעלת מכשירים, ועתה היו תלויות לצד גופי, ריקות וחסרות תכלית. הן נדמו לי זרות, כאילו לא היו שלי, אלא כלי עבודה שהונחו בסוף יום המלאכה. עלה בליבי כי הגבולות שבין גופי ובין גופם של חוליי הולכים ומיטשטשים. הלא ידיי היו בתוך קרביהם, עיניי ראו את סודותיהם הכמוסים, ואוזניי שמעו את קצב פעימות ליבם, שהיה לקצב פעימות ליבי שלי. חשתי שאני נושא בתוכי את כל אותם גופים שבורים, שאני בית קיבול לכל מכאוביהם, וזיכרונם של איבריהם הכושלים חקוק בתוך זיכרוני שלי. גופי היה כמפה של ארץ רבת קרבות, שכל צלקת וכל פצע של חוליי מסומנים עליה.

מי אני, שאלתי את עצמי, בתוך כל המלחמה הזאת? הלא אין אנו אלא בנאים, המנסים לתקן חומה שהולכת ומתפוררת. אנו סותמים פרצה כאן, והנה החומה נסדקת שם. אנו מחזקים לבנה אחת, והנה רעותה נופלת. אנו מתקני בשר ודם, מכונאים של הגוף, העמלים במלאכת טלאים על בגד ישן, ויודעים היטב כי סופו של הבגד להתבלות ולהיקרע, וכל מלאכתנו אינה אלא דחייה של הקץ. יש שאני רואה את החיים עצמם לא כדרך שנסללה, אלא כתרשים על גבי צג. אני רואה את הדופק, את לחץ הדם, את ריווי החמצן, ואני יודע לקרוא את השפה הזאת, שפת המספרים והקווים. הידיעה הזאת הופכת אותי לכהן, אך היא גם מרחיקה אותי מן האדם. אני רואה את התהליכים, את הכימיה, את המכניקה של הגוף, אך לעיתים אני שוכח שמאחורי כל אלה ישנה נפש, הכלואה בתוך מכונת הבשר והדם הזאת, והיא מביטה החוצה מבעד לעיני הבשר, ורואה אותי, את הרופא, ומקווה שאדע לחולל בה נס. עלתה וצפה בזיכרוני דמותו של חייל צעיר, שנפצע אנושות, והוא שוכב עתה בפנים, כשגופו מחובר כולו למכונות, והוא אינו נושם בכוחות עצמו. זכרתי את פניו כפי שראיתי אותם שעות ספורות קודם לכן, והיו פניו בזיכרוני שלוות, שלווה נוראה של מי שהפקיד את גופו בידי אחרים. ומבטה של אימו, שישבה לצדו, היה מלא שאלה, שאלה אחת גדולה ודוממת. היא לא שאלה אם יחיה, אלא שאלה אם יש טעם לכל זה. ולא הייתה לי תשובה עבורה.

במזרח החל צבע השמיים להשתנות. פס דק של צבע כחול נמתח על פני קו הרכס, והבדיל בין אפור העננים ואפור הארץ. הלילה גסס. האור הראשון הזה לא היה אור של נחמה, אלא אור של דין וחשבון. הוא בישר על בואו של יום חדש, יום נוסף של מלחמה, יום נוסף של תרשימים ושל מספרים. ידעתי כי עליי לשוב. עליי להניח מאחוריי את העולם הזה, עולם של רוח ושל עננים ושל הרי יהודה, ולשוב אל אותו עולם קטן ודחוס, עולם שכולו גוף אחד, הנאבק על נשימתו. שאפתי עוד נשימה אחת עמוקה מן האוויר הקר, שהייתה בבחינת צידה לדרך, ואגרתי אותה בריאותיי, ביודעי כי היא תצטרך להספיק לי לשעות רבות. סבתי על עקביי, ופסעתי בחזרה אל דלת הברזל. בפותחי אותה, הכה בי שוב ריחו של בית החולים, ריח מתוק-חריף של ייאוש ושל תקווה. נכנסתי פנימה, והמסדרון שוב לא היה נקיק בים, אלא עורק ראשי המוביל אל לב המאפליה, אל המחלקה לטיפול נמרץ, שם הייתי בה אחד השומרים, אחד הכהנים, אחד המכונאים העייפים, העומדים על משמרתם, וממתינים לבוקר. עוד אוויר הלילה הקר והחי של הרי ירושלים היה כלוא בריאותיי, כזיכרון של עולם אחר, עולם של חירות, והנה נקרעה הדממה. לא זעקה, לא צרחה, אלא כריזת "קוד כחול" בחדר מס' 7, והמולה של דחיפות, ושל רגליים שרצות במהירות, ושל חריקת גלגלי מכונות וקולות נמוכים ודחופים של אנשי המחלקה, הממהרים לעשות מלאכתם ולהציל חיים. כפי שיודע החוצב בהר שרעש קטן עלול לבשר על מפולת, כך ידעתי שהמולה זו מבשרת על קרב חדש עם המוות.

בחדר מס' 7 שכבה במיטתה האישה שיום קודם לכן מכוניתה התנגשה במשאית ונמחצה תחת גלגליה. היא הובאה אלינו להשגחה למחלקה לאחר שבוצע בה ניתוח ראש. בשעה שראיתיה, כל גופה פרכס בתנועות גסות. סביבה נעו אנשי הצוות כצי של ספינות קטנות, כל אחד עסוק במלאכתו, אך היא הייתה מרכז הסופה, המקום השקט והנורא שסביבו הכל סוער. ואני, שזה עתה שבתי ממסע קצר אל ממלכת השמיים והרוח, הוטלתי בחזרה אל ארץ הבשר והדם שבה אני מלך ובה אני גם עבד. הבטתי בה, ראשה היה חבוש, אך מראה פניה היה קשה מנשוא. לא היו אלה פנים של אדם, אלא נוף של חורבן, מפת ארץ שהאויב עבר בה והותיר אחריו שממה. עורה היה קרוע, ומתחת לקרעים עדיין נראו רסיסי זכוכית נוצצים כגרגרי מלח על פצע פתוח.  החדר נמלא בבליל של קולות נוראים, בעיקר של גופה של הפצועה הנלחם בעצמו. חבטות קצובות, גרגור עמוק, והיה בקולות הללו מן הראשוניות, מן הפראות, כשל חיה פצועה הכלואה בכלוב ונאבקת על חייה. 

היא פרכסה קשות. לא היה זה רעד קל, אלא רעידת אדמה של הגוף. היא הונפה והוטחה על המיטה, וכל איבר ואיבר בה היה נתון במלחמה אדירה. ידיה ורגליה היכו באוויר ובסדינים, לא בתנועה של רצון, אלא בעוויתות חסרות פשר, והיו כענפים של עץ עתיק הנתונים בסופה אדירה, נשברים ומוצלפים לכל עבר. גופה התקשה וגבה התקשת לאחור בזווית בלתי אפשרית, כגשר אבן עתיק העומד להתמוטט תחת לחץ אדיר. גופה לא עוד היה גוף של אישה, אלא נוף של תוהו ובוהו. הייתה זו ארץ שהרי הגעש שלה התפרצו כולם כאחד, והאדמה נסדקה, נהרות של אש זרמו מתחת לעורה. היה זה מחול שדים, ריקוד מבעית שאותו רקדה עם המוות, והיה נדמה כי היא מבקשת לקרוע את בשרה מעליה, ולהשתחרר מכלא גופה, לצאת אל החופש הגדול של האין. עיניה היו גלויות למחצה, אך לא ראו דבר, והיו האישונים מופנים למעלה, כאילו צפו בזוועה שאין אנו רואים. שפתיה היו כחולות, ומן הפה הקפוץ בקע קצף לבן, שהיה כגלי ים זועפים המתנפצים אל חוף של סלעים. לסתותיה היו נעולות זו על זו בעוצמה כה רבה, עד ששמעתי את קול חריקת שיניה, והיה הקול הזה כקול אבנים הנטחנות זו בזו.

קול חבטות ראשה בכרית, נשמע כתיפוף עמום של מתופף שיצא מדעתו. קול גרגור הנשימה, שנלחמה לצאת מבין השפתיים הנעולות, היה כקול מים רותחים ומבעבעים. על כל אלה, עלתה וגברה צרחתן החדה והמתכתית של המכונות, שהיו מכריזות על המפולת המתרחשת בממלכת הגוף, על קריסת מערכות הדם והחמצן.  כל החדר הפך לתיבת תהודה של כאוס. לרגע אחד עמדתי שם, והייתי כמשותק. הייתי שוב אותו מתמחה צעיר, והרגשתי חוסר אונים מוחלט אל מול הסופה הזאת. חשתי כי כל הרפואה שלמדתי, כל הידע שרכשתי, אינם אלא משחק ילדים אל מול הכוח הראשוני והאדיר הזה, כוחו של הגוף המבקש להשמיד את עצמו. אך אז, הבטתי שוב בפניה, או מה שנותר מפניה. בתוך מסכת האימה, ראיתי את אותו קו עיקש במצחה, ולא ראיתי בה רק חולה שמפרכסת, אלא חולה שהפרכוס הזה לא היה, כי אם זעקתה האחרונה של הנפש, המבקשת לצאת מכלאה.

הנחישות שבה אליי ואחזה בי, נחישות קרה וצלולה. נחישות של גואל. חשתי כי אני הוא השומר היחיד שלה, וכי אם לא אציל אותה, איש לא יצילה. הבנתי כי הפרכוס הזה, על כל אלימותו, הוא גם סימן. סימן חיים. הוא עדות לכך שמתחת לאדמה הקפואה, עוד יש אש, עוד יש מאבק. נדרתי בליבי, כי לא אתן לאש הזאת לכבות. צעקתי אל האחיות. פקודותיי היו חדות וברורות. היינו כצוות של מלחים הנאבקים בסערה. אחד רץ להביא את תרופות החירום, שנייה ניסתה להחדיר מנתב אוויר לפיה, ושלישית החזיקה את ראשה, כדי שלא ייחבט. ואני, אני הייתי רב החובל. עיניי היו בכל מקום, ומוחי עבד במהירות של ברק.

המאבק להחדיר עירוי לוורידה היה כמאבק עם חיה פצועה. גופה התנגד לכל מגע, וזרועותיה היכו לכל עבר. היה עלינו לרתום אותה, והייתה הרתימה הזאת מעשה של אלימות שהכאיב לי בנשמתי, אך ידעתי כי אין ברירה. לבסוף, הצליחה האחות למצוא וריד, והמחט ננעצה בבשרה של הפצועה. לקחתי לידיי את המזרק, שהיה מלא בנוזל צלול, נוזל בבחינת תרופת פלא, אך גם רעל. ידעתי כי בכוחו להרדים את הסערה שבמוחה, אך הוא עלול גם להרדים את נשימתה כליל. הזרקתי את התרופה אל תוך העירוי, והרגשתי כי אני מזריק אל תוך גופה לא רק חומר כימי, אלא גם את כל תקוותי, ואת כל תפילתי. חיכינו. היו אלה הרגעים הארוכים ביותר בחיי. הפרכוסים נמשכו במלוא עוזם, כאילו לעגו למדע שלנו. הבטתי בצג, וראיתי את ליבה פועם בקצב הולך ופוחת, וראיתי את ריווי החמצן בדמה צונח. ידעתי כי אנו עומדים על סף התהום.

ואז, לאט לאט, החלה הסופה לשכוח. הרעידות הפכו עדינות יותר, והקשת שבגבה החלה להישבר, החבטות הפכו לרטט קל. היה זה כמראה של ים סוער שנרגע, והגלים הגבוהים הופכים לאדוות קטנות, הרוח שורקת והולכת עד שהיא שותקת. הקולות שככו, וצרחת המכונות הפכה לצפצוף קצוב וסדיר. לבסוף, השתררה דממה. גופה של הפצועה שכב דומם על המיטה, והיה רפוי כולו, כבובה שחוטיה נקרעו. הפרכוס פסק. ניצחנו. הצלנו אותה.

כשניגשתי אליה, והארתי בפנס אל תוך עיניה, ראיתי כי אישוניה מורחבים וקבועים, וכי אין בהם כל תגובה לאור. כשהנחתי את ידיי על גופה, חשתי כי אין בו עוד אותו מתח של חיים, אלא רפיון גמור, רפיון של מי שהרים ידיים וויתר. היא שקעה אל תוך תהומותיה של תרדמת עמוקה, אל אותה ארץ צלמוות שספק אם יש ממנה דרך חזרה. הבנתי את אשר קרה. במלחמתי להציל את גופה, דחפתי את נשמתה עמוק אל תוך כלאה. כיביתי את האש, אך יחד איתה אולי כיביתי גם את הניצוץ האחרון של המאבק. הצלתי אותה מן המוות האלים של הפרכוס, אך חששתי שדנתי אותה למוות שקט וארוך של צמח.

עמדתי שם, והרגשתי תחושה נוראה של החמצה. היה זה ניצחון שהיה כולו תבוסה. שדה הקרב היה שקט, אך לא היה בו ניצול אחד. האויב הובס, אך יחד איתו אולי מתה גם הממלכה שעליה נלחמנו. הרגשתי כלפיה יגון עמוק. היא הייתה כספינה שהצלתי מסופה אדירה, רק כדי לראות אותה טובעת בדממה, בתוך ים שקט וחשוך. האחיות יצאו מן החדר, והותירו אותי לבדי עמה. הבטתי בפניה, שהיו עתה שלוות, שלווה נוראה של מוות בחיים. גופה היה שוכב דומם, והיה כארץ שירד עליה שלג כבד, וכיסה תחתיו את כל סימני החיים. לא ידעתי אם עוד ישנם תחת השלג הזה זרעים, הממתינים לאביב, או שמא אין שם אלא אדמה קפואה, שלא תצמיח עוד דבר לעולם. 

לאחר שסיימתי את מלאכתי פשטתי את חלוקי, והסרתי את כפפותיי. הבטתי בידיי, והן רעדו מעט, לא מעייפות, אלא מן המשא הכבד שנשאו. הרגשתי ריקנות גדולה, ריקנות של אמן שגמר את יצירתו, ואינו יודע אם טובה היא, אם רעה. יצאתי מן החדר אל המסדרון השקט, ובאותו הרגע עלה השחר, ואור ראשון האיר את קצה המסדרון. לא ידעתי אם האישה הזאת תחיה, אך ידעתי דבר אחד. שבמשך דקות ארוכות, בתוך אותו חדר מואר, נלחמתי על חייה של אישה אחת.

האחות הראשית עדכנה אותי כי בעלה של הפצועה הובהל לבית החולים בעקבות האירוע והוא מחכה בחדר ההמתנה. הלכתי במסדרון, שהיה ריק ודומם, והאור הלבן והקר שנפל מן התקרה היה כאורו של יום חורף נצחי. והנה ראיתי, בקצה המסדרון, בפינת ההמתנה, יושב איש. הוא ישב על קצה כיסאו, לא נשען לאחור, אלא רכון קדימה, וכל גופו היה כקשת דרוכה. לבוש בחליפה מהודרת, אף שהשעה כבר הייתה אחרי זריחה, נראה היה כאילו בא היישר מנשף ריקודים אל תוך ממלכת הצער. על אף שלא היה נראה מבוגר מגיל ארבעים, ראשו היה כולו שיבה, ופניו היו חרושי קמטים. ניגשתי אליו, וידעתי כי אני הוא נושא הבשורה, אותו שליח שאיש אינו רוצה לראות בפתח ביתו. "אדוני", אמרתי, וקולי היה צרוד מעט. "אני הרופא שטיפל באשתך". הוא הרים את עיניו, הן היו כהות וצלולות. "שמה עדנה", אמר, וקולו היה שקט, כאילו חשש שאם יגביה אותו, יתנפץ דבר מה באוויר.

התיישבתי לצדו, ולא ידעתי כיצד לפתוח. הלא כל המילים שלמדתי בבית הספר לרפואה אינן אלא שפה טכנית, שפה של איברים ושל תהליכים, ואין בה מילים כדי לתאר את אשר קרה לנשמה הכלואה בתוך אותו גוף שבור. "המצב", פתחתי ואמרתי, והמילה הזאת הייתה כבדה כאבן גולל. "המצב קשה מאוד. הפגיעות הן רבות, ובכל מערכות הגוף. היא נכנסה לתרדמת וגופה הוא כעת שדה קרב. אין אנו יודעים מי ינצח במלחמה". הוא לא אמר דבר. רק גופו הגיב. ראיתי כיצד כתפיו שחות, וכיצד כל אותו בניין זקוף שהיה גופו, מתחיל להתמוטט פנימה, כבית שעמודיו קורסים. הוא הניח את פניו בין ידיו, שהיו ידיים גדולות ומטופחות, ידיים של איש שלא עבד עבודת כפיים מימיו, וכל גופו החל לרעוד, רעידה דקה ואילמת, רעידה של יסודות המתערערים.

לפתע, הרים את ראשו, ודיבר, ולא דיבר אליי, אלא אל האוויר, אל הקירות הלבנים, אל אלוהים שאולי היה שם ואולי לא. "עדנה", אמר, "היא לא סתם אישה. היא עולם ומלואו". החל מספר לי, בקול שבור, כי אשתו היא מוסיקאית ידועה ודמות מוכרת, ששמה הולך לפניה, וכי הוא עצמו, עוזי, עורך דין מצליח. היה בדבריו מן הניסיון הנואש להיאחז בתארים, בתפקידים, כאילו ביקש לומר למוות, ראה, לא באישה פשוטה אתה פוגע, אלא באנשים חשובים, אנשים שיש להם שם ומעמד. "עשרים שנה", לחש, והמילים יצאו מפיו כעננת קיטור ביום קר. "עשרים שנה אנחנו יחד. מאז שהיינו סטודנטים". והחל לצייר לי במילים תמונה, תמונה של ימים אחרים, ימים של שמש ושל תכלת. הוא סיפר כיצד ראה אותה לראשונה בחצר האוניברסיטה העברית כשהגיעה לבקר את חברתה, והייתה כפרח בר יפה בין אבני ירושלים, והוא, שהיה עלם ביישן ושקוע בספריו, נשבה בקסמה למן הרגע הראשון. הוא דיבר, ודיבורו היה כנחל שפרץ את סכריו. הוא תיאר אותה, את עדנה הצעירה, והיה תיאורו תיאור של משורר. הוא דיבר על שיערה שהיה כנהר שחור, ועל עיניה שהיו כשני אגמים עמוקים, ועל צחוקה שהיה כפעמונים. הוא תיאר את עצמו, עלם כחוש שכל עולמו היה בין דפי הגמרא וספרי החוק, וכיצד היא, עדנה, הייתה לו כשער לעולם אחר, עולם של גוף ושל רגש ושל חיים.

ישבתי והקשבתי, והייתי אמור לחוש חמלה, לחוש את כאבו של האיש הזה, שהיה כאבו של איוב. אך במקום חמלה, החל מתגנב אל ליבי ספק, והיה הספק הזה קר וחד כסכין מנתחים. דבר מה בסיפורו של האיש הזה לא הרגיש לי אמיתי. לא שהיה זה שקר, חלילה. כל פרט ופרט בוודאי היה אמת. אך האופן שבו סופר הסיפור, השפה המהודרת, הדימויים המלוטשים, כל אלה נדמו לי כלקוחים לא מלב שותת דם, אלא מדף כתוב היטב.

היה יגונו של עוזי יגון מושלם מדי. הוא היה בנוי לתלפיות, כמבנה אדריכלי שכל אבן בו מונחת במקומה. הוא לא גמגם, הוא לא חיפש את מילותיו. הן יצאו מפיו בסדר מופתי, כאילו חזר עליהן פעמים רבות, לא באוזני אחרים, אלא באוזני עצמו. הרגשתי כי איני מאזין לווידוי של איש שבור, אלא לסיכום משפטי מבריק, נאום שנועד לשכנע את חבר המושבעים, או במקרה זה, אותי, בצדקת כאבו. התבוננתי בו היטב, והבחנתי בדברים זעירים, סדקים דקים בחומת צערו. ראיתי כיצד עיניו, אף שהיו לחות, בוחנות אותי, מחפשות את תגובתי. ראיתי כיצד ידיו, אף שרעדו, היו מונחות בתנוחה תיאטרלית על ברכיו. גופו היה כולו כנוף של ארץ שהוכרזה עליה בצורת, אך מתחת לפני האדמה הסדוקים, חשתי כי עוד זורמים מים קרים של שליטה עצמית.

סיים עוזי את סיפורו, ושב והניח את פניו בין ידיו, ושוב רעד כולו, והפעם נשמעה מפיו אנקה חרישית, שהייתה כסימן קריאה בסופו של משפט ארוך. ואני, שהייתי אמור לומר מילות נחמה, מצאתי את עצמי שותק. חשתי אי נוחות, כמי שגילה זיוף ביצירת אמנות מפורסמת, ואינו יודע אם לחשוף את אשר גילה, או לשתוק ולהניח לעולם להמשיך ולהאמין ביופייה של היצירה.

"אדוני", אמרתי לבסוף, וקולי היה קולו של רופא, קול מקצועי ומרוחק. "אנו נעשה כל שביכולתנו. היום יהיה קריטי". קמתי על רגליי, והרגשתי צורך להתרחק מן האיש הזה, מן הצער המהודר שלו. חשתי כי נגעתי לרגע בסוד, בסוד שהיה כמוס בתוך ליבו, סוד שהיה קשור לאותה אישה השוכבת עתה בין חיים ומוות, והסוד הזה הפחיד אותי. הוא הרים את פניו והנהן בראשו, והיה במבטו מן התודה, אך גם מן הניצחון הקטן, ניצחונו של שחקן שסיים את תפקידו וזכה למחיאות כפיים, ולוּ גם מחיאות כפיים דוממות של רופא אחד עייף. השארתי אותו שם, יושב על כיסאו, דמות בודדה במסדרון האינסופי, וחזרתי אל מחלקתי, אל עולם האמת הפשוטה והאכזרית של הגוף. אך דמותו של עוזי לא סרה ממחשבתי, והשאלה, מהו הדבר שהוא מסתיר, מהי אותה ארץ חשוכה הנמצאת מאחורי נוף פניו המיוסרות, נשארה תלויה בחלל, ולא נתנה לי מנוח.

ימים חלפו מאז אותו הלילה שבו צנחה האישה הזאת, עדנה, לתהומות התרדמת והייתה כעיר שנחרבה. ואני, שאת פרכוסיה עצרתי, הייתי בא ובודק אותה מדי בוקר, ועל אף שמצבה היה קבוע, עדיין לא הייתה בקביעות זו משום נחמה, כי אם קביעות של אבן המונחת במקומה. היא שכבה דוממת, מחוברת אל המכונות שהיו לה לפה ולריאות, וגופה, שהיה שדה קרב, הפך עתה לנוף קפוא, ארץ שירד עליה חורף ארוך, ואין איש יודע אם יבוא עוד אביב. בכל אותם ימים, לא בא איש לבקרה. הכיסא שהועמד לצד מיטתה נותר ריק, והיה ריקנותו צועקת יותר מכל קול. ביום הראשון עוד אמרתי בליבי, הנה בעלה, אותו איש מהודר שסיפר לי סיפורי אהבה, ודאי עודנו טרוד בסידוריו, ומיד יבוא. וביום השני אמרתי, הנה בתה שמעבר לים, אם יש לה, ודאי עושה את דרכה, ומחר או מחרתיים תגיע. אך עברו הימים, שהפכו לשבועות, והכיסא נותר ביתמותו, והיה כמצבת אבן לצד קבר חי. אותו סיפור שסיפר לי עוזי, בעלה, אותו שיר הלל לאהבתם הגדולה, שב והדהד בזיכרוני, אך לא עוד כשיר ערש, אלא כצרימה של תו מזויף. חשתי כי האיש הזה, במילותיו היפות, לא בנה אלא גלעד, מצבה מפוארת על קברה של אהבה שמתה מכבר, ועתה, משנפלה המצבה, לא מצא עוד עניין בהריסות. זיופו של צערו מר לי מן הזיוף שבחיי נישואין רבים, כי הוא לא הסתפק בשקר שבשתיקה, אלא בנה לו ארמון שלם של שקר במילים.

ככל שחלפו הימים, כן גברו רחמיי על האישה הזאת. היא לא הייתה עוד בעיניי מקרה רפואי, אלא הפכה לאדם, ישות בודדה הכלואה בתוך שממת גופה. הייתי מתבונן בה, והיה ליבה פועם על הצג בקצב שהכתיבה לו מכונה, והיו ריאותיה עולות ויורדות במקצב זר, וכל כולה הייתה ככלי נגינה שהנגן שלו עזבו, ועתה מנגנת בו הרוח לחנים מוזרים של חיים מלאכותיים.

באחד הבקרים, כשעמדתי מחוץ לדלת חדרה, מתכונן לסבב הבדיקות היומי, עלתה בי מחשבה פתאום. הלא כל בוקר אני נכנס ובודק את לחץ דמה ואת נשימותיה ואת תגובות אישוניה, ואני נוגע בגופה כפי שנוגע אומן בכלי עבודתו, בודק אם לא נסדק ואם לא נשבר. אך מה על הנפש הכלואה בפנים? מה על אותה ציפור אילמת היושבת בתוך כלוב הצלעות, ומאזינה לקולות העולם החיצוני ואין לה דרך לענות? התחבטתי ביני לבין עצמי. צד אחד בי, הרופא, אמר לי, אל תיכנס לשדות שאינם שלך. תפקידך הוא בגוף, במכונה, ואל לך לחפש את הרוח השוכנת בה, פן תאבד את שיקול דעתך הקר. אך צד אחר בי, האדם, לחש לי, הלא בודדה היא, ואין לה גואל ואין לה דורש, ומי אם לא אתה, תיכנס ותאמר לה מילת נחמה, ולוּ גם תהא זו מילה הנופלת על אוזניים ערלות. ידעתי, הלא קראנו על כך בספרים, כי לעיתים, גם כשהגוף שרוי בתרדמת עמוקה, והמוח הוא כארץ שהאויב כבש ושרף, עוד נותר אי אחד של שמיעה, פינה נסתרת שבה הנשמה מאזינה. גמרתי אומר בליבי כי אכנס לחדרה, ולא אכנס כרופא הבא לבדוק את מכונותיו, אלא כאורח הבא לבקר חולה, כאדם הבא לדבר אל אדם.

נכנסתי אל החדר. הדממה הייתה עמוקה, ורק נשימתה הקצובה של מכונת ההנשמה פילחה אותה, והייתה כתקתוק של שעון ענק הסופר את הזמן בממלכת הנצח. ניגשתי אל מיטתה, והבטתי בפניה. הצלקות החלו להגליד, והנפיחות ירדה, ועתה, מתחת לחורבן, שבו ועלו תווי פניה שהיו פעם, והייתה בהם אצילות שקטה, אצילות של פסל עתיק שנגלה מתוך ההריסות.

"שלום לך, עדנה", אמרתי, וקולי היה נמוך, והוא נשמע מוזר בתוך דממת החדר. "שמי אינו חשוב, אך אני הוא הרופא שטיפל בך בלילה ההוא. אני הוא זה שהרגעתי את גופך". שתקתי לרגע, והרגשתי את כובד המילים, את המוזרות שבדבריי. "אני בא לדרוש בשלומך, לא בשלום גופך, אלא בשלומך שלך".

"אני רוצה שתדעי", המשכתי ואמרתי, והרגשתי כי אני מדבר לא אליה, אלא אל אותה נקודה נסתרת בנפשה שאולי עודנה מאזינה, "אני רוצה שתדעי כי גופך הוא גיבור גדול. הוא נלחם מלחמה שאין כדוגמתה. ליבך, הוא כמצודה עתיקה שעמדה בכל ההתקפות ולא נפלה. וריאותייך, אף שהן נעזרות במכונה, עודן יודעות להחזיק את אוויר החיים. את שוכבת כאן דוממת, אך בתוכך מתחוללת מלחמה אדירה, ואת, עדנה, את מנצחת בה".

המשכתי, "הבוקר עלה בחוץ. ראיתי אותו כשיצאתי לכאן. השמש זורחת על הרי ירושלים, והשמיים כחולים, ויש באוויר ריח של אדמה רטובה. העולם ממשיך במנהגו, והוא ממתין לך. יש עצים שצריך להשקות, ויש ספרים שצריך לקרוא, ויש אנשים שצריך לאהוב. איני יודע את סיפור חייך, אך אני רואה בפנייך כי היו אלה חיים מלאים, ואין זה ראוי שיסתיימו כך, בדממה, בתוך חדר לבן".

"ואת אינך לבד לגמרי", לחשתי. הרגשתי כי אני מגיע אל לב הדברים, אל הפצע האמיתי. "אני יודע כי הכיסא הזה ריק. אני רואה אותו בכל בוקר. איני יודע מדוע, ואין זה מענייני לשפוט. אך דעי לך, כי יש מי שחושב עלייך. אני חושב עלייך. אני עומד עתה על המשמר, וממתין שתשוב המלכה אל ארמונה".

"על כן אני מבקש ממך, עדנה", סיימתי את דבריי, וקולי כמעט נשבר. "אם את שומעת אותי, אם יש קול בתוך השממה הזאת, תני סימן. לא לי, אלא לעצמך. היאחזי בחיים, כפי שנאחז צמח בסלע. עשי את הדרך חזרה מן הארץ הרחוקה שבה את שרויה. יש כאן מי שממתין לך".

השתתקתי. הדממה שבה ומילאה את החדר, והייתה כבדה. המכונות המשיכו בשירן המונוטוני. דבר לא השתנה. היא שכבה דוממת, ופניה היו כשלווים. עפעף לא רטט, אצבע לא נעה. הבטתי בה עוד רגע, והרגשתי כי שפכתי את ליבי לפני חומה אטומה. הרגשתי גם בושה, על שהעזתי לפרוץ כך את גבולות מקצועי, וגם רחמים שאין להם קץ, על הבדידות הנוראה של האישה הזאת. יצאתי מן החדר, וסגרתי את הדלת אחריי. חזרתי אל המסדרון, אל עולם הרפואה המסודר והבטוח. אך ידעתי כי דבר מה השתנה בי. לא הייתי עוד רק הרופא שלה. הפכתי, בהיעדר כל אדם אחר, למבקר היחיד שלה, לידידה הסודי. מאותו היום, בכל בוקר, לאחר שבדקתי את גופה, הייתי רוכן אליה, ומספר לה, בלחש, על אודות העולם שבחוץ, בתקווה שיום אחד, היא תשמע, ותחזור.

חלפו הימים והחורף הירושלמי שהחל במלוא עוזו, הלך ונחלש, והיו ימים של שמש חיוורת מבצבצת מבעד לעננים, והייתה השמש ההיא כחיוכו של חולה אנוש, חיוך שאין בו שמחה אלא רק זיכרון של שמחה. עדנה עדיין שכבה במחלקה, והייתה קביעות מצבה כשתיקה של הרים. הייתי בא אליה מדי בוקר, ולא עוד רק כרופא הבא לבדוק גוף, אלא גם כרע הבא לדרוש בשלום רעהו, והייתי מספר לה בלחש על אודות העולם שבחוץ, על צבע השמיים ועל הציפורים ששבו לשיר על ענפי האורנים.

הנה, יום אחד, היה זה יום של אמצע השבוע, יום אפור וסתמי, עמדתי במסדרון וכתבתי דבר מה בגיליונות החולים, ולפתע הרגשתי כי צל נפל עליי. הרמתי את עיניי וראיתי אותו. היה זה עוזי, בעלה של עדנה, אותו איש שלא ראיתיו מאז ששפך לפניי את סיפור אהבתו כמתוך כד מלא. הוא לא היה לבדו. לצדו עמדה אישה, שנראתה כבת גילו. הייתה מטופחת למשעי, ושערה היה צבוע בצבע זהב שלא היה זהב אמיתי, והיו פניה מתוחים, לא מתח של דאגה, אלא מתיחות מלאכותית של מי שמנהל מלחמה מתמדת עם הזמן, וסבור כי בכוח האיפור והניתוחים ינצח במלחמה. לבושה היה מהודר, והיה בו מן הצעקנות, כאילו ביקשה לומר לכל רואיה, ראו, אני כאן, עודני אישה נחשקת.

הם עמדו שם יחד, והיו כזוג שהגיע לביקור במוזיאון, לא לבית חולים שבו שוכבת אשתו של האחד מהם בין חיים ומוות. התבוננתי בהם, ושאט נפש עלה בי, שאט נפש שלא חשתי כמותו מימיי. לא היה זה כעס, ולא קנאה, אלא גועל פיזי, כמי שרואה שרץ מהלך על מזונו. ראיתי את ידו של עוזי מונחת על מותנה של האישה, לא הנחה של תמיכה, אלא הנחה של בעלות, והייתה ידה שלה מונחת על זרועו, ואצבעותיה, שעליהן היו טבעות נוצצות, מתופפות קלות על בד חליפתו, בתנועה של שעמום ושל קוצר רוח. היה במחוות הגוף הקטנות הללו, באותן נגיעות חטופות ובאותה קרבה פיזית שלא ניסו להסתירה, משום זילות נוראה של המקום ושל השעה. הם עמדו שם, מטרים ספורים מן החדר שבו שכבה עדנה, והיו בעולמם שלהם, אי קטן של חיים ושל תשוקה, והיה האי הזה מוקף ים של סבל, שהם לא חשו בו כלל. האישה הביטה סביבה בסקרנות קרירה, ומבטה היה כמבטה של תיירת המבקרת בארץ אקזוטית, ורושמת לעצמה רשמים, אך אינה חשה דבר כלפי יושביה. הרגשתי כיצד הדם עלה לפניי, וחשתי רצון עז לגשת אליהם, ולומר להם דברים קשים, לגרש אותם מן המקום הקדוש הזה, שהתקדש בייסוריה של אישה אחת. אך אני רופא, וחובתי היא לרפא, ולא לשפוט, חבשתי על פניי את מסכת המקצועיות, שהיא כבגד עופרת המגן עליי מפני רגשותיי שלי, וניגשתי אליהם.

"שלום לך, אדוני", אמרתי לעוזי, וקולי היה קר ויבש כקרקע בקיץ. "לא ציפיתי לראותך". הוא הסיר את ידו ממותנה של האישה, אך לא במהירות של מי שנתפס בקלקלתו, אלא באיטיות של מי שאינו רואה כל פסול במעשיו. "דוקטור אור-לב", אמר, וחייך חיוך קל, והיה החיוך הזה כסדק מכוער בקיר לבן. "זוהי גבריאלה, ידידה טובה. היא באה לתמוך בי".

הבטתי באישה, בגבריאלה, והיא הנהנה לי בראשה תנועה קלה, והיה במבטה מן הזלזול, כאילו הייתי אני משרת שבא למלא את תפקידו. לא יכולתי לשאת את מבטה, והפניתי את עיניי בחזרה אל עוזי. "אשתך", אמרתי, והדגשתי את המילה, "נמצאת באותו חדר. האם באת לראותה?"

"בוודאי, בוודאי", אמר, ובתנועת יד קלה הורה לאישה להמתין לו. הוא בא אחריי, והלכנו יחד במסדרון הקצר המוביל אל חדרה של עדנה. הרגשתי את נוכחותו מאחוריי, שהייתה כמשא כבד, והרגשתי כי איני מוביל בעל אל אשתו החולה, אלא תליין המוביל נידון אל גרדומו.

עמדנו מחוץ לדלת הזכוכית של החדר, והבטנו פנימה. עדנה שכבה על מיטתה, דוממת כפסל, ורק הקו הירוק שרקד על הצג העיד כי עודה בחיים. "מצבה", אמרתי, "יציב. אך אין לטעות ביציבות הזאת. היא כרגע יציבות של שקט בלב הסופה. הגוף נלחם, אך הוא עייף מאוד. כל זיהום קטן, כל שינוי קל בלחץ הדם, עלול להכריע את הכף". הוא הביט בה, והיה מבטו מבט של זר. לא ראיתי בעיניו לא כאב, ולא צער, ולא אהבה. ראיתי רק עייפות, שעמום כמעט. הוא הביט בה כפי שמתבוננים במוצג במוזיאון, בעניין מסוים, אך ללא כל מעורבות רגשית. הבנתי כי האישה השוכבת שם אינה עוד אשתו, אלא בעיה שיש לפתור, עניין שיש לסגור.

"ומה הסיכויים?" שאל, וקולו היה כקולו של עורך דין השואל שאלה עסקית. "מה אומרים האחוזים?" שאט הנפש שחשתי קודם, הפך לזעם קר. "אינני סוחר בבורסה, אדוני", עניתי, וקולי היה חד. "אני עוסק בחיים ובמוות, ולא במספרים. יש סיכוי, ותמיד יש סיכוי. אך הוא תלוי בה, ובכוחה, וגם...", היססתי לרגע, "וגם באהבה ובתמיכה שהיא מקבלת מן הסובבים אותה".

הוא הבין את הרמז, והיה לרגע אחד ניצוץ של כעס בעיניו, אך הוא כבה מיד, והוחלף באותה הבעה של עייפות מנומסת. "אני מבין", אמר, והסתובב, והיה בגבו משום סופיות, כאילו סגר פרק בחייו. "אני מודה לך, דוקטור. אני אהיה בקשר". הוא פסע לעברה של אותה אישה, אל גבריאלה, שקיבלה אותו בחיוך. הם פנו והלכו יחד, ונעלמו בקצה המסדרון, מותירים אחריהם שובל דק של בושם יקר ושל ריח בגידה.

נשארתי עומד במקומי, והרגשתי בחילה. חשתי כי האוויר הסטרילי של בית החולים זוהם, וכי קדושת המקום חוללה. הרגשתי כי איני יכול עוד לשאת את מסכת הרופא, והיא חונקת אותי. נכנסתי אל חדרה של עדנה, וסגרתי את הדלת אחריי, התיישבתי על הכיסא הריק שלצד מיטתה, הכיסא שעוזי אפילו לא טרח לשבת עליו. החזקתי בידה, שהייתה קרה ורפויה. "הוא היה כאן, עדנה", לחשתי, והרגשתי כי דמעות חונקות את גרוני. "הוא היה כאן, ולא היה כאן. הוא בא, והלך. ואת, יקירתי, את לבדך במערכה. אך לא לגמרי לבדך". הרכנתי את ראשי על ידה, ונשארתי כך זמן ארוך. הרגשתי כי אני, הרופא הזר, הפכתי למשפחתה היחידה, לשומר היחיד על חומותיה המתפוררות, ונדרתי בליבי נדר, שלא אעזוב אותה, ולא ארפה, עד אשר תנצח, או עד אשר תובס.

בחודש מאי, חודש שבו האור הירושלמי רך וטוב, והעולם שבחוץ מתהדר כולו בירוק חדש ובפריחה, כאילו מבקש לשכנע את יושבי הארץ כי התחייה אפשרית, אך בחדר הישיבות של המחלקה לטיפול נמרץ, לא היה זכר לאביב. האוויר היה דחוס וממוזג, והאור היה אור נאון חיוור, שאין בו חמלה, והיינו אנו יושבים, צוות הרופאים, סביב שולחן ארוך, כחבר דיינים, אלא שהדין שדנו לא היה דין של אשמה וזכאות, אלא דין של חיים ומוות, או גרוע מזה, דין של חיים שאינם חיים.

על סדר היום עמדה סוגייתם של החולים הממושכים, אותן נשמות שהיו תלויות על בלימה בין העולם הזה לעולם הבא, וגופם היה שדה קרב שהוכרע, אך המלחמה בו לא תמה. כשעלה שמה של עדנה, האישה שהוצאתי מתוך פרכוסיה לפני חודשים, אך הכנסתי לתרדמת, חשתי כיצד דבר מה מתכווץ בליבי. פרופסור אהרונסון, ראש המחלקה, איש שכל ישותו הייתה מדע צרוף והיגיון קר, פתח ואמר בקולו היבש, "עניינה של הגברת עדנה. היא יציבה מזה מספר חודשים. כל המדדים תקינים, בגבולות הנורמה למצבה. אין עוד הצדקה רפואית להחזיק מיטה יקרה כל כך בטיפול נמרץ". היו דבריו כפטיש של סתת המכה על שיש. הוא דיבר על הקצאת משאבים ועל יעילות המערכת, וציין את המחלקה לשיקום נוירולוגי, שהיא "השלב הבא והמתבקש בתהליך".  קולו היה קול של היגיון, ההיגיון הבריא והאכזרי של הרפואה המודרנית, הרואה בגוף מכונה, ובנו, הרופאים, מכונאים, ומשנתקלקל חלק שאין אנו יודעים לתקנו, יש להעביר את המכונה לבית מלאכה אחר. הרופאים האחרים הנהנו בראשם, והיה בהנהונם מן העייפות ומן ההשלמה עם סדרו של עולם.

אך אני לא יכולתי להנהן. חשתי כיצד דם חם עולה אל פניי, וכיצד גופי שלי מתכונן למלחמה. לא הייתה זו מלחמה על מיטה במחלקה, אלא מלחמה על ממלכה. הלא בחודשים האחרונים הפכה עדנה לממלכה קטנה וסודית שלי, שהייתי לה לשומר ולמלך. העברתה למחלקה אחרת לא הייתה בעיניי העברה מנהלית, אלא מעשה של גירוש, של נישול, כאילו באו זרים וביקשו לכבוש את חלקת האדמה הקטנה שעיבדתי במו ידיי. פתחתי את פי, וניסיתי שדבריי יהיו שקולים ומדעיים. "פרופסור אהרונסון", אמרתי, "אני חולק על דעתך. היציבות הזאת אינה יציבות של מוות, אלא יציבות של הכנה. אני רואה בה סימנים, סימנים זעירים שאולי אינם נראים לעין בלתי מזוינת, אך הם קיימים". התחלתי לתאר, בלהט שלא ידעתי כי הוא קיים בי, רטט קל שחשתי באצבעה, תנועה חטופה של עפעף שנדמה לי שראיתי, שינוי קל בגוון עורה עם שחר. דבריי היו כדבריו של אסטרונום המנסה לשכנע את חבריו בקיומו של כוכב חדש, שרק הוא ראה אותו בנקודה הנסתרת ביותר בשמיים.

המשכתי והמשלתי את מצבה לאדמה קפואה בחורף. "היא אינה מדבר צחיח", אמרתי, "היא ארץ שיש בה זרעים, והם ממתינים מתחת לשכבת הכפור להפשרה הראשונה. להעביר אותה עכשיו, זה כמו לנסות ולזרוע בשדה קפוא. המחלקה שלנו, על ההשגחה הצמודה שבה, על הערנות התמידית לכל שינוי, היא בבחינת חממה. כאן, בחממה הזאת, אנו יכולים להבחין בניצן הראשון, ולטפח אותו. במחלקה לשיקום, על כל חשיבותה, יהיה הניצן הזה כעלה נידף ברוח".

ראיתי את מבטי הספק של חבריי הרופאים. ראיתי את החיוך המנומס והעייף על פניהם. הם ראו לפניהם רופא בכיר נלהב, שנקשר רגשית לחולה שלו, אותה מחלה ידועה של רופאים, שסופה אכזבה. דוקטור לוין, איש ציני ומריר, אף אמר, "אולי אתה רואה את מה שליבך מבקש לראות, ולא את מה שעיניך רואות באמת".  הערתו הייתה כצריבה של ברזל מלובן. לא נרתעתי. "גופה של עדנה", אמרתי, וקולי עלה, "הוא כעיר שהייתה במצור. החומות עומדות, אך הן רעועות. כל סדק, כל אבן רופפת, עלולים להביא למפולת. אנו, כאן, בטיפול נמרץ, אנחנו חיל המשמר היושב על החומה, ועינינו פקוחות לכל תנועה. המחלקה לשיקום, הם הבנאים, הבאים לאחר שהוסר המצור, כדי לשקם את הבתים ההרוסים. אי אפשר להתחיל בשיקום כל עוד האויב עודנו עומד בשער". האויב, כך הרגשתי, לא היה רק המוות, אלא גם הייאוש. ידעתי, בידיעה שאינה מן המדע, כי אם היא תועבר עכשיו, עדנה תאבד כל תקווה. היא תהפוך לעוד מקרה כרוני, עוד גוף הממתין בסבלנות אין קץ לסופו. אני, אני לא הייתי מוכן לוותר עליה.

והיה לדבריי טעם נוסף, טעם אישי וסודי, שלא יכולתי לגלותו להם. הלא בכל בוקר, הייתי נכנס לחדרה, ולאחר שבדקתי את כל המדדים, הייתי מתיישב על הכיסא שלצדה, ומדבר אליה. והיה הדיבור הזה בבחינת תפילה, וידוי של איש אחד לפני קהלו היחיד. סיפרתי לה על חיי, על עבודתי, על בדידותי. והיא, בשתיקתה, הייתה המאזינה המושלמת, היודעת הכל וסולחת על הכל. חדרה הפך לי למפלט, למקדש קטן בתוך הגיהינום הלבן והסטרילי של בית החולים. היה זה המקום היחיד שבו לא הייתי רק רופא, מכונאי של הגוף, אלא יכולתי להיות גם אדם, בעל נפש משלו. המחשבה שייקחו ממני את המקדש הזה, שימסרו אותו לידיים אחרות, הייתה בלתי נסבלת. חשתי קנאה, קנאה עזה של בעלים. המחשבה שרופאים אחרים, אחיות אחרות, יגעו בה, יבדקו אותה, ידברו עליה בלשונם המקצועית והמנוכרת, הייתה כסכין בליבי. הלא אני למדתי להכיר את שפת גופה האילמת, את מפת צלקותיה, את הקצב המדויק של נשימותיה המלאכותיות. הם לא ידעו את כל אלה. הם יראו בה רק גוף, ולא את הממלכה הנסתרת שאני גיליתי.

חזרתי לדבר, ועתה היה קולי מלא להט. "ישנו חלון הזדמנויות", אמרתי, "חלון צר, שאם לא ננצל אותו, הוא ייסגר לעד. זהו לא רק חלון הזדמנויות פיזיולוגי, אלא חלון הזדמנויות של הנשמה. הנשמה שלה, שהלכה לאיבוד במרחקים, מחפשת את דרכה חזרה. ההשגחה הצמודה שלנו, הקולות המוכרים, היד המונחת על ידה, כל אלה הם בבחינת מגדלור הקורא לה לשוב אל החוף. במחלקה אחרת, יהיה האור עמום מדי, והיא עלולה ללכת לאיבוד בים הגדול". פרופסור אהרונסון הקשיב לי בסבלנות אין קץ, כפי שמקשיב אב לבנו הסורר. הוא הסיר את משקפיו, וניקה אותם במטפחת, ניכר היה כי הוא שוקל את מילותיו. "דבריך יפים, דוקטור אור-לב", אמר לבסוף, "ויש בהם מן השירה. אך אנו, בניגוד למשוררים, מחויבים לעובדות. ואין לנו עובדות. סריקות המוח אינן מראות כל שינוי. אין כל עדות אובייקטיבית למה שאתה מתאר. אני חושש, בני, שההיקשרות הרגשית שלך למקרה הזה, מטשטשת את שיפוטך המקצועי".

היה זה הרגע שבו ידעתי כי עליי להמר על הכל. הבטתי בו, בפרופסור הזקן והחכם, והבטתי בשאר הרופאים, שהיו פניהם כפני שופטים עייפים. "פרופסור אהרונסון", אמרתי בקול שקט ונחוש. "אני מבקש זמן. תן לי עוד חודש. תן לי את חודש מאי, עד סופו. אם עד אז לא יהיה כל שינוי, אהיה אני הראשון שאחתום על טופס ההעברה שלה. אני מערב בכך את כל מה שלמדתי, ואת כל מה שאני מאמין בו". דממה כבדה נפלה על החדר. היה אפשר לשמוע את זמזום מנורת הנאון, ואת נשימותיהם של האנשים. כל העיניים היו נשואות אל פרופסור אהרונסון, שישב דומם, וקמטי מצחו העמיקו, כמי שנושא על כתפיו את כל כובד האחריות שבעולם. לבסוף נאנח אנחה עמוקה, אנחה של מי שראה כבר הכל, ויודע כי אין ברפואה תשובות מוחלטות. הוא החזיר את משקפיו אל אפו, והביט בי. במבטו היה מן הכעס, אך גם מן החמלה. "יהי כן", אמר, וקולו היה כפסק דין. "עד סוף החודש. ולא יום אחד נוסף".

גל של הקלה, שהיה כמעט מכאיב בעוצמתו, הציף אותי. אך מיד אחריו בא גל של פחד. ניצחתי בקרב, אך עתה עליי לנצח במלחמה. נטל ההוכחה היה כולו עליי. התעוררותה של עדנה לא הייתה עוד תקווה, אלא הפכה להיות חובתי. יצאתי מחדר הישיבות, והרגשתי את מבטיהם של עמיתיי הרופאים על גבי. הייתי בעיניהם ליוצא דופן, לרומנטיקן מסוכן ששבר את כללי הריחוק המקצועי. הלכתי במסדרון בחזרה אל המחלקה, לא כגיבור מנצח, אלא כאיש שכרת ברית נוראה עם הגורל, והפקיד את כל עתידו בידיה של אישה אילמת. עמדתי לרגע מחוץ לדלת חדרה, והקשבתי לקולות המכונות. העולם שבחוץ היה מלא חיים, והעולם שבפנים היה עולם אחר, עולם שלי ורק שלי. לא הייתי עוד רק הרופא שלה. הפכתי את עצמי למגינה, לשומר האחרון על תקוותה. נשמתי נשימה עמוקה, ונכנסתי פנימה, כדי להמשיך במשמרתי.

מרגע שנסתיימה אותה ישיבה, ויצאתי מן החדר, היו דבריו של פרופסור אהרונסון מהדהדים באוזניי כפסק דין שניתן לערעור, חשתי כי לא עוד רופא אני, כי אם איש שכרת ברית עם הגורל, והפקיד את כל עתידו המקצועי בידיה של האישה הרדומה. כל אותו חודש מאי שניתן לי, לא היה עוד רצף של ימים, אלא שעון חול גדול, שגרגיריו נושרים אחד אחד, וכל גרגר הוא יום שחולף, וכל יום הוא הזדמנות שהולכת ומתמעטת. והנחישות שאחזה בי לא הייתה נחישות של רופא המבקש לרפא, אלא נחישות של מהמר שהניח את כל כספו על קלף אחד, ויודע כי אם יפסיד, יאבד את הכל.

הייתי שב ושואל את עצמי, מה אעשה ומה אפעל. הלא כל אשר ידעה הרפואה לעשות, כבר עשינו. גופה של הפצועה היה כספר פתוח לפניי, וקראתי בו בכל יום, אך לא מצאתי בו כל אות חדשה, כל רמז לשינוי. באחד הלילות, בעודי יושב ליד שולחני, ועיניי שורפות מעייפות, עלה וצף בזיכרוני קולו של עוזי, בעלה, אותו קול מהודר וזייפני. ובתוך כל בליל המילים שאמר באותו לילה ראשון, נזכרתי במשפט אחד, שאז נדמה היה לי חסר חשיבות, והוא כי עדנה הייתה מוסיקאית ידועה.

המילה הזאת, "מוסיקאית", הייתה כזיק של אור בתוך חשכת ייאושי. הלא אומרים כי המוסיקה היא שפתה של הנשמה, והיא יודעת לדבר במקומות שבהם המילים חדלות. אמרתי בליבי, אם כל השערים לגופה נעולים, אם אין דרך לחדור אל מצודת מוחה דרך חוש הראייה או חוש המישוש, שמא אוכל למצוא שביל נסתר דרך חוש השמיעה. שמא אוכל לשלוח אל תוך שיממונה צלילים, ויהיו הצלילים הללו כציפורים הנושאות עמן זרעים של חיים, ואולי ימצאו קרקע פורייה, ויכו שורש.

גמרתי אומר בליבי לערוך ניסיון, שהיה כולו מעשה של אמונה ולא של מדע. הבאתי למחרת היום מכשיר פטיפון קטן אל בית החולים, והעמדתי אותו בפינת חדרה של עדנה. במשך עשרה ימים רצופים, בכל בוקר, לאחר שבדקתי את כל המדדים הגופניים, והייתי מוודא כי ממלכת הבשר עודנה עומדת על תילה, הייתי מניח תקליט שחור ועגול על גבי המכשיר, מוריד בעדינות את המחט, ומשחרר אל חלל החדר צבא של צלילים. הייתי יושב על הכיסא שלצדה, ומאזין יחד עמה, בתקווה שצבא זה יצליח לכבוש את אשר ידי הרפואה לא יכלו לו.

ביום הראשון, השמעתי לה את הפתיחה לאופרה "וילהלם טל" מאת רוסיני. והייתה המוסיקה הזאת כנוף של הרי האלפים. תחילה הייתה כשקט שלפני הסערה, כעננים המתקדרים מעל הפסגות, ואחר כך פרצה הסערה במלוא עוזה, והיו כלי הקשת כברקים, והתופים כרעמים, וכל החדר רעד. לבסוף, שככה הסופה, ועלתה מן התזמורת מנגינה שלווה של קרן יער, שהייתה כשמש המבצבצת מבעד לעננים ומאירה עמק ירוק ושליו. הרגשתי כיצד נפשי שלי, שהייתה סוערת, נרגעת עם המוסיקה, והייתי מדמיין את נשמתה של עדנה כרועה היוצא עם צאנו אל המרעה לאחר הסערה.

ביום השני, השמעתי לה את "מפצח האגוזים" של צ'ייקובסקי. החדר נמלא בצלילים שהיו כולם עשויים סוכר וזכוכית. הייתה זו מוסיקה של חלום ילדות, של עולם שאין בו צער ואין בו כאב, אלא רק ריקודים של פיות ושל נסיכים. הצלילים היו כפתיתי שלג עדינים הנושרים על הארץ, ומכסים את כל הלכלוך והכיעור בלובן טהור. ואני, איש שכל ימיו מבוסס בכיעורו של הגוף החולה, הרגשתי לרגע קט כי נכנסתי אל תוך אגדה, והאמנתי כי גם במציאות האכזרית ביותר, יש מקום ליופי שאינו תלוי בדבר.

ביום השלישי, הייתה זו "מוסיקת לילה זעירה" של מוצרט, שנדמתה בעיניי כשביל זרוע חצץ בגן מסודר היטב. לא היו בה סערות ולא תהומות, אלא רק סדר והיגיון ויופי צרוף. היו הצלילים כשיחה ערה בין אנשים נבונים, שיחה שכולה שנינות וקסם, והיא מתנהלת באור נרות רך. המוסיקה הזאת סידרה את מחשבותיי, שהיו נתונות בתוהו ובוהו. הרגשתי כיצד כל דבר בנפשי שב למקומו, והייתה זו תחושה של בית.

ביום הרביעי, היה זה "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי. מוסיקה יפה ועצובה, יופי שלעולם לא יוכל להתממש במלואו. הייתה זו כמיהה של הנשמה אל דבר מה נשגב, אל אהבה שהיא גם קללה. צלילי האבוב היו כקולה של נסיכה הכלואה בגוף של ברבור, והיא מספרת את סיפורה לירח. חשתי את העצב הגדול שבמוסיקה הזאת, עצב על יופיו של העולם ועל אכזריותו. הרגשתי כיצד דמעות עולות בעיניי, לא רק על עדנה, אלא על כל אותן נשמות כלואות בעולמנו.

ביום החמישי, הייתה זו הפתיחה לאופרה "כרמן" מאת ביזה. כשמש ספרדית קופחת, כשדה קרב שבו האהבה והמוות רוקדים יחד, היו צליליה מלאי תשוקה ואלימות, והיו חדים כלהב של סכין, והיה בהם מן הגורל הבלתי נמנע. המוסיקה הזאת עוררה בי את כל היצרים הרדומים, את כל כוחות החיים הגולמיים, הרגשתי כיצד דמי שלי זורם מהר יותר בעורקיי, והייתי מדמיין את דמה של עדנה, כיצד הוא שב ומתעורר מתרדמתו.

ביום השישי, היה זה "כה אמר זרתוסטרא" של שטראוס. מוסיקה שלא מן העולם הזה. היא החלה בתרועה אדירה, שהייתה כזריחתה של שמש חדשה, כלידתו של עולם. היו הצלילים כעלייתו של האדם מן המערה אל אור הדעת, והיה בהם מן הכוח ומן הגדולה ומן האימה של הקיום. הרגשתי כיצד אני מתרומם מעל לגופי, מעל לחדר הקטן, צופה על היקום כולו, ורואה את מקומי הזעיר בתוך הנצח הגדול. הרגשתי גם יראה וגם השלמה.

ביום השביעי, הייתה זו הפתיחה ל"ספר מסביליה" של רוסיני. מוסיקה שנשמעה באזניי כצחוק מתגלגל, כשובבות של נער צעיר. צלילים קלילים ומהירים, מלאי תככים ומזימות, שהייתה בהם שמחת חיים פשוטה וטהורה. המוסיקה הזאת גרמה לי לחייך, חיוך אמיתי ראשון מזה שבועות רבים. היא הזכירה לי כי לצד הטרגדיה, יש בעולם גם קומדיה, וכי החיים הם תערובת של דמעות ושל צחוק.

ביום השמיני, השמעתי לעדנה את הסימפוניה התשיעית של בטהובן. היא הכילה בתוכה את כל הקיום האנושי. היא החלה במאבק, במלחמה של האדם עם גורלו, והיו צליליה כבדים ואפלים. אך לאט לאט, בקעה מן החושך מנגינה פשוטה, מנגינה שהלכה וגדלה, והצטרפו אליה מקהלה ותזמורת שלמה, עד שהייתה לשיר הלל אדיר לאחוות האדם ולניצחון הרוח. הרגשתי כיצד כל תא ותא בגופי מתמלא בתקווה, והאמנתי כי גם מן התהום העמוקה ביותר, ניתן לעלות אל האור.

ביום התשיעי, השמעתי לעדנה את "ארבע העונות" של ויוואלדי. מוסיקה כציור של הטבע. שמעתי בה את ציוץ הציפורים באביב, ואת סופת הרעמים בקיץ, ואת בציר הענבים בסתיו, ואת הרוח המקפיאה בחורף. הייתה זו תזכורת למחזוריותם של החיים, לכך שאחרי כל חורף, יבוא אביב, ושאחרי כל מוות, תבוא תחייה. הבטתי בעדנה, שהייתה כולה חורף, ותהיתי אם יבוא עוד האביב שלה.

ביום העשירי והאחרון, הייתה זו הסימפוניה החמישית של בטהובן. ארבע הנקישות הפותחות אותה היו כדפיקה של הגורל על הדלת. הייתה זו מוסיקה של מאבק עיקש ובלתי מתפשר, מאבק של היחיד כנגד כוחות אדירים ממנו. לא היה במאבק הזה רגע אחד של ויתור, רגע אחד של ייאוש. והסיום, הסיום היה כולו ניצחון, לא ניצחון קל, אלא ניצחון שנרכש בדם וביזע, ניצחון של הרצון האנושי על כל המכשולים. הרגשתי כי המוסיקה הזאת היא סיפורה של עדנה, והיא סיפורי שלי, והיא סיפורו של כל אדם הנלחם על חייו.

עשרת הימים חלפו, ועשר היצירות נדמו, ועדנה לא הראתה כל סימן להתעוררות. היא שכבה דוממת, והייתה אדישה לסערות של רוסיני ולשמחה של בטהובן, והייתה חירשת לקולו של הגורל ולקריאתה של התקווה. התחלתי להרגיש כיצד הייאוש שב ומכרסם בי. הרגשתי כי ניסיתי הכל, וכי דלת המוסיקה, כמו שאר הדלתות, הייתה נעולה. ידעתי כי אם ברצוני להצילה, עליי לנסות משהו אחר. להפוך לבלש, להתחקות אחר מהלך חייה, להבין לא רק את גופה, אלא גם את נפשה. עליי לדעת מה הייתה אותה ארץ שממנה גורשה, כדי שאדע לאן להשיבה. שבתי ונזכרתי בדבריו של עוזי, שאמר כי הם יחד כבר עשרים שנה. ותהיתי, האם נולדו להם ילדים? הלא ילד הוא עוגן, חבל המקשר את האדם אל חוף החיים. ואם היה לה ילד או ילדה, היכן הם עתה?

באחד הבקרים, כשהיה לי יום פנוי, יום נדיר של חסד, החלטתי לעשות מעשה. אמרתי בליבי, אם הייתה מוסיקאית ידועה, ודאי יש לה זכר במקום שבו המוסיקה חיה ונושמת. שמתי את פעמיי אל קונסרבטוריון האקדמיה למוסיקה ולמחול שבגבעת רם. הלכתי ברחובות, השמש הייתה חמה, אך לא קופחת, והאוויר היה צלול. הלכתי בין האנשים, שהיו הולכים איש איש לעסקיו, והרגשתי כזר, כמי שבא מעולם אחר, עולם של דממה ושל צללים. היו בליבי ספקות ותהיות. מה אני עושה? ומה אני מקווה למצוא? כיצד יקבלו את פניי, רופא זר הבא לשאול שאלות על אישה שאיש מהם אינו יודע מה עלה בגורלה?

הגעתי אל בניין אבן ישן ורב הדר, מוקף גן קטן. מבעד לחלונות הפתוחים בקעו צלילים, קטעי סולמות, ופרקי יצירות, והיו הצלילים הללו מתערבבים זה בזה לכדי המולה עליזה, המולה של חיים ושל יצירה. היססתי לרגע לפני שנכנסתי. חשתי כמי שעומד להיכנס למקדש שאינו ראוי לו. נכנסתי פנימה, והגעתי אל חדר המזכירות. מאחורי דלפק עץ גבוה ישבה עלמה צעירה, ולא הייתה יפה במובן המקובל של המילה, אך היה בה חן רב, והיו עיניה גדולות וחכמות, שערה השחור היה אסוף ברישול חינני. היא הרימה את מבטה אליי, ובמבטה הייתה שאלה. "אני יכולה לעזור?" שאלה, וקולה היה רך ונעים.

"שלום, אני דוקטור חיים אור-לב ואני מחפש מידע", אמרתי, והרגשתי כי אני מגמגם כנער. "על מוסיקאית, שאולי לימדה או למדה כאן. שמה עדנה". ראיתי כיצד צל חולף על פניה. "עדנה", חזרה על השם, והיה קולה כלוחש. "אתה מתכוון לעדנה שלנו?"

"כן", אמרתי. "אני... אני רופא שמטפל בה. היא נמצאת אצלנו". ראיתי כיצד עיניה הגדולות מתרחבות, וכיצד הצבע נסוג מפניה. "מה קרה לה?" שאלה, והייתה בקולה דאגה אמיתית.

לא ראיתי לנכון להלאותה בפרטים, רק סיפרתי לה בקצרה על התאונה שעדנה עברה. היא הקשיבה, ידה הייתה מונחת על פיה, ועיניה היו מלאות אימה. "היינו בטוחים שהסיבה להיעדרה נעוצה בכך שנסעה לחו"ל, זה דבר שהיא עשתה לעיתים תכופות", אמרה. "אני מנסה להבין", קטעתי אותה, "מי היא הייתה ומה היו חייה". היא שתקה רגע ארוך, ואחר כך נאנחה אנחה עמוקה. "אתה רוצה לדעת מי הייתה עדנה?" אמרה, והיה בקולה מרירות. "עדנה למדה ולימדה כאן. היא הייתה האדם הכי מוכשר והכי עצוב שהכרתי".

"עצוב?" שאלתי. "בעלה סיפר לי סיפור אחר לגמרי".

היא צחקה צחוק קצר ונטול שמחה. "בעלה", אמרה, "הוא הסיפור האחר. הוא הסיבה לעצבותה".

היא החלה לספר, והיו דבריה כמים שפרצו מסכר. היא סיפרה לי על עדנה, שהייתה נגנית צ'לו מחוננת, וכל עתידה היה לפניה, עד שפגשה את עוזי, שהיה כריזמטי ומבריק, שכיבה אותה, כשם שמכבים נר בעדינות, עד שלא נותר ממנו אלא חוט של עשן.

"היה להם בן", לחשה, ועתה היו דמעות בעיניה. "גל. הוא היה כל עולמה. נער יפה ומוכשר, שניגן בכינור כמו מלאך. לפני שלוש שנים, כשהיה בן ארבע עשרה, הוא נהרג בתאונת דרכים. משאית פגעה בו כשחזר מחוג". חשתי כיצד האוויר נעתק מריאותיי. משאית. אותו כלי משחית שפגע גם בעדנה. הבנתי כי ההיסטוריה חזרה על עצמה, בדרך נוראה ומעוותת. "מאז מותו של גל", המשיכה המזכירה, וקולה נשבר, "עדנה מתה יחד איתו. היא המשיכה ללמד, ולהופיע, אבל האור בעיניה כבה. היא הייתה כגוף שהנשמה עזבה אותו. ועוזי... הוא לא היה שם בשבילה. הוא המשיך בחייו, כאילו לא קרה דבר. הוא בגד בה, והשפיל אותה, והיא שתקה, ונשאה את הכל בדממה".

היא סיפרה לי עוד פרטים, פרטים קטנים וכואבים על חיי נישואיה האומללים של עדנה, על בדידותה, על הייאוש שהלך וגבר. כשיצאתי מן הקונסרבטוריון, חזרתי אל אור השמש, והרגשתי כי יצאתי ממערה חשוכה שבה נגלו לי סודות אפלים. הבנתי. הבנתי הכל. הבנתי את התאונה, והבנתי את הדממה שאחריה, והבנתי את הנסיעה העיוורת אל תוך הלילה. הבנתי שאולי לא הייתה זו תאונה, אלא מעשה של ייאוש, זעקה אחרונה של נפש שלא יכלה עוד לשאת את כאבה.

חזרתי אל בית החולים, וחזרתי אל חדרה של עדנה, ולא היה בי עוד ספק. הייתה בי נחישות, נחישות קרה וברורה כפלדה. ידעתי כי עליי להעיר אותה. לא למען פרופסור אהרונסון, לא למען ניצחונה של הרפואה, ואף לא למעני שלי. עליי להעיר אותה למענה. אם אכן רצתה למות, זו הייתה זכותה. אך הייתה זו זכותה לבחור במוות מתוך הכרה, ולא מתוך תאונה. ואם לא רצתה למות, אם היה זה רק רגע של חולשה, עליי להשיב אותה לחיים, כדי שתוכל לבחור בהם מחדש. עליי להעיר אותה, כדי שהיא, ורק היא, תוכל להחליט אם ברצונה להמשיך ולנגן, או להניח את הקשת מידה, ולשתוק לעד. המשימה שלי לא הייתה עוד משימה רפואית, אלא משימה מוסרית. עליי להשיב לה את הבחירה.

הגיע סופו של חודש מאי, שהביא עמו לא רק את הפריחה שהבטיח, אלא גם את כובד הדין וחשבון. שבנו והתכנסנו בחדר הישיבות, ואותו אור נאון חיוור שב והאיר את פנינו העייפים, והיה נדמה לי כי חודש שלם לא חלף, אלא רק רגע אחד ארוך, וכי לא קמנו כלל מכיסאותינו מאז אותה ישיבת צוות קודמת. אך ידעתי כי הזמן חלף, כי הרגשתי אותו נושר מתוך שעון החול שהציב לי פרופסור אהרונסון, והרגשתי כיצד הגרגר האחרון עומד ליפול, וכי תמה ארכת הזמן שניתנה לי.

פרופסור אהרונסון פתח את הישיבה, ולא היו דבריו דברי פתיחה, אלא דברי סיכום. הוא סקר בקול יבש ועובדתי את מצבה של עדנה, והיה קולו כקולו של מודד הקורא את מידותיה של חלקת אדמה שוממה. "אין שינוי", אמר, והמילים הללו היו כשתי אבנים שהונחו על פי הבאר של תקוותי. "כל המדדים זהים. הגוף מתפקד כמכונה המתוחזקת היטב, אך הרוח איננה. המוח דומם. אין כל עדות, ולוּ הקלושה ביותר, להתעוררות. על כן, אני שב ומעלה על הפרק את אשר קבענו, כי יש להעבירה למחלקה לשיקום נוירולוגי". חשתי כיצד כל אותו בניין של תקווה שבניתי בליבי בחודש האחרון, קורס ומתמוטט. חשתי מפח נפש עמוק ביותר, של מי שהאמין בנס, והנה התברר לו כי אין נסים בעולם, אלא רק חוקים קרים של טבע ושל רפואה. הבטתי בפניו של הפרופסור, שהיו כפני שופט שגמר את דינו, ואין בדעתו לשמוע עוד את דברי הסנגור. לא יכולתי לשתוק. "פרופסור", אמרתי, וקולי רעד מעט. "אני מבקש לחלוק. אני יודע מה אומרים המכשירים, ואני יודע מה מראות הסריקות. אך יש דברים שהמכונה אינה יודעת למדוד. ישנה תנועה דקה, תנועה תת-קרקעית, שאותה רק עין של אדם יכולה לראות. גופה של עדנה אינו דומם. הוא כארץ לפני רעידת אדמה, יש בו רטט פנימי, זעזועים זעירים המבשרים על ההתפרצות הקרבה". פרופסור אהרונסון הביט בי, ולא היה במבטו כעס, אלא רק עייפות גדולה. "שוב אנו חוזרים אל השירה", אמר. "אני מבקש ממך, בני, לחזור אל הרפואה. אין לנו זמן לשירה. יש לנו חולים אחרים, חולים שזקוקים למיטה הזאת, חולים שהסיכוי שלהם אינו שיר, אלא פרוזה פשוטה של חיים".

"אני מבקש עוד ימים ספורים", התחננתי, וידעתי כי אני מאבד את כבודי המקצועי, וכי אני נראה בעיני עמיתיי כילד הנאחז בצעצוע שבור. "ימים של חסד. מה הם ימים ספורים בתוך נצח של תרדמת? תן לי הזדמנות אחרונה. הלא גופה של הפצועה הוא כמבצר, ואנו עומדים מחוץ לחומותיו. תן לי לנסות ולמצוא פרצה אחרונה בחומה".

התערב דוקטור לוין, הציניקן שבחבורה. "בזמן שאתה מחפש פרצות בחומות של מבצר רפאים", אמר, וקולו היה מלא לעג, "שוכבים במסדרונות חיילים פצועים, אנשים חיים, שמבצרם הולך ונהרס לנגד עינינו. חובתנו היא אליהם, ולא אל חלומותיך הפרטיים". דבריו היו כחצץ הנזרק על פצע פתוח. אחריו דיבר דוקטור בראון, איש המדע. "הנתונים ברורים", אמר, והוא הצביע על ערימה של תרשימים. "הפעילות המוחית היא כמישור אין-סופי, שאין בו כל סימן חיים. להמשיך ולהחזיק אותה כאן, זהו מעשה שאין בו היגיון, מעשה הנוגד את כל מה שלמדנו. אנו הופכים את המחלקה שלנו ממרכז של רפואה, לבית תפילה".

דוקטור שביט, המנהלן, הוסיף את דברו, ודבריו היו כשלשלאות של ברזל. "הנהלים ברורים", אמר. "הפרוטוקול אינו מאפשר לנו להחזיק חולה במצב כזה למשך זמן בלתי מוגבל. אנו חורגים מסמכותנו. כל יום נוסף שהיא כאן, הוא סיכון משפטי לבית החולים ולכולנו". ודוקטור כהן, הזקן והעייף שברופאים, סיכם את הדברים בקול שקט. "ראיתי מקרים כאלה", אמר. "ראיתי עשרות מהם. לפעמים, צריך לדעת מתי להרפות. לא למען החולה, שכבר אינו יודע דבר, אלא למעננו. כדי שנוכל להמשיך הלאה. ההתעקשות הזאת, היא אינה טובה לנשמת הרופא". הרגשתי כיצד ארבעתם בונים סביבי חומה של היגיון, חומה של נהלים, חומה של ניסיון ושל ייאוש. והייתי אני לבדי, כלוא בתוך החומה הזאת. לא היה לי דבר להציב כנגדה, מלבד אמונה אחת עיקשת, אמונה שאין לה כל בסיס במציאות.

הבטתי בפרופסור אהרונסון, והוא שתק, הוא נתן לדברים לשקוע. ואז אמר, "נצא להפסקה של רבע שעה. ואחר כך נחליט". יצאו כולם מן החדר, והותירו אותי לבדי, והייתה הדממה בחדר כבדה מן האוויר שבו. הרגשתי את טעם התבוסה בפי, טעם של אפר. כששבו כולם, והתיישבו במקומותיהם, ידעתי כי הכל אבוד. פרופסור אהרונסון הידק את שפתיו, והביט בי במבט ארוך וחודר, כאילו ביקש לראות את אשר נעשה בליבי. ואז אמר, בקול שקט שהפתיע את כולנו, "שמעתי את כל הדברים. ושמעתי גם את השתיקה. לפעמים, השתיקה אומרת יותר מן המילים". הוא עצר לרגע, ואז המשיך. "איני יודע אם יש ממש בתחושותיך. כאיש מדע, אני סבור שלא. אך כרופא זקן, אני יודע כי ישנם דברים שהמדע עודנו עומד חסר אונים לפניהם. על כן, ובניגוד לכל היגיון, אני נותן לך עוד עשרה ימים".

לא האמנתי למשמע אוזניי. "עשרה ימים", אמר, והרים את ידו כדי למנוע כל התנגדות. "בעוד עשרה ימים בדיוק, נתכנס כאן שוב. אם עד אז, לא נראה שינוי ברור, שינוי שניתן למדוד אותו, עדנה תועבר. זה דברי האחרון".

יצאתי מן החדר, והרגשתי תערובת של שמחה ושל אימה. ניצחתי, אך ניצחוני היה ניצחון על תנאי, ניצחון שהטיל עליי אחריות כבדה עוד יותר. עשרת הימים הללו היו עתה כל עולמי, עשרה ימים שבהם היה עליי לחולל נס. מאותו היום ואילך, הפכו ביקוריי אצל עדנה למעשה של תפילה נואשת. הייתי נכנס לחדרה בכל בוקר, הייתי בודק אותה, ומחפש, מחפש בכל כוחי, סימן כלשהו. הייתי מדבר אליה, ולא עוד בלחש, אלא בקול רם, כאילו ביקשתי לפרוץ את חומת הדממה בכוח המילים. סיפרתי לה על הישיבה, ועל עשרת הימים שניתנו לה, וביקשתי ממנה, התחננתי לפניה, שתעזור לי, שתיתן לי אות, ולוּ הקטן ביותר.

הייתי מתפלל בליבי. איני איש מאמין, אך עמדתי שם, והתפללתי. התפללתי לא לאלוהים, אלא לכוח החיים עצמו, אותו כוח עיקש ובלתי מובן, שיואיל בטובו לשוב אל הגוף הדומם הזה, ויצית בו מחדש את האש שכבתה. הימים חלפו, והשעון המשיך לתקתק, ודבר לא קרה.

ימים אחדים חלפו מאז אותה ישיבה, ימים של מתח דרוך, ימים שבהם חשתי כי אני מהלך על חבל דק המתוח על פני תהום. עשרת הימים שניתנו לי על ידי פרופסור אהרונסון לא היו עוד יחידות של זמן, אלא היו כעשרה נרות שהודלקו, וראיתי בעיני רוחי כיצד הם הולכים וכלים, וכיצד השעווה ניגרת מהם כדמעות. חששתי כי יכבו כולם בטרם תתעורר עדנה, ובטרם תבקע השלהבת מתוך חשכתה.

והנה באחד הלילות, נפל בגורלי להיות הרופא התורן במחלקה. הייתה זו שעת חצות, השקט שרר בכל, שקט של בית חולים בלילה, שאינו שקט של מנוחה, אלא שקט של מארב, שבו האדם והמחלה אורבים זה לזה, וממתינים לראות מי יתקוף ראשון. המכונות זמזמו את זמזומן המונוטוני, שהיה כפסקול הנצח של המלחמה הזאת. עברתי בין המיטות, והבטתי בחוליי, שפניהם היו שלווים בשנתם המלאכותית, והיו גופותיהם כארצות זרות שבהן אני הוא התייר היחיד. הבטתי בצגים המרצדים, שהיו ככוכבים המנבאים את העתיד, וקראתי את שפתם, שפת המספרים והקווים. ידעתי את סודותיהם של הלבבות והריאות, וידעתי היכן שוררת שלווה והיכן אורב האויב. הכל היה כשורה, והיה השקט הזה משרה בי תחושה של ביטחון, תחושה שהיא המסוכנת מכל התחושות במקצוע שלנו. לפתע, בלא כל התראה מוקדמת, קרה דבר. דממה פתאומית ומוחלטת. כל אותם צגים, שהיו כעיניה הפקוחות של המחלקה, כבו באבחה אחת. המסך המרכזי שעליו הייתי משגיח, הפך לשדה שחור וריק, והייתה חשכתו כחשכת המוות. זמזום המכונות פסק, והשקט שנפל על המחלקה היה כבד ומאיים, כשקט שאחרי הפיצוץ הגדול.

היה זה כשל חשמלי, אך לא כשל פשוט, אלא כשל קריטי במערכת הניטור המרכזית. היה זה כאילו המוח של המחלקה חדל לפעול, כאילו מערכת העצבים המרכזית שלה נותקה. ואנו, הרופאים והאחיות, היינו כאיברים שנותקו מן הראש, והיינו עיוורים וחרשים. לא ידענו עוד מה קצב פעימות ליבם של חולינו, ולא ידענו מהו לחץ דמם. היינו כרבי חובלים שעמדו על גשר ספינתם, וכל מכשירי הניווט שלהם חשכו.

שלושה חולים, שהיו השבריריים ביותר, היו תלויים לחלוטין באותה מערכת ניטור. היה שם איש זקן, שלבו היה ככלי חרס סדוק, וכל פעימה בו הייתה יקרה מפז. הייתה שם נערה צעירה, שנפגעה בתאונה, ונשימתה הייתה רדודה כגאות ושפל בבריכה קטנה, והיה שם פועל בניין, שנפל מפיגום, וגופו היה כולו פצע אחד גדול. לחץ דמם היה כמגדל קלפים, שכל משב רוח קל עלול להפילו. עתה, היו שלושתם כשלוש ספינות קטנות שנותקו מן המגדלור, והן אבודות בים החשוך. לרגע אחד קפאתי על מקומי, וחשתי את אימת האחריות צונחת עליי כסלע. אני הייתי הרופא התורן, אני הייתי המפקד בשדה הקרב הזה. הרגשתי כיצד הפחד, שהוא רגש אנושי כל כך, מאיים לשתק אותי, להפוך את איבריי לאבן. אך אז, קרה דבר מה. אותו קור רוח שב ופקד אותי. הבנתי כי במקום שבו המכונה נכשלה, על האדם לתפוס את מקומה. במקום שבו כבו העיניים האלקטרוניות, על עיניי שלי לראות, ובמקום שבו נדמו החיישנים המכניים, על ידיי שלי לחוש. צעקתי אל האחיות, וקולי היה חד וברור, "עזבו את המסכים! הם מתים! היו אתן למסכים! כל אחות על חולה!"

התחלנו בעבודה, שלא הייתה עוד עבודת רפואה, אלא אומנות עתיקה, אומנות ההקשבה לגוף. רצתי אל מיטתו של האיש הזקן, והנחתי את ידי על חזהו. עצמתי את עיניי, והקשבתי, לא באוזניי, אלא בכל ישותי, לקצב פעימות ליבו. חשתי בהן, באותן פעימות, הפרעה קלה, דהרה קצרה ואחריה הפסקה, שנדמו לי כסוס המועד בהליכתו. על בסיס אותו ניחוש מושכל, אותה תחושה שבאה מן הידיים, פקדתי על האחות להזריק לו תרופה מסוימת, תרופה שנועדה להסדיר את קצב הלב. משם, רצתי אל הנערה. מכונת ההנשמה שלה פעלה, אך לא ידעתי אם היא מועילה. ניתקתי אותה לרגע, ולקחתי לידיי את מפוח האמבו, והתחלתי להנשימה ידנית. חשתי בידיי את ההתנגדות של ריאותיה, חשתי את כובדן, והיה זה כאילו אני מנסה לנפח שני בלונים מלאים במים. הבנתי כי ריאותיה מוצפות, וכי יש לשאוב מהן את הנוזלים. צעקתי הוראות, שהאחיות מיהרו לבצען. פעלנו יחד, כגוף אחד, שמוחי הוא המוח המנהל אותו.

הלאה, מיהרתי אל הפועל. נגעתי במצחו, שהיה קר ודביק מזיעה. נגעתי בקצות אצבעותיו, שהיו קרות כקרח. היו אלה הסימנים העתיקים, הסימנים שכל רופא מכיר, המעידים על צניחה בלחץ הדם. לא היה לי מספר, לא הייתה לי עקומה, אלא רק מגע ידיי. פקדתי להרים את רגליו, לפתוח את העירוי למלוא עוצמתו, ולהזרים אל גופו נוזלים. היינו כמי שמנסים למלא באר שהתייבשה. נעתי בין שלוש המיטות, כמנצח על תזמורת שיצאה מכיוון. הייתי מקשיב לגופם, ונותן פקודות, ומנהל את הצוות, והרגשתי כיצד הכאוס הופך לסדר, וכיצד הפאניקה הופכת לפעולה מחושבת. בתוך כל המהומה הזאת, חשתי רגע אחד של צלילות דעת מוחלטת, והבנתי כי אני עושה את הדבר שלשמו נועדתי, וכי כל מה שלמדתי, וכל מה שחוויתי, התנקז אל הרגע הזה. לאחר כשלושת רבעי השעה, שהייתה כנצח, הגיעו אנשי התחזוקה, ותיקנו את הקצר. המסכים שבו והאירו, והמספרים שבו והופיעו. הבטתי בהם, וליבי פעם בחוזקה. ראיתי, כי כל מה שעשיתי על פי ניחוש, ועל פי תחושה, היה נכון. קצב ליבו של הזקן הסתדר, ריאותיה של הנערה התנקו, ולחץ דמו של הפועל עלה.

כשהכל נרגע, והמחלקה שבה אל שגרתה השקטה, הגיעו השניים. פרופסור אהרונסון, מנהל המחלקה, ופרופסור ויינשטיין, מנהל בית החולים, איש רם מעלה שלא ראיתיו מימיי במחלקתנו. הם שמעו את אשר קרה, ובאו לראות במו עיניהם. עמדתי לפניהם, עייף ומיוזע, הרגשתי כתלמיד העומד למבחן. פרופסור אהרונסון הניח את ידו על כתפי. "חיים, שמעתי מה עשית כאן", אמר בנימה אישית, וקולו, שהיה תמיד יבש וביקורתי, היה הפעם רך. "לא היה רופא אחר בכל בית החולים שהיה יכול לעשות זאת טוב יותר ממך. לא קראת את המכונות, קראת את הגוף. וזוהי תמצית הרפואה".

פרופסור ויינשטיין הוסיף, "הצלת לא רק שלושה חולים. הצלת את בית החולים כולו מאסון גדול, מתביעת ענק. פעלת כמנהיג, וכמצביא. אנו גאים בך". שמעתי את הדברים, וחשתי תחושה שלא הכרתי, תחושה של גאווה. לא גאווה ריקה של אגו, אלא גאווה עמוקה של אומן, שיצר יצירה והצליח בה. הרגשתי כי עמדתי במבחן, וכי הוכחתי, לא להם, אלא לעצמי, כי אני ראוי לשם "רופא". הבטתי בהם, בשני הפרופסורים הזקנים והנכבדים, והם הביטו בי, וראיתי בעיניהם הערכה, כבוד. והייתי אני, הרופא הבכיר והמתחבט, שווה להם. הייתה זו תחושה של התעלות.

חזרתי אל חדר עבודתי, והתיישבתי, ורעד עבר בכל גופי, רעד של אחרי הקרב. חשבתי על אשר קרה. בתוך כל הגאווה, עלתה בי מחשבה על עדנה. הבנתי דבר מה. הבנתי כי כל אותו כוח, וכל אותה תושייה, לא באו ממני, אלא באו ממנה. ההתעקשות שלי עליה, המלחמה שלי למענה, היא זו שלימדה אותי להקשיב לגוף, ולא למכונה. היא זו שחידדה את חושיי, והפכה אותי מאיש מדע, לאיש של אמנות. הבנתי כי במלחמתי להציל אותה, היא, בשתיקתה, הצילה אותי. קמתי, והלכתי אל חדרה. הבטתי בה, היא שכבה דוממת כתמיד. אך עתה, לא ראיתי בה עוד חולה אנושה, ולא מקרה אבוד. ראיתי בה את המורה שלי, את זו שבזכותה הפכתי לרופא שאני. הרגשתי כלפיה לא עוד רחמים, אלא הכרת תודה עמוקה.

התיישבתי על הכיסא שלצדה, והחזקתי בידה. "זה אני, חיים. דוקטור חיים אור-לב", אמרתי. התחלתי לדבר אליה וסיפרתי לה את אשר קרה, סיפרתי לה כיצד בזכותה הצלתי שלושה אנשים. "אני רוצה לאמר לך שאת לימדת אותי, עדנה", לחשתי, "את לימדת אותי להקשיב. ועתה, תורך להקשיב לי. ולשוב אלינו". לא הייתה זו עוד תפילה, אלא דרישה. דרישתו של מי שיודע, כי הנס אפשרי.

ימים ספורים חלפו מאז אותו לילה נורא והמחלקה שבה אט אט אל שגרתה, שהיא שגרה של מלחמה זוחלת ולא של קרב פנים אל פנים. ואני, שבלילה ההוא חשתי כגיבור, שבתי להיות אותו רופא בכיר, שהולך במסדרונות ואינו יודע אם צעדיו מקרבים אותו אל הניצחון או אל התבוסה. הימים שנתן לי פרופסור אהרונסון למענה של עדנה, הלכו והתמעטו, והיו כמים הנספגים בחול, שלא הותירו אחריהם אלא לחלוחית של תקווה הולכת ומתייבשת.

באחד הבקרים, בעודי עומד ליד תחנת האחיות, ניגשה אליי מזכירתו של פרופסור אהרונסון, והגישה לי פתק מקופל. "הפרופסור מבקש לראותך בלשכתו בשעה אחת עשרה", אמרה, וחזרה על עקבותיה. החזקתי בפתק, והיה הנייר הדק כבד בידי כאבן. לא הייתה זו הזמנה של חיבה, ולא קריאה של עניין שבשגרה. היה בציווי היבש הזה מן הכובד של גזר דין, ידעתי כי באותה שעה, בשעה אחת עשרה, ייחרץ גורל, אם גורלי שלי ואם גורלה של עדנה.

מאותו רגע ואילך, לא מצאה נפשי מנוח. הייתי מהלך במחלקה, וגופי היה עושה את מלאכתו באופן מכני, אך ראשי היה במקום אחר. הייתי כבית דין של איש אחד, והייתי בו גם הקטגור וגם הסנגור, וגם השופט. והקטגור שבי אמר, הנה, קראו לך לנזיפה. הלא חרגת מסמכותך, והפגנת רגשנות יתרה, עמדת על דעתך כנגד כל ההיגיון. ועתה יאמר לך הפרופסור, כי תם זמנך, וכי עליך להרפות, ולהניח לדברים ללכת בדרכם הטבעית, שהיא דרך המוות.

הסנגור שבי ענה לו, אדרבא, קראו לך לשבח. הלא באותו לילה של הכשל החשמלי, הוכחת את עצמך. פעלת בקור רוח ובתושייה, והצלת שלושה אנשים, הראית כי יש בך מן החומר שממנו עשויים הרופאים הגדולים. ועתה יאמר לך הפרופסור, כי הוא מכיר בטוב שבך, וכי הוא נותן לך את ברכתו. אך מיד שב הקטגור וצעק, כי מה הם שלושה אנשים שהצלת, לעומת אישה אחת שאתה מסרב להניח לה למות בכבוד? הייתה עוד מחשבה, והיא הייתה קשה מכל. שמא לא עליי תהיה השיחה, ולא על מעשיי, אלא רק עליה, על עדנה. שמא יאמר לי הפרופסור, כי די, כי תמו עשרת הימים, וכי עתה, ברגע זה, יש להעבירה. הרגשתי כיצד גופי מתכווץ, כאילו ביקש להקים חומה סביב חדרה, ולא לתת לאיש להיכנס ולקחת אותה ממני, כאילו הייתה היא בתי, ולא חולה שאני מופקד עליה.

הלכתי במסדרון הארוך המוביל אל אגף ההנהלה, והיה המסדרון כנתיב ייסורים. כל צעד שעשיתי היה כבד, וכל אריח ברצפה היה כתחנה בדרך. ראיתי את פניי משתקפים בזגוגיות החלונות, והיו פניי חיוורים, פניו של איש ההולך אל הלא נודע. גופי היה כארץ שעומדת לפקוד אותה רעידת אדמה, וכל איבריי היו דרוכים, וממתינים לזעזוע. הגעתי אל דלת לשכתו. הייתה זו דלת עץ כבדה, עץ מהגוני כהה, שהייתה חלקה ומבהיקה, והיה בה מן השקט ומן הסופיות של דלת של קבר. היה עליה שלט קטן, ועליו היה חקוק שמו של הפרופסור, שנדמו בעיניי כאותיות ככתובת על מצבה. היססתי לרגע, ונשמתי נשימה עמוקה, הקשתי על הדלת.

"היכנס", בקע קולו מן הפנים, והיה הקול שקט וסמכותי. פתחתי את הדלת ונכנסתי, הייתי מתוח וסקרן, וחשתי כמי שנכנס אל קודש הקודשים.

לא הייתה זו לשכה של רופא, אלא חדר עבודתו של מלך-פילוסוף. התקרה הייתה גבוהה, והקירות היו מכוסים מן הרצפה ועד התקרה בספריות עץ כהה, והיו הספרים עומדים על המדפים, דחוסים זה לצד זה, כצבא אדיר של עדים דוממים, עדי התבונה האנושית. היה ריח באוויר, ריח של עור ושל נייר ישן ושל טבק משובח, ריח של עולם אחר, עולם שאין בו ריח של דם ושל חיטוי. במרכז החדר עמד שולחן כתיבה גדול, שהיה כבד ורחב, והיה כמזבח שעליו מוקרבים קורבנות השכל. מאחורי השולחן, על קיר שלם, היה חלון ענק, ומבעדו נשקפה ירושלים כולה, פרושה על הריה, והייתה העיר כגוף חי ונושם, והייתה כיפת הזהב כלב של זהב הפועם במרכזה.

פרופסור אהרונסון לא ישב מאחורי שולחנו. הוא עמד ליד החלון, וגבו אליי, התבונן בעיר. הוא היה לבוש בחליפה אזרחית, ולא בחלוק הלבן, והיה נראה שונה, אנושי יותר, וגם בודד יותר. "שב, בני", אמר, ולא הפנה את ראשו. התיישבתי על כיסא עור שהוצב לפני השולחן, והיה הכיסא רך ונוח, אך גופי היה נוקשה, ולא מצאתי בו מנוחה. שתקנו שנינו דקות ארוכות, שתיקה מלאה במשמעות. הרגשתי כי הוא בוחן אותי, לא בעיניו, אלא בכל ישותו. לבסוף, הסתובב, ובא והתיישב מולי, לא מאחורי השולחן, אלא על כיסא זהה לשלי. הוא הביט בי, והיה מבטו רציני, אך לא קשה. "קראתי לך", פתח ואמר, "כי יש דברים שצריך לאמרם פנים אל פנים".

"אני רוצה לומר לך", המשיך, "כי מה שעשית באותו לילה, היה מעשה יוצא דופן. לא היה זה רק מעשה של רופא טוב, אלא מעשה של אדם גדול. פעלת לא מתוך הספר, אלא מתוך הלב, ומתוך הבנה עמוקה של הגוף ושל הנפש. הראית כי יש בך ערכים, ערכים של מסירות ושל אומץ, שהם יקרים יותר מכל ידע טכני". שמעתי את דבריו, וחשתי כיצד חום מתפשט בחזי. לא ידעתי מה לענות. "אני רק עשיתי את חובתי, פרופסור אהרונסון", גמגמתי. "כל הצוות פעל יחד איתי".

הוא חייך חיוך קל. "צניעות היא מידה טובה, חיים", אמר, "אך אל תמעיט בערכך. ראיתי רופאים רבים בחיי. ישנם טכנאים מבריקים, וישנם מדענים דגולים. נדירים הם אלה שיש בהם גם את התבונה, וגם את התשוקה. אני רואה בך את התשוקה הזאת".

"וזה מביא אותי לדבר השני", הוסיף. "אני רואה את האחריות הגדולה שאתה לוקח על עצמך, ואת התושייה שאתה מגלה. אני חושב על ההתעקשות שלך בעניינה של עדנה. איני מסכים עם דרכך, אך אני מכבד את הרוח שבך. אתה נלחם, גם כשהקרב נראה אבוד. אתה לוקח אחריות, לא רק על הגוף, אלא על האדם כולו. וזוהי תכונה נדירה".

"אני מאמין", אמרתי, וקולי היה בטוח יותר, "שחובתנו אינה רק לתקן את הגוף, אלא לזכור כי בתוך הגוף הזה שוכנת נשמה, ולפעמים, הדרך אל הגוף עוברת דרך הנשמה". הרגשתי כי אני חושף לפניו את אמונתי העמוקה ביותר.

הוא הנהן בראשו, והביט בי ארוכות. ואז נאנח, והיו באנחה שלו מן העייפות ומן העצב. "אני מזדקן, בני", אמר. "הגוף שלי מאותת לי, והנפש שלי עייפה. המלחמה הזאת, שאנו מנהלים כאן יום יום, היא מלחמה שאין לה סוף. ואני, אני עייפתי מן הקרבות". הוא עצר, והביט החוצה אל החלון. "קיבלתי הצעה שיש בה מן הדחיפות", אמר בשקט. "לנהל בשנתיים הקרובות את היחידה לטיפול נמרץ באחד מבתי החולים הגדולים בשיקגו, ואז לפרוש. שם, בשיקגו, המלחמה היא אחרת. המשאבים אחרים. ואני, לאחר לבטים רבים, החלטתי להיענות לה". חשתי כיצד האדמה נשמטת מתחת לרגליי. פרופסור אהרונסון, שהיה בעיניי כהר נצחי בנוף של בית החולים, עומד לעזוב. הרגשתי תחושה של יתמות. "המחלקה הזאת", המשיך, שב והביט בי, אלא שעתה היה מבטו חד וחודר, "אינה יכולה להישאר בלא ראש. היא זקוקה למנהיג. היא זקוקה לא רק למוח, אלא גם ללב. ואני, לאחר שראיתי אותך בפעולתך, ולאחר ששמעתי אותך מדבר, הגעתי למסקנה אחת".

הוא רכן קדימה, והיה קולו כמעט לחישה. "אני רוצה שאתה תיקח את מקומי. אני רוצה להציע לך את תפקיד מנהל המחלקה לטיפול נמרץ". שתקתי. לא יכולתי לדבר. כל האוויר יצא מריאותיי. החדר, על ספריו ועל יופיו, החל להסתובב סביבי. היה נדמה לי כי איני יושב על כיסא, אלא עומד על פסגתו של הר גבוה, והרוח שורקת באוזניי, והאדמה רועדת. והייתה ההצעה הזאת ככתר, אך היה זה כתר כבד, שהיו בו גם זהב וגם קוצים. הבטתי בו, והוא המתין לתשובתי. הבטתי מבעד לחלון, אל ירושלים הגדולה, הפרושה למרגלותיי. וחשבתי על המחלקה, ועל החולים השוכבים בה. חשבתי על עדנה, השוכבת דוממת, וממתינה.

"פרופסור", אמרתי, וקולי היה קולו של איש אחר, "אני... איני יודע מה לומר. הכבוד הוא גדול מדי. המשא כבד מדי". בתחילה לא אמרתי לא כן ולא לאו. כיצד יכולתי לומר כן, כשאני מרגיש כי עודני תלמיד? וכיצד יכולתי לומר לא, כשכל ישותי ידעה כי זהו גורלי? נשארתי יושב שם, דומם, והרגשתי כיצד חיי שלי, שהיו עד כה נחל קטן וצנוע, עומדים להישפך אל תוך ים גדול וסוער.

לאחר שתיקה ממושכת, "פרופסור אהרונסון, אני לוקח על עצמי את האתגר ונענה בחיוב להצעתך", אמרתי.

בשלושה בינואר 1974, ביום חורף צלול וקר, יום שבו האוויר היה חד כזכוכית מנופצת, נכנסתי לתפקידי כמנהל המחלקה לטיפול נמרץ. לא הייתי עוד אותו הרופא הבכיר שהיה מהלך במסדרונות כצל, אלא הייתי עתה לאיש אשר המשא על כתפיו, והמפתחות בידיו. הרגשתי, בשעה שצעדתי באותו בוקר אל בית החולים, כי איני צועד על אדמה מוכרת, אלא מהלך על קו התפר שבין שתי ממלכות, ממלכת העבר שבה הייתי חייל, וממלכת העתיד שבה נועדתי להיות למצביא.

הייתה גאווה בליבי, לא אכחד. לא גאווה של שררה, אלא גאווה של אומן שניתנה בידו סדנה גדולה ומשוכללת, והוא יודע כי עתה יוכל ליצור בה ככל אשר יעלה על רוחו. הייתה זו גאוותו של איכר שניתנה לו חלקת אדמה פורייה, והוא יודע כי בכוח ידיו ובתבונת ליבו, יוכל להצמיח בה יבולים שישביעו רעבים רבים. גופי היה זקוף יותר, וצעדיי בטוחים יותר, הרגשתי כי דם חדש זורם בעורקיי, דם של אחריות ושל כוח. כשעברתי במסדרונות, ראיתי כיצד מבטם של האנשים משתנה. האחיות, שהיו לי כאחיות גדולות, הביטו בי עתה במבט אחר, מבט של כבוד ושל ציפייה. הרופאים הצעירים, שהיו חבריי, הביטו בי מן הצד, ובמבטם הייתה קנאה מהולה בהערצה. הרגשתי כי איני עוד אחד מהם, אלא הופרדתי מהם, והועליתי לדרגה אחרת, והייתה הדרגה הזאת גם כתר וגם עול. הגעתי אל דלת לשכתו של פרופסור אהרונסון, שהייתה עתה לשכתי שלי. והיה שמו עוד חקוק על השלט, שטרם העזתי להסירו. עמדתי לפני הדלת, והיססתי, הרגשתי כגר הנכנס לארץ לא לו.

נכנסתי פנימה, אל אותו חדר שהיה בעיניי כקודש הקודשים. החדר קיבל את פניי בדממה רועמת, דממה של ספרים ישנים ושל מחשבות גדולות. היה האוויר כבד מן הידע האצור בו, והרגשתי כי איני נכנס לחדר, אלא נכנס אני אל תוך מוחו של אדם גדול, והייתי מהלך בין קפלי מחשבותיו. הקירות היו מכוסים ספריות עץ כהה, והיו הספרים עומדים דחוסים, כצבא של חיילים ותיקים, שכל אחד מהם נושא על דפיו את צלקותיהם של קרבות עתיקים. היה החלון הגדול פתוח אל ירושלים, והעיר נשקפה ממנו במלוא הדרה, כאישה יפהפייה ועתיקה, שראתה כבר הכל, ואינה מתרגשת עוד מדבר. אך אני, לא יכולתי לשבת בתוך המקדש הזה. חשתי כי אם אישאר בו, אהפוך גם אני לחלק מן המוזיאון. הרגשתי כי המקום הזה הוא בבחינת גוף זקן, שדמו זורם לאט, ונפשו שקועה בזיכרונות העבר. ואני, אני הייתי צעיר, ודמי היה רותח, נפשי ביקשה לפרוץ אל העתיד.

עשיתי מעשה. ביום הראשון ההוא, לא יצאתי אל החולים ולא עיינתי בגיליונות. מלאכתי הראשונה הייתה מלאכת שינוי. הזזתי את שולחן הכתיבה הכבד, שהיה כמזבח, והעמדתי שלא מול הדלת, אלא מול החלון, כדי שאראה בכל רגע את החיים הרוחשים בעיר, ולא את פניהם הדואבות של הבאים לבקש את עזרתי. ריווחתי את הספרים. הוצאתי מן הספריות את כל אותם כרכים עבי כרס, שהיו מכוסים אבק של שנים, והעברתי אותם לארכיון. במקומם, הנחתי ספרים חדשים, ספרי שירה וספרי פילוסופיה, והשארתי מדפים ריקים, כדי שיהיה מקום למחשבות חדשות. היו מעשיי כמעשהו של מי שמנקה עורקים סתומים, כדי לאפשר לדם חדש לזרום. הסרתי את הווילונות הכבדים, שהיו כעפעפיים עייפים, ונתתי לאור השמש הירושלמי לחדור פנימה, ולהאיר את החדר, לגרש את הצללים. הבאתי עציץ גדול, והעמדתי אותו בפינת החדר, והיו עליו הירוקים כהבטחה לחיים, כריאות ירוקות הנושמות בתוך גוף של עץ ואבן. היה זה לא רק שינוי חיצוני. חשתי כי תוך כדי שאני משנה את החדר, אני משנה את עצמי. כל ספר שהזזתי, היה כמחשבה ישנה שפיניתי מראשי. כל קרן אור שנכנסה, הייתה כרעיון חדש שהאיר את נפשי. הרגשתי כי אני בונה לעצמי לא רק לשכה, אלא גוף חדש, נפש חדשה, הראויה לתפקיד שנפל בחלקי.

לא אלאה אתכם, ידידיי, ולא אספר לכם על כל הימים ועל כל הלילות שבאו לאחר מכן. הלא מה הם חייו של מנהל מחלקה, אם לא רצף של החלטות קטנות וגדולות, של ניצחונות זעירים ושל תבוסות כואבות. ואין בכוונתי לפרוש כאן יריעה רחבה של כל אשר עבר עליי, כי אם להתמקד בדבר אחד, בהחלטה האחת שהייתה קשה לי מכל, והיא זו שעיצבה אותי יותר מכל דבר אחר. במשך כל אותם ימים נשארה עדנה במחלקתי. הייתה היא כאי של דממה בתוך הים הסוער, ככוכב צפון, נקודה קבועה בשמיים המשתנים תדיר. הייתי בא אליה בכל בוקר, והייתי מדבר אליה, והיא הייתה סודי, ומצפוני.

ככל שחלפו הימים, כן גבר קולו של ההיגיון בתוכי. אותו היגיון קר, שהיה קולו של פרופסור אהרונסון, והפך להיות קולי שלי. הבנתי, בכאב גדול, כי אני, שהתנגדתי להעברתה, הופך להיות זה שחייב להעבירה. הייתה זו התחבטות נפש קשה מנשוא, והייתי שוכב בלילות ער, ומהפך בדבר, והיו המחשבות בראשי כצבאות הנלחמים זה בזה.

צד אחד בי, אותו רופא צעיר ורומנטי שהייתי, צעק בי, אל תעזוב אותה! הלא נשבעת לה! הלא היא סמל למאבקך, לתקוותך! לעזוב אותה, זהו כמעשה בגידה, כנטישת חייל פצוע בשדה הקרב. היא תועבר למחלקה אחרת, ושם תהפוך למספר, לתיק, ושם תגווע תקוותה האחרונה. וצד אחר בי, המנהל החדש, איש המעשה והאחריות, ענה לו, ומה היא תקוותה? הלא אתה מחזיק אותה כאן לא למענה, אלא למענך. היא הפכה לך לאנדרטה פרטית, ואתה עולה אליה לרגל בכל בוקר. אך המחלקה הזאת אינה מקדש, כי אם בית חולים. המיטה שהיא תופסת, יכולה להציל חיים של אדם אחר, אדם שיש לו סיכוי, שיש לו עתיד.

הייתי מהלך בלשכתי החדשה, והולך ושב, והייתי כחיה הכלואה בכלובה. הבטתי בירושלים הנשקפת מן החלון, וראיתי את החיים הרוחשים בה. ראיתי את בתי החולים האחרים, ואת בתי הקברות. והבנתי כי תפקידי הוא לשרת את החיים, ולא לשמור על המתים-החיים. הייתה ההחלטה הזאת כניתוח שהייתי צריך לבצע בעצמי, ללא הרדמה. היה עליי לכרות מתוכי איבר, איבר של תקווה ישנה, איבר של אמונה ילדותית, כדי ששאר הגוף, שהוא המחלקה כולה, יוכל להמשיך ולחיות. הייתה זו ההחלטה הראשונה שקיבלתי כמנהל, והיא הייתה הקשה מכל. קראתי לצוות, והודעתי להם על החלטתי. ראיתי בעיניהם גם הקלה וגם צער. כי גם הם, בדרכם, נקשרו אליה, והיא הייתה לחלק מנוף חייהם. אך הם הבינו, כי כך צריך להיות. כי זהו סדרו האכזרי והנכון של עולם הרפואה.

ביום שבו עדנה הועברה, לא נכחתי במחלקה. לא יכולתי לראות זאת. לא יכולתי לראות את המיטה נושאת אותה אל מחוץ לממלכתי, אל ארץ אחרת, שבה לא אהיה עוד מלכה ושומרה. הרגשתי כי אני נוטש אותה ושולח אותה אל גורל לא ידוע. אך בליבי, הייתה גם תקווה. לא אותה תקווה סוערת ויומרנית שהייתה לי בראשית הדרך, אלא תקווה אחרת, שקטה וצנועה יותר. קיוויתי, כי אולי שם, במחלקה לשיקום נוירולוגי, בין אנשים שכל עיסוקם הוא בבנייה איטית וסיזיפית, אולי שם, יקרה הנס והיא תתעורר מתרדמתה. אולי שם, הרחק מעיניי הבוחנות, הרחק מתקוותיי הגדולות, היא תמצא את כוחה, ותתעורר. העברתה לא הייתה בעיניי סוף פסוק, אלא פתיחתו של פרק חדש, פרק שלא אני אכתוב. היה זה מעשה של אמונה, אמונה בכך שלפעמים, הדרך הטובה ביותר לעזור לאדם, היא להרפות ממנו, ולתת לו למצוא את דרכו בעצמו. הייתה זו תחילת דרכי כמנהל, והיה זה גם סופה של תקופה בחיי.

שנתיים חלפו מאז אותו היום שבו הונח על כתפיי עול ניהולה של המחלקה לטיפול נמרץ, שנתיים שהיו בבחינת ארץ רבת פנים, והיו בה גם עמקים פוריים וגם מדבריות צחיחים, גם פסגות מוארות וגם גאיות אפלים. לא אכחד, כי היו בהם גם ימים של טעם טוב, ימים שבהם חשתי כי ידיי נטועות היטב בהגה הספינה, והיא שטה במים בטוחים, וכל מפרשיה מתוחים ברוח טובה של עשייה. אך היו גם ימים אחרים, ימים של טעם מר, שבהם חשתי כי הספינה מיטלטלת בסערה, וכי אני איני אלא רב חובל חסר אונים, הצופה בגלים המאיימים להטביעה.

היה לי טוב בעיסוקי, כי ניתנה לי היכולת לעצב את המחלקה לפי ראות עיניי. עקרתי ממנה את העשבים השוטים של שגרה ישנה ושל ייאוש, וזרעתי בה זרעים חדשים של תקווה ושל שיטות ריפוי חדשות ונועזות. המחלקה הייתה כגוף חי, והייתי אני לה ללב, המזרים בה דם חדש של רעיונות ושל מרץ, והרופאים הצעירים והאחיות היו כאיברים, כולנו פעלנו יחד, בהרמוניה גדולה, כדי להילחם בסכנות שהיו כצבא של פולשים זרים. היו לנו ניצחונות, שהיו מתוקים מדבש. היו אותם חולים שהגיעו אלינו כשהם על סף התהום, והיינו אנו שולים אותם מן המצולות, ומשיבים אותם אל חוף החיים. כל הצלחה כזאת הייתה בבחינת מעשה בראשית קטן, שמילאה אותי גאווה, לא גאווה של יהירות, אלא גאווה של יוצר, הרואה כי יצירתו טובה. שמי הלך לפניי, והיו קוראים לי מכל קצוות הארץ להתייעצות, והרגשתי כי אני עומד על פסגה גבוהה, והעולם כולו פרוש למרגלותיי.

אך היה גם הפחות טוב. היו אותם קרבות שהפסדנו בהם, אותן נשמות שחמקו מבין אצבעותינו, כחול הנשפך מכף יד קפוצה.  כל מוות במחלקה לא היה עוד אירוע שבשגרה, אלא כישלון אישי שלי, צלקת שנחרתה על פני נפשי. היו לילות רבים שבהם הייתי שוכב ער על מיטתי, ודמויותיהם של המתים היו עולות לפניי, והיו שואלות אותי שאלות שאין להן תשובה. חשתי את כובד האחריות, והמשא היה כבד מנשוא. גם בחיי האישיים, שילמתי מחיר. הלא הייתי נשוי למחלקה, והיא הייתה לי לאישה ולילדים, ולא נותר בי עוד מקום לאישה אחרת, ולא לחיים אחרים. חבריי התרחקו ממני, כי הייתי שקוע כולי בעולמי, ובדידותי הלכה וגדלה, והייתה כלשכה שהתיישבתי בה, וסגרתי את הדלת אחריי, ולא נתתי לאיש להיכנס. הייתי כמלך היושב בארמונו המפואר, אך אין לו עם מי לחלוק את סעודתו.

בתוך כל אותה מערבולת של עשייה ושל בדידות, בתוך אותו שטף אדיר של חולים חדשים ושל מקרים דחופים שדרשו את כל כוחי ואת כל מחשבתי, אני מתוודה כאן, כי דמותה של עדנה נשכחה מעט מליבי. לא שנמחקה כליל, חלילה. היא הייתה שם תמיד, כהר רחוק באופק, כזיכרון של מאבק ישן, אך לא יכולתי עוד לעלות אליה לרגל בכל בוקר, כפי שנהגתי לעשות כאשר הייתה תחת השגחתי. היו קרבות חדשים שדרשו את נוכחותי, והיו פצועים טריים ששכבו בשוחות, והיה עליי להיות להם לרופא ולמושיע.

הנה כי באחד הבקרים, בבוקר של חורף, כשהגשם דפק על חלון לשכתי בקצב מונוטוני, ישבתי אל שולחני והייתי שקוע בעיון בתרשימים של חולה אחד, שהיה מצבו סבוך כסבך יער. וראשי היה כולו נתון באותה בעיה. הייתי כמטפס הרים המחפש אחיזה בסלע חלקלק, ולא שמתי לב לדפיקה הקלה על הדלת. נפתחה הדלת, ונכנסה מזכירתי, והיה דבר מה שונה בהליכתה, והיה מבטה מלא פליאה ויראה. היא לא אמרה דבר, אלא רק זזה הצידה, ודחפה לפניה כיסא גלגלים, שעליו ישבה אישה.

הבטתי באישה, והיה מבטי מבט של רופא, מבט מקצועי וקר. ראיתי אישה, בשנות הארבעים לחייה, לבושה בחלוק של בית החולים, ועל ברכיה הייתה מונחת שמיכה. לא זיהיתי אותה. והיה מוחי, שהיה רגיל לאגור בתוכו אלפי פנים של חולים ובני משפחותיהם, כארכיון מסודר, אך, הנה עתה, היה הארכיון הזה ריק, ולא מצאתי בו כל דמות התואמת את האישה הזאת. היה בי בלבול. מי היא האישה הזאת? ומה היא עושה בלשכתי? שמא היא אימו של חולה, או אשתו של פצוע, שבאה לבקש רחמים או לתבוע דין וחשבון. אך היא לא דיברה. רק ישבה שם, והביטה בי. הבטתי בה שוב, והפעם לא עוד במבט של רופא, אלא במבט של אדם. וראיתי את אשר לא ראיתי קודם. ראיתי אישה יפה, יופי שלא מן העולם הזה. לא יופי של נעורים, ולא יופי של איפור, אלא יופי אחר, יופי פנימי, שקרן מתוך פניה כפי שקורן אור מתוך מנורה.

היו תווי פניה רכים, כנוף של עמק שלו לאחר גשם. והיה עורה חיוור, אך לא חיוורון של חולי, אלא חיוורון של אצילות, כשיש לבן. שיערה השחור היה אסוף בפשטות, והיו בו שערות אחדות של שיבה, כחוטי כסף שנשזרו בתוך משי שחור. הרגשתי כלפי פניה תחושה של בית, תחושה של מקום שאליו הנפש כמהה לשוב. כפות ידיה היו מונחות על השמיכה, ידיים פשוטות, לא ידיים של גבירה, אלא כאלו שיש בהן קמטים וסימנים, כמפת דרכים של חיים שהיו בהם גם עמל וגם כאב.  אצבעותיה היו ארוכות ועדינות, כענפים דקים של עץ שקד. הרגשתי כלפי הידיים הללו רצון עז להגן עליהן, לגונן עליהן מפני כל רוח רעה.

יותר מכל, היו עיניה גדולות, וצבען היה כצבע הים בחורף. והיו העיניים הללו מלאות דמעות, והיו הדמעות עומדות בהן, ולא זולגות, כטל הבוקר הכלוא בתוך גביעים של פרחים. היא הביטה בי, ולא היה מבטה מבט של זר. היה זה מבט שחדר דרך כל שכבות ההגנה שלי, דרך כל החלוקים הלבנים וכל המסכות המקצועיות, מבטה נגע היישר בליבי. מהפנט, והיה בו מן השאלה ומן התודה, ומן הצער ומן השמחה, והיה בו עולם שלם של רגשות אילמים. חשתי שהמבט הזה מכיר אותי ויודע את כל סודותיי.

דמעותיה, שעמדו בעיניה, החלו זולגות, וירדו במורד לחייה בשני נתיבים שקטים. לא היו אלה דמעות של צער, ולא של כאב, אלא דמעות של התרה, של שחרור, כנהר שפרץ את סכריו לאחר שנים של בצורת. חשתי כי הדמעות הללו שוטפות לא רק את פניה, אלא גם את נפשי שלי, ומנקות אותה מכל אבק השנים. נשביתי בקסמה. אני, הרופא הציני והעייף, מנהל המחלקה הקשוח, ישבתי שם, ולא יכולתי להתיק את עיניי ממנה. הרגשתי כיצד דבר מה נמס בתוכי, כיצד קרחון ישן שהיה כלוא בליבי, מתחיל להיסדק ולהימס. הרגשתי כיצד אני שב להיות אותו רופא שהייתי, אותו איש שהאמין בניסים, והיה מוכן להילחם על כל נפש אנוש.

היא שתקה, ואני שתקתי. והייתה השתיקה בחדר כבדה ורבת משמעות, כגשר שנמתח על פני תהום של שנים, והיינו שנינו עומדים על שתי גדותיו של הגשר, ומביטים זה בזו. התחלתי לחפש בזיכרוני, הפכתי כל אבן וכל רגב בארץ הזיכרון שלי. ניסיתי למצוא את פניה, את עיניה, את שתיקתה. ופתאום, ברגע אחד, עלה בי רמז, זיכרון חיוור, של קו אחד במצחה. שהיה אותו קו עיקש, אותו תו פנים שראיתי פעם מתחת למעטה של דם ושל חורבן. והיה הזיכרון כניצוץ קטן, שהצית אש גדולה.

הבנתי. והייתה הבנתי כמכת ברק. 

האוויר יצא מריאותיי בשריקה חדה.

הייתה זו עדנה.

האישה שישבה לפניי לא הייתה עוד אישה זרה. הייתה זו הממלכה האבודה שלי, הארץ החרבה ששבתי ובניתי, התקווה שאבדה ונמצאה. הבטתי בה, וראיתי את השינוי. לא היה זה עוד אותו גוף שבור ומעונה, אלא גוף של אישה, ששב אל החיים.  פניה היו שלוות, ויופייה היה כיופייה של אדמה לאחר שרפה, שהעשב הירוק הראשון מבצבץ מתוכה. התרגשותי הייתה גדולה, כהתפרצות של הר געש שהיה רדום אלפי שנים.

לא יכולתי עוד. קמתי מכיסאי, וכרעתי על ברכיי לפניה, לקחתי את ידה בידיי, הרכנתי את ראשי, והנחתי לדמעותיי שלי לזרום בחופשיות. לא היו אלה דמעות של צער, אלא דמעות של גאולה. לאחר רגע ארוך, שהיה כנצח, נגעה מזכירתי בכתפי, ואמרה בלחש, "אני אחזיר אותה למחלקה". היא לקחה את כיסא הגלגלים, והובילה את עדנה החוצה, והיא, עדנה, לא הסירה את מבטה ממני עד שנעלמה מן העין.

נשארתי לבדי בלשכתי, רועד כולי. הרגשתי כי נולדתי מחדש. ומיד, אחזה בי דחיפות. הרמתי את שפופרת הטלפון, וחייגתי אל מנהל המחלקה לשיקום נוירולוגי, פרופסור כהן. "שלום לך, פרופסור כהן", אמרתי, וקולי היה מלא חיים. "עדנה הייתה כאן. עדנה. היא הייתה אצלי בלשכה". שמעתי שתיקה מן העבר השני, ואחר כך צחוק קל. "ביקשתי שיקחו אותה אליך", אמר. "היא אמרה את שמך מן הרגע הראשון שהתעוררה".

דיברנו ארוכות. היה הדיבור בינינו דיבור של עמיתים, דיבור מקצועי, אך הייתה בו גם שמחה גדולה. הוא סיפר לי כיצד לפני כחודשיים, ללא כל סיבה נראית לעין, עדנה פקחה את עיניה. וכיצד מאז, מצבה הולך ומשתפר מדי יום.

"היא עדיין אינה מרבה לדבר", אמר, "אך היא מבינה הכל. והיא כותבת. וגופה, שהיה כבול במשך שנתיים, שב ולומד את שפת התנועה. זוהי דרך ארוכה, דרך של שיקום, שביל העולה במעלה הר תלול. אך היא הולכת בו, בעקשנות שאין כדוגמתה".

"היא לבדה", אמרתי, והייתה זו שאלה יותר מאשר קביעה. "כן", ענה פרופסור כהן, קולו היה רציני. "במשך כל השנתיים הללו, איש לא בא לבקרה. איש לא שאל עליה. היא הייתה אי בודד בלב ים".

ניתקתי את השיחה, והבנתי את אשר התחוור לי זה מכבר. עוזי, בעלה, נעלם. הוא לא רק נטש אותה פיזית, אלא ממש מחק אותה מחייו. הוא השאיר אותה מאחור, כחפץ ישן שאין בו עוד שימוש. הרגשתי זעם, אך הזעם פינה את מקומו במהרה לתחושה אחרת. חשתי כי במקום שבו עמד פעם הר של נישואין, יש עתה עמק פתוח. הרגשתי כי במקום שבו היה פעם איש אחר, יש עתה מקום פנוי. הבנתי, בהבנה שהייתה כהתגלות, כי המקום הזה נועד לי. ולא, לא היו אלה רחמים. לא היה זה רצונו של רופא לגאול חולה בודדה. היה זה דבר מה עמוק יותר, שורשי יותר. הייתה זו ההבנה, כי נפשי נקשרה בנפשה עוד מאותו לילה ראשון בו הגיעה אלינו לאחר תאונת הדרכים הקשה, וכי כל מה שעשיתי למענה, לא היה אלא ביטוי לאותה אהבה נסתרת, שגם אני לא ידעתי את שמה.

הבנתי כי אני אוהב אותה. לא את האישה שהייתה חסרת הכרה, ולא את הגיבורה שהתעוררה מן המתים. אני אוהב אותה, את עדנה, את האישה שישבה מולי, שבעיניה היו גם כל הצער וגם כל התקווה שבעולם. הבנתי כי כל בדידותי, וכל אותה ריקנות שחשתי בפסגת הצלחתי, לא היו אלא המתנה לה. החלטתי בליבי, כי לא אתן לה להיות לבדה עוד. וכי אציע לה את חיי, לא כרופא, ולא כמושיע, אלא כאיש המבקש לחלוק את חייו עם האישה שהוא אוהב.

לאחר ששבה עדנה אל ארץ החיים, והייתה התעוררותה בבחינת נס גלוי, החל פרק חדש בסיפורנו, פרק שלא היה כתוב בספרי הרפואה, אלא בספר אחר, עתיק יומין, הוא ספר האהבה. כשגמרו הרופאים במחלקת השיקום את מלאכתם, וגופה של עדנה שב וסר למשמעתה, אף כי עודנה נשאה את צלקות המלחמה כפי שנושאת ארץ את חריצי נחליה, ידעתי כי אין לה מקום שאליו תוכל לשוב, כי ביתה הישן הפך לה לארץ אויב. על כן עשיתי מעשה, באתי אליה, והצעתי לה לבוא אל ביתי. היא הביטה בי, ובמבטה היה כל אשר צריך היה להיאמר, והיא הנהנה בראשה.

לקחתי אותה אל ביתי, השוכן על אחת הגבעות בצור הדסה, והיה המעשה הזה בעיניי כמעשה של גאולה. לא שאני גאלתי אותה, אלא שהיא, בבואה, גאלה את הבית מבדידותו ואותי משממוני. היה ביתי בית גדול ומרווח, שבניתי אותו לעצמי שנים רבות קודם לכן, בימים שבהם עוד האמנתי כי אקים משפחה. אך הבית נותר ריק, והיו חדריו כאיברים בגוף שלא נכנסה בו נשמה, והייתה הדממה שורה בו, דממה של ציפייה. הנה כי, בבואה של עדנה, נכנסה נשמה אל הבית. היא לא דיברה הרבה, כי מיתרי קולה עודם היו ככלי נגינה שרפו מיתריו, אך נוכחותה מילאה כל פינה. הייתה יושבת על כיסאה ליד החלון הגדול שבסלון, והייתה מתבוננת בנוף הרי יהודה, והיו ההרים כגלים של ים אבן, והייתה היא כצופה היושבת על חוף מבטחים. מחוץ לבית, היה בוסתן גדול, שאת עצי הפרי שלו נטעתי במו ידיי. היו שם עצי שקד, תפוז, תאנה ורימון, והיה האוויר בימי האביב מלא ריח פריחה, והייתה האדמה לחה וטובה. כשהייתי מוציא אותה אל הבוסתן, הייתה עדנה נוגעת בעלים הירוקים, ממששת את פריחת השקד הלבנה, והיה נדמה לי כי היא שואבת את כוחה מן האדמה, וכי שורשיה שלה, שנעקרו באלימות, שבים ומוצאים אחיזה בקרקע.

נמלא ליבי שמחה בימים ההם, שמחה שלא ידעתי כמותה. הייתי שב מבית החולים, מן המלחמה היומיומית במוות, והייתי נכנס אל הבית, ועדנה הייתה מקבלת את פניי בחיוך. היה חיוכה כזריחה לאחר לילה ארוך, שהאיר את כל חשכת יומי. לא הייתי צריך לדבר, ולא הייתי צריך לספר. היא ידעה הכל. היא הביטה בי בעיניה העמוקות, וידעה את כל אשר עבר עליי, והיה מבטה אומר, ברוך השב מן הקרב, חייל עייף. כאן ביתך.

היא, אף שלא דיברה, ידעה להביע את אהבתה. הייתה מניחה את ידה על זרועי, והיה מגע ידה קל וחם, והיה בו כדי להרגיע את כל הסערות שבנפשי. הייתה מביטה בי, והיה מבטה אומר שירים שלמים. הרגשתי כי אנו מדברים בשפה אחרת, שפה שקדמה למילים, שפת הלבבות. שבתי והרגשתי כעלם צעיר, והיה ליבי פועם בחוזקה, והייתה אהבתי אליה כנהר שעלה על גדותיו, והציף את כל עולמי. עדנה הייתה כשתיל רך שנעקר מאדמתו בסערה, והושב אל אדמה חדשה וטובה. והייתי אני לה לגנן, והייתי משקה אותה לא במים, אלא בתשומת לב ובדאגה, והייתי מקיף אותה בחומת שתיקה, כדי שתצמח לאט, בקצב שלה, בלא שרוח זרה תטריד את מנוחתה. היא החלה אט אט לפרוח. זו הייתה התעוררות פנימית, שנראיתה לעין רק למי שידע להתבונן. גופה, שהיה זמן רב שדה קרב חרב, שב וקיבל את פנימיותו. עורה, שהיה מתוח על עצמותיה כקלף יבש, שב והתמלא לחלוחית של חיים. תנועתה, שהייתה בתחילה מהוססת ושבורה, הלכה ונעשתה בטוחה יותר, כאילו שבה ולמדה את שפת גופה שלה, שפה שנשכחה ממנה. היא הייתה יושבת שעות ארוכות בבוסתן, ומתבוננת בעצים, והיה נדמה לי כי היא מנהלת עמם שיחה אילמת, שיחה של מי ששרדו חורף קשה, והם סיפרו זה לזה על אודות הנס.

הזיכרונות החלו לשוב אליה, אך לא היו אלה זיכרונות ברורים, אלא רסיסים, שברי תמונות, שהיו צפים ועולים על פני התודעה שלה כפי שצפים עלים על פני אגם שקט. היא הייתה מספרת לי, בקול שהיה עוד חלש ומהוסס, על תחושה של אור, או על צליל של פעמון רחוק, או על ריח של אדמה רטובה. והיו הזיכרונות הללו כולם נעימים, כאילו מנגנון נסתר בנפשה סינן את כל הזוועה, והותיר רק את פירורי היופי.

יום אחד, היה זה יום של אביב, השמש האירה את חדר האורחים באור רך וזהוב, עדנה ישבה על הכורסה, והתבוננה בספר תמונות שהיה מונח על ברכיה. ואני ישבתי ליד שולחני, ועיינתי במסמכים, הייתי שרוי בעולמי. לפתע, ראיתי כי היא קמה ממקומה, ובתנועה אחת, שהייתה חדה ובלתי צפויה, ניגשה אל השולחן, תלשה דף ממחברת שהייתה מונחת שם, ולקחה לידיה עט. היא עמדה שם רכונה על השולחן, וכתבה. והייתה כתיבתה איטית ומאומצת, ככתיבתו של ילד הלומד את אותיותיו הראשונות. כל גופה היה מרוכז באותו מעשה, והיה נדמה לי כי אינה כותבת בידה, אלא בכל ישותה. לאחר רגע ארוך, סיימה, והניחה את העט, ובאה אליי, והגישה לי את הדף.

לקחתי את הדף מידה, ואצבעותיי רעדו. על הדף, בכתב יד שהיה עדיין רופף אך ברור, היו כתובות שורות ספורות. "אני זוכרת ששמעתי את המוסיקה. בטהובן היה אור בתוך החושך". קראתי את המילים, וחשתי כיצד רעידת אדמה קלה עוברת בכל גופי. הבטתי בה, והיא הביטה בי, ובעיניה היו דמעות, אך גם חיוך קל. הבנתי באותו הרגע כי לא דיברתי אל הקירות, וכי תפילותיי לא היו לשווא. הבנתי כי באותם ימים אפלים, כשהייתה כלואה במצודת הדממה שלה, שלחתי אליה גשר של צלילים, והיא פסעה עליו, ובזכותו חזרה אל ארץ החיים. הייתה הרגשתי באותה שעה כתחושתו של מי ששלח יונה מעל מי המבול, והנה היא שבה אליו, ועלה של זית בפיה.

היינו יושבים יחד בערבים, והייתי אני קורא לה שירים, או משמיע לה מוסיקה. והייתה היא מאזינה, וראשה מוטה הצידה, ועיניה היו עצומות, עד כי היה נדמה לי שהצלילים בונים לה עולם חדש, עולם שכולו יופי והרמוניה, והם מרפאים את פצעי נפשה. היה האושר הזה שלם כל כך, עד שפחדתי ממנו, כי ידעתי שאושר כזה הוא שברירי, וכי בעולמנו, כל גן עדן סופו שיבוא בו הנחש.

והנחש בא. הוא לא בא בדמותו המקורית, אלא לבש דמות של איש מהודר, והיה קולו קול של טלפון. באחד הבקרים, צלצל המכשיר, ואני עניתי. "מדבר עורך הדין ינאי", אמר הקול מן העבר השני, קול חלקלק וקר. "אני מייצג את מר עוזי, בעלה של הגברת עדנה". חשתי כיצד פחד אוחז בליבי. "איני סבור שיש לו עוד מה לומר לה", עניתי, וקולי היה קשה כאבן.

"אדוני אינו צד בשיחה", אמר עורך הדין. "אני אמנם קולגה של עוזי, אך אני גם מייצג אותו, ואני פונה אליך מתוך נימוס מקצועי. נודע למרשי על הקשר הרומנטי ביניכם ועל כן מבקש הוא להתיר את קשר נישואיו עם אשתו... עם הגברת עדנה".

"ומה עוד הוא מבקש?" שאלתי, והיה בליבי זעם קר.

"מרשי לא מבקש לגרש אותה מעל פניו באופן סופי", אמר עורך הדין ינאי, והיה קולו ענייני, כאילו הקריא מתוך רשימת מכולת. "הוא גם מבקש להותיר בידיו את כל הרכוש המשותף שלהם, את הבית, את הכספים, ואת כל אשר צברו יחד במשך עשרים שנות נישואיהם. הוא אינו מוכן לחלוק עמה דבר. היא נטשה אותו, לטענתו, עוד לפני התאונה, ובמצבה הנוכחי, היא אינה אלא נטל עליו". שמעתי את הדברים, וחשתי בחילה, נזכרתי בגבריאלה שהתלוותה אל עוזי למחלקה. גועל פיזי עלה בגרוני. חשתי רצון לנפץ את שפופרת הטלפון אל הקיר, לצעוק, לקלל. אך הכרחתי את עצמי להישאר רגוע. "אתה אומר לי", אמרתי, וכל מילה הייתה קרחון של שנאה, "שהאיש הזה, שלא בא לבקר את אשתו פעם אחת במשך כשלוש שנים, האיש הזה שנטש אותה לגורלה, מבקש עתה לא רק לגרשה, אלא גם לשדוד אותה, ולהותירה חסרת כל?"

"אלו הן הוראותיו של מרשי", ענה עורך הדין, ולא היה בקולו כל רגש. "אני מציע לכם לקבל את ההצעה. אחרת, ניפגש בבית המשפט, וזה יהיה הליך ארוך ומכוער".

"אני אדבר עם עדנה", אמרתי, וטרקתי את הטלפון.

ניגשתי אליה, היא ישבה בבוסתן, והביטה בפריחת השקד. התיישבתי לידה, וסיפרתי לה, במילים פשוטות, את דבריו של אותו איש. היא הקשיבה, ופניה לא השתנו. כשסיימתי, היא הביטה בי, ואחר כך הרימה את ידה, ובתנועה איטית וברורה, ניערה את כף ידה, כאילו ניערה ממנה אבק. אחר כך, הניחה את ידה על ליבה, וחייכה אליי. הבנתי. הבנתי כי היא אינה רוצה דבר. לא את הבית, ולא את הכסף. היא רצתה את חירותה. היא העדיפה לוותר על כל ממלכת העבר, ובלבד שתשתחרר מן המלך האכזר ששלט בה. היה במעשה הוויתור שלה גדולה ועוצמה, שהיו גדולים מכל ניצחון בבית המשפט.

התקשרתי אל אותו עורך דין, ואמרתי לו, "היא מסכימה. תיקחו הכל. רק תעזבו אותה לנפשה".

משנתחוור לי כי עוזי עומד להיעלם כליל מחייה של עדנה, חשתי תחילה זעם, ואחר כך עלתה בי מחשבה אחרת, מחשבה שהייתה גם מתוקה וגם מבעיתה. הבנתי, בהבנה שהייתה כהתגלות, מקומו שעומד להתפנות נועד לי. אך מיד עם ההבנה הזאת, החלו ייסורי הנפש. הייתה נפשי בימים ההם כבית דין, והייתי אני יושב בו לבדי, והייתי גם התובע וגם הנתבע. התובע שבי היה צועק בקול גדול, מי אתה, ומה אתה מבקש לעשות? האם אהבתך היא אהבת אמת, או שמא זוהי אהבתו של היוצר ליצירתו? הלא אתה הוא זה שאספת את שבריה, והדבקת אותם זה לזה. האם אתה אוהב אותה, את האישה, או שמא אתה אוהב את מעשה ידיך, את הנס שחוללת?

היה קולו של התובע ממשיך ומהדהד בראשי בלילות. האם אתה, שהצלת את גופה, מבקש עתה לכבוש גם את נשמתה? הלא גופה היה לך לממלכה חרבה, ואתה שיקמת את חורבותיה. האם אתה מבקש עתה להיות לה למלך, ולשבת על כיסאה? האין זו אהבה של שליטה, אהבה של כובש, ולא אהבה של רע?

הקשה מכל הייתה האשמה השלישית, שהכישה את מצפוני. הלא היא חלשה, והיא תלויה בך, ובודדה. האם אתה מבקש להצילה מבדידותה, או שמא אתה מנצל אותה? האם אתה בא אליה כרועה טוב, או כזאב הטורף את השה האובדת? המחשבה הזאת, כי יש במעשיי מן הניצול, מילאה אותי גועל ושאט נפש כלפי עצמי. ניסיתי להשיב לאותן האשמות. אמרתי לעצמי, הלא לא גאווה חשתי כשראיתי אותה לראשונה, אלא הכרה. לא הרגשתי כיוצר המתפעל מיצירתו, אלא כגולה השב אל מולדתו. המבט שבעיניה, לא היה מבט של יציר, אלא מבט של נפש תאומה, נפש שהכירה את נפשי עוד בטרם נפגשנו. נאבקתי עם מחשבותיי, והיו ימיי מלאי עשייה במחלקה, ולילותיי היו שדות קרב של התחבטות. הייתי מהלך בבית, והיא הייתה יושבת שם, בשלוותה, ואינה יודעת את הסערה המתחוללת בליבי. חששתי להתקרב אליה, פן תראה את הספק שבעיניי, ופן תרגיש את הסדקים שבאהבתי.

לבסוף, לאחר ימים רבים של ייסורים, הבנתי דבר אחד. הבנתי כי כל הספקות הללו, אף שהם באים ממקום של מוסר, אינם אלא צורה אחרת של גאווה. כי בהתחבטותי, שמתי את עצמי במרכז, את מניעיי, את טוהר כוונותיי. אך הסיפור אינו עליי. הסיפור הוא עליה. הבנתי, כי המעשה המוסרי האמיתי, אינו לברוח מפניה, ולהותירה לבדה, בשם טהרה מזויפת של כוונות. המעשה המוסרי הוא להציע לה את ליבי, על כל פגמיו ועל כל ספקותיו, ולתת לה, ורק לה, את הבחירה. לא לכבוש, ולא לנצל, אלא להציע. ולהיות מוכן לקבל כל תשובה, גם אם תהא זו תשובת סירוב. הייתה ההבנה הזאת כשער שנפתח, ומבעדו נכנסה שלווה אל נפשי הסוערת. 

ב-18 בפברואר 1978, תיכף שהפכתי לפרופסור חיים אור-לב ובדיוק חמש שנים מהיום שבו עדנה הובאה אל מחלקתי כגוף שבור, לקחתי את ידה, והלכנו יחד אל לשכת הנישואין בירושלים. עמדנו שם, לפני פקיד אדיש, בחדר קטן וסתמי, ונרשמנו לנישואין. ולא היו שם לא חופה ולא אורחים, אלא רק שנינו, ושני עדים. אך בליבי, הייתה זו החופה המפוארת מכל. והרגשתי תחושה של סגירת מעגל, סגירת מעגל מדהימה, שהדעת אינה תופסת. הבטתי בה, והיא עמדה לצדי, והייתה יפה כל כך, והיה אורה גדול מאור השמש שבחוץ. חשבתי על הדרך שעברנו, דרך שהחלה בחדר ניתוח, בין דם ואיברים קרועים, והנה היא מסתיימת כאן, בברית של אהבה. הרגשתי גאווה ושמחה, והודיתי לאלוהים, או לגורל, על שנתן לי להיות חלק מן הנס הזה.

שנותינו יחד היו שנים של בניין, של יצירה משותפת, והיה ביתנו כארץ טובה, שהיינו שנינו מעבדים אותה, ונוטעים בה עצים, ורואים את פריים. והנה בא ערב אחד, שבו חיבקתי את הדרך הארוכה שעברנו. היה זה יום קשה בבית החולים, יום של מלחמה על חייו של ילד קטן. חזרתי הביתה בשעה מאוחרת, וגופי היה כואב, ונפשי הייתה כארץ שרופה. נשאתי על כתפיי את משא התבוסה, כי הילד מת, ולא יכולתי להושיעו. כל גופי היה כקשר אחד גדול של מתח ושל צער. נכנסתי הביתה, ועדנה ישבה בחדר האורחים, והחדר היה מואר באור רך של מנורה. היא לא שאלה דבר. היא רק הביטה בי, ובעיניה הייתה אותה הבנה עמוקה, שידעה לקרוא את נפשי גם כשהייתה אילמת. היא קמה, ובאה אליי, והניחה את ידה על לחיי, שהייתה חמה ומרגיעה. אחר כך, הלכה אל פינת החדר, והוציאה את הצ'לו מתיקו. היא התיישבה, והניחה את כלי הנגינה הגדול והכהה בין ברכיה, והיה הצ'לו כגוף נוסף, כהמשך לגופה שלה. היא החלה לנגן, ולא הייתה זו יצירה סוערת, ולא יצירה גדולה, אלא קטע קטן של באך, קטע שהיה כולו סדר ויופי והרמוניה.

הייתה המוסיקה שבקעה ממנו כנהר של מים צלולים, שזרמה אל תוך נפשי, ושטפה ממנה את כל האפר ואת כל הפיח של אותו היום. הצלילים היו כמרגוע, שנספגו באיבריי, והרפו כל שריר מכווץ, יישרו כל קמט של דאגה במצחי. המוסיקה הזאת הייתה בבחינת ריפוי, ריפוי שלא יכולתי אני, על כל חכמת הרפואה שלי, להעניק לעצמי. ישבתי שם, על הכורסה, והקשבתי, ועיניי היו עצומות. והרגשתי כיצד אני שב אל עצמי, וכיצד העולם שב אל סדרו הטוב. המוסיקה של עדנה הייתה כשיחה, שסיפרה לי, ללא מילים, שהיא מבינה את כאבי, שהיא נושאת אותו יחד איתי, ושאיני לבד. כשסיימה לנגן, נפלה על החדר דממה. אך לא הייתה זו דממה ריקה, אלא דממה מלאה, דממה שהייתה כהמשכה של המוסיקה. עדנה הביטה בי, וחייכה. "זה מזכיר לי", אמרתי בקול שקט, "את הימים הראשונים, כשהייתי משמיע לך מוסיקה בבית החולים". והיא הנהנה, ובעיניה היה אור של זיכרון. 

וכך הייתה המוסיקה לשפתנו. הלא היינו שנינו אנשים שונים, שבאו מעולמות רחוקים. אני הייתי איש של מדע, של מילים, של היגיון חד וחותך. כל הכשרתי הייתה לפרק את הגוף ליסודותיו, להבין את מכניקת פעולתו, ולתת שמות לכל חולייו. עולמי היה עולם של עובדות, של הגדרות, של גבולות ברורים. והיא, עדנה, הייתה אישה של צלילים, של רגש, של ניואנסים דקים שהמילה אינה יכולה להכיל. עולמה היה עולם שאין בו גבולות, עולם של זרימה, של הרמוניה שאינה תלויה בהיגיון. הצ'לו שלה היה קולה האמיתי, קול נפשה, והיא ידעה לומר בו את אשר לא יכלה לומר במילים. כך הייתה המוסיקה לגשר שנמתח בין שני האיים שלנו, האי של המדע והאי של האמנות, לדבק שחיבר בין שתי נשמותינו, שהיו שונות כל כך זו מזו, אך גם דומות כל כך בכמיהתן אל היופי ואל האמת.

המוסיקה, שהייתה בתחילה הכלי שבו השתמשתי כדי לנסות ולהציל אותה, הפכה לכלי שבו השתמשה היא, כדי להציל אותי, יום יום, מעצמי. והיא לא הייתה רק הדבק שחיבר בין נשמותינו, היא הייתה האוויר המשותף שנשמנו, והייתה השיחה הבלתי פוסקת שלנו, שיחה של אהבה, שלא נדמה לעולם. היו לנו יחד כמעט חמישים שנה של בית ושל בוסתן, של בקרים שקטים ושל ערבים של שיחה, של אהבה שהלכה וגדלה עם כל יום שחלף. היא פרחה, והייתה כצמח שזכה סוף סוף לאור שמש ולמים טובים. היא שבה לנגן, והייתה המוסיקה שלה ממלאה את הבית, מרפאה לא רק אותה, אלא גם אותי.

הנה אני יושב וכותב את השורות הללו, חודשים ספורים לאחר שעדנה הלכה לעולמה, והיא בת תשעים וחמש. והצער עמוק, ושברון הלב גדול, והבית ריק ודומם, והבוסתן נראה לי עצוב. אך כשאני נזכר בה, איני נזכר במותה, אלא בחייה. היא מתה בשנתה, בשלווה, וחיוך על פניה. היא מתה אישה שמחה, אישה נאהבת, אישה שידעה אושר. היא לא מתה באותו לילה על הכביש, וגם לא בבית החולים, בטח ובטח שלא בבדידותה. היא ניצחה.

ואני, אני פרשתי לגמלאות. אני ממשיך להזדקן ולטפח את ביתנו, שהיה לקן האוהבים שלנו והעניק לנו עולם ומלואו. אני יושב כעת בבוסתן, מביט בו ויודע, כי אף שעדנה איננה עוד בגופה, רוחה שורה כאן, בכל עלה, בכל פרי, בכל פרח ובכל פעימה של ליבי, עד יומי האחרון, בו אתאחד שוב עמה. 

--------------------------------------------

* עוד סיפורים מפרי עטה של עדי אביטל-רוזין תוכלו לקרוא כאן:

מסעו של ר' יצחק בסמטאות ירושלים : סיפור

סבתא באבאייף משכונת הבוכרים, סיפורה של ירושלים

צְ'עה בָּאבּ של סוליקה אבוקסיס: סיפור

חֵצִי, הַחֵצִי שֶׁלִּי - סיפור