שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ: המציאות כמדרש אקטואלי על פסוקי נבואה ומזמורים

נכתב בשעות הציפיה והמתח לקראת שחרור חטופינו משבי החמאס (12.10.2025)*

בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר: הֲפךְֹ בָּהּ וַהֲפךְֹ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ (הפוך בה והפוך בה שהכול בה)

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

בימים היסטוריים עוצרי נשימה אלה, שבהם הדבש והעוקץ נשזרים זה בזה והמר והמתוק יוצרים מערבולת רגשית, אי אפשר שלא להימשך אל דברי הנבואה והמזמורים שמבטאים את הכאב והסבל של שבויים-אסירים שהושלכו לחללים תת-קרקעיים אפלים, אל האמונה והתקווה שישועתם בוא תבוא, ואל השמחה האדירה שאז תסחוף את הכל. 

תוויות: בור ובאר, תקווה, ישועה, נבואה, מזמורים

הבור והבאר כמקומות חיים

באקלים השחון של ארץ כנען מציאת מקורות מים שיספקו את הצריכה (שתיה, חקלאות ומשק בעלי החיים) לאורך כל השנה היתה צורך חיוני לקיום. אנשים נהגו לחפור בארות שהתמלאו במי תהום, ולחצוב בורות לאגירת מי הגשמים. לאדם היה באר או בור מים בנחלתו והוא שתה את מי בורו (דב׳ ו, יא; מל״ב יח, לא// יש׳ לו, טז; נחמ׳ ט, כה). היו גם בורות מים ציבוריים, חלקם מפורסמים במיוחד (שמ״א יט, כב; שמ״ב ג, כו; כג, טו-טז, כ; דה״א  יא, יז-יח, כב; דה״ב  כו, י). 

המים במקרא הם סמל לחיים, לברכה, לשפע ותקווה. בשל חיוניותה לחיים של הצריכה התדירה והשוטפת של המים הפכו הבארות למקומות מפגש מרכזיים ושוקקי חיים. לשם הגיעו בנות המקום לשאוב מים, לשם הגיעו הרועים להשקות את צאנם, ולשם הגיעו זרים שהזדמנו למקום. מדי פעם נוצרו שם גם מפגשים שהולידו אירוסים ונישואים. ודי אם נזכר בסיפורי עבד אברהם ורבקה (בר׳ כד), יעקב ורחל (בר׳ כט), ומשה ובנות כהן מדין (שמ׳ ב). 

בורות ריקים כמקום עינוי ומוות

״בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם״ היו סמל לאכזבה קשה (יר׳ ב, יג). בארות שכבר לא יכלו לשמש יותר בתפקידים המקורי או בורות שמי הגשמים והנגר העילי שמילאו אותם נגמרו היו לחללים תת-קרקעיים שקיבלו לעיתים תפקידים שונים מתפקידם המקורי. טיפוס הבור השכיח ביותר בתקופת המקרא היה בור הפעמון, שהיה לו צוואר צר שהולך ומתרחב כלפי מטה והופך לחלל אגירה גדול. בגלל צורת הפעמון של הבור, אדם שנפל או הושלך לתוכו, נכלא בחלל תת-קרקעי אפל ללא יכולת להיחלץ ממנו בכוחות עצמו. במטופורה של הנביא זכריה נזכר “בּוֹר אֵין מָיִם בּוֹ“ שהיו בו אסירים, “שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מָיִם בּוֹ" (ט, יא–יב), וביש׳ כד, כב קוראים "וְאֻסְּפוּ אֲסֵפָה אַסִּיר עַל-בּוֹר וְסֻגְּרוּ עַל-מַסְגֵּר". מכאן השימוש במילת "בּוֹר" או בצירוף "בֵּית הַבּוֹר" לציון מקום מאסר (בר' מ, טו; מא, יד; שמ' יב, כט; יר' לז, טז; לח, ו). מהכתוב ״מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר״ (שמ׳ יב, כט) למדים שהשבויים שהושמו ״בְּבֵית הַבּוֹר״ נחשבו לתחתית של התחתית של הסולם החברתי. 

האסירים סבלו מתנאים קשים במיוחד כמסופר על ירמיהו: ״וּבַבּוֹר אֵין מַיִם כִּי  אִם טִיט וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט״ (יר' לח, ו). גורל האסירים היה נתון לחלוטין בידי שוביהם: רצו - סיפקו להם מזון כדי להחזיקם בחיים (לח, ו–יג), רצו מנעו מהם מזון כדי להמיתם, כפי שעשו האחים ליוסף. הם השליכו אותו לבור במדבר וליבם היה כל כך גס בו ומלא תאוות נקמה עד שהם היו אטומים לתחינותיו (בר׳ מב, כא). ובעודו בבור נדון למוות איטי ומייסר ברעב הם ישבו "לֶאֱכֹל-לֶחֶם" (לז, כד, ו), שזה לא רק ניגוד קיצוני בין מצבו למצבם (רעב מול אכילת לחם, יחיד מול רבים, מוות מול חיים) אלא גם ביטוי לשמחת לבבם כי אכילת לחם נושאת במקרא גם משמעות של שמחה (כגון ״לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמֹחַ״, קה׳ ח, טו). במקרים מסויימים השליכו גוויות לבורות ריקים (מל״ב י, יד; יש׳ יד, יט; יר׳ מא, ז, ט). מכאן קצרה הדרך לתפיסת הבור כקבר ולכינוי המתים "יוֹרְדֵי בּוֹר“ בעיקר בספרות הנבואית והמזמורית (יש׳ לח, יח; יח׳ כו, כ; לא, יד, טז; לב, יח ועוד).

"בּוֹר אֵין מָיִם בּוֹ" הפך סמל לכליאה אכזרית והוא משובץ בנבואות ובמזמורים המתארים מהפך פלאי מאסון מבעית לישועה אלוהית. מזמור קז מזמן את הנושעים להודות לה' על חסדיו שחוללו מהפך במצבם. "הֹדוּ לַיהוָה כִּי-טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי יְהוָה אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד-צָר" (פס' א-ב). ה' גאל אנשים שהגיעו "עַד-שַׁעֲרֵי מָוֶת" (פס' יח), והושיע "רְעֵבִים גַּם-צְמֵאִים" (פס' ה). פסוקים י–יד מתייחסים גם להצלת אסירים ששכנו בבור חשוך, כבולים בשלשלאות ברזל: "יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל... וַיּוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק“.

המהפך משבי לישועה

דימוי האסירים הכלואים באפילה שלוב גם בדברי הנביא המנחם, המבטיח ישועה שתביא למהפך: "לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ... לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ..." (יש׳ מט, ט–י).

גודל המהפך מומחש בשאלה הרטורית הכפולה: "הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ, וְאִם-שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט" (יש׳ מט, כד). דרך העולם היא שלא ניתן לחלץ שלל (מַלְקוֹחַ) או שבויים (שְׁבִי) מידי עריץ אכזר. אך ה' מבטיח שהבלתי ייאמן יקרה ושהמלקוח והשבויים ישוחררו ויושבו: "כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה: גַּם-שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט, וְאֶת-יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב, וְאֶת-בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ" (פס' כה). הגיוון בשיבוץ המילים מדגיש את המעבר מהשאלה הרטורית להבטחת התגשמותה:

 הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ

 וְאִם-שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט.

…

 גַּם-שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח

 וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט

(צדיק כאן בא בהוראת עריץ.)

הנביא מתאר את ההתפעמות לנוכח מה שנתפס כבלתי ייאמן: "שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ" (יש׳ מט, יח)! והשמחה על שוב פדויי ה' לציון תהיה אדירה. בנבואה יש קריאה נרגשת לחזק את החלשים פיזית – "חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת וּבִרְכַּיִם כֹּשְׁלוֹת אַמֵּצוּ" (פס' ג), שזו קריאת עידוד המהדהדת את סיסמת הקרב, "חזק ואמץ". ובאופן פלאי, בעלי המום יֵרָפְאו: "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה... אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם" (פס' ה–ו). הריפוי מתואר בתקבולת כיאסטית ושימו לב למצלולים ולחריזה: תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים / וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה. 

פדויי השבי יבריאו, יתמלאו באנרגיות חיוביות ויבטאו את שמחתם בדילוג וברינה: "וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל-רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (פס' י). ״שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה״ הוא צמד נרדפים הנקשרים זה לזה באמצעות התוכן והאליטרציה. והשמחה המתגלגלת מובעת בצליל המתגלגל של ה-שִׂ: וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל-רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ.

מהפך משבי בארץ אויב לשיבת בנים לגבולם מובטח בנבואה המרגשת:

כֹּה אָמַר יְהוָה 

קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע

נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים

רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ 

מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.  

כֹּה אָמַר יְהוָה 

מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי

וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה

כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה

וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב

וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-יְהוָה;

וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

(יר׳ לא, יד-טז). 

המציאות כמדרש 

קריאת הפסוקים כמעין ״מדרש חי״ על יסורי חטופינו במנהרות שוביהם האכזריים, והשמחה על שחרורם מן השבי היא מסגרת פרשנית לרגשות לאומיים וחברתיים בני זמננו. במובן זה, המקרא ממשיך לפעול כטקסט חי המפרש את ההווה ומעצב את תודעתו. התקווה, האמונה השיבה והנחמה נתפסות לפי זה לא רק כקטגוריות תאולוגיות אלא גם תהליכים רגשיים וחברתיים ממשיים. כמאורעות היסטוריים שהם המשך עמוק של סיפור הגאולה המקראי.

* הדברים נכתבו לפני שנודע שהחמאס הפר את ההסכם עם ישראל. השיב אומנם את כל החטופים החיים אך מחזיק עדיין בחטופים חללים רבים.