המסווה הנהדר: וינייטה לפרשת כי תשא

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

מיכאלאנג׳לו, משה, סן פייטרו אין וינקולי, רומא

מסכה על פניו של אדם מכרזת שהיא מסכה. mask  מיסוד הלטינית, ומאותו יסוד mascara התפתחו מן הצורה הקמאית של השחרה בפיח או איפור באפר או צביעת תווי הפרצוף לבל יזהו שדים ורוחות רעות את קורבנם, או לבל יוכל אדם להעיד את מי ראה בנסיבות המחכות לעדות, ועברו לעולם ההשתעשעות וערבי הנשפיות בתחפושת, ולעולם הנוי של אנשים ונשים הרוצים - למה לא - להתייפות. הסרק הוא צבע אבל הוא גם שווא, ואינו מעמיד פנים אף על פי שהוא מסתיר או מיטיב פנים. מסכה אינה מתחפשת למה שאיננה.

אבל מסווה, אינו כן. הוא מסווה אפילו את עצמו. הוא בא להעלים חזות אמת באמצעות כיסויו במה שמתחזה כאמת. הגנראל פטון פיקד על ארמיה של אלפי כלי מלחמה, טנקים, תותחים מתנעים, ספינות, אסדות נחיתה, כולם דמה, מיני צמיגים שנופחו אוויר ולבשו צורה של מה שלא היו מעולם והוצגו לראווה מול החוף הצרפתי עליו לא נתכוונו בנות הברית להנחית את כוחותיהם במלחמת שחרור אירופה. ברור מאליו שהסוואה זו לא הכריזה על עצמה שהיא הסוואה. היא הייתה הונאה בקנה מידה היסטורי. אפילו מינויו של הלוחם האגדי על חטיבות דמה שאינן צריכות אלא לתפאורן רב השראה, הייתה הסוואה גאונית. פטון הוסיף ממד של אמת-לאמיתה לשקר ענק שהכריז על עצמו כאמת.

מעתה, מצוידים באבחנה זאת אנחנו הולכים אצל הסיפור המרתק של האיש משה היורד מהר סיני ברומו קיבל לאורכם של ארבעים יום וארבעים לילה את לוחות הברית, ופני קורנים והוא לא יודע ומשנודע לו כי קלסתרו כולו זיו - "וַיִּתֵּ֥ן עַל־פָּנָ֖יו מַסְוֶֽה" (שם ל"ג). מה נתן, מסכה המסתירה בגלוי "כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו" (שם, כ"ט), והכל יודעים שהיא מסכה, או מַסְוֶֽה ככתוב, המטעה את העומדים אל מולו לראות בו את ע֥וֹר פָּנָ֖יו  האמיתיים.

ראוי לעקוב אחר הפסוקים האוצרים בחובם מן הנאצלים בסיפורי המקרא, כדי לעמוד על הגלוי ועל המוסווה בהם. אולי יש עניין מיוחד להתחיל את המעקב הזה באחד התרגומים למקור ולא במקור המקראי עצמו. הפסוק אומר "וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן־הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא־יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ". בא החכם התיאולוג האנגלי John Wycliffe,1320-1384 שלא היה בקי גדול בלשון העברית, ותרגם את הכתוב מן הוולגטה, תרגומו בלטינית הוולגארית של ספר הספרים, וכך כתב באנגלית ארכאית  על פסוקנו:

 And when Moses came down from the hill of Sinai, he held in his hand(s) two tables of witnessing, and he wist not that his face was horned with wonderful shining beams, of the fellowship of God’s word.

גורלו של תרגום מן המקור הוא שהוא טעון תרגום למקור. לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ היו ללוחות מעידות על פי דקויות התפיסה הקתולית הרואה תפקידו של האדם להעיד כעדות אמת על קיומו של האל. אך זה אינו עיקר. כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו, העמיד לפני ווייקליף צורך להכריע אם קרן הוא מלשון "קרן" מעין זו שצומחת על ראש איילים ודומיהם, או "קרן" היא ריכוז זוהרו של מקור האור. עמד וכתב גם ,his face was horned, פניו היו מוקרנות במעין קרני איל, וגם  with wonderful shining beams, בקרני אור מאירות באור מופלא. הוא היה נאמן לוולגטה, תרגומו של הירונימוס (342-420) בה כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו תורגם ל Quod cornuta esset facies sua  ואף על פי שהוא הבין יפה כי בזיוו של אור, הוא לא יכול היה להימלט מן העובדה כי בתיבה cornuta מסתתרת התיבה האנגלית horns, קרניים ועל כן הוא יצר תרגום בו קרני אור היו לקרניים כקרני אייל. מכאלאנג'לו יצר את הפסל משה המעניק גדולה לקברו של האפיפיור יוליוס השני ב-1515, כמעט מאתיים שנה אחרי לידתו של ווייקליף. אבל אותה וולגטה הייתה מונחת לפני שניהם ושניהם קראו אותה כפי שקראו וכפי שאירע לו לפסל שקרני האור היו בו לקרניים היוצאות מראשו נשוא ההוד של משה, ויותר שיש בהם כדי להזכיר shining beams הם נדמים כ his face was horned. ספק אם הוולגטה עצמה התכוונה למה שהובן ממנה. אחר הכל המקור המקראי הוא קָרַ֛ן ויתכן כי לכך בדיוק כיוון ה-cornuta. אין להניח כי הוולגטה לא הבינה את המקרא. היא התלבטה בתרגום. 
לא רק היא. רש"י מפרש ”כי קרן - לשון קרנים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן"!  באסופת פירושי בעלי התוספות "הדר זקנים" שחיו לפני ווייקליף, אנו מוצאים את הטקסט הבא "והנה קרן עור פני משה. הבהיק אורו מזיו שכינה... ונראה לפי שהאור יוצא מפניו ועמוד זריחה יוצא לנגדו דומה כקרניים. וכן איילת השחר שזריחת השחר נראית כאילה זו שקרניה מפוצלות ולפיכך  אמר קרן". שיירי ההתלבטויות של הוולגטה ניכרים בפרשנות המתלבטת של "הדר זקנים" עד שגם הם יוצרים גם זיו אור המתפצלת  לא כאיילת השחר אלא  כקרני אילה...

אפשר לטעון כי מה שאירע הוא כי הקרן בלשון העברית אכן הייתה הקרן הפיזית והפכה למטפורה לאלומת אור זוהרת והנה נתחלף המשל בנמשל ומשך אחריו את הטרנספיגורציה של פני משה מקרנו באור, זהרו, להצמיחו קרניים, או קרני אור שדמו לקרני איילה, או קרני איילה ממש עשויים אור.

אבל תהיה זאת טענה מכאנית למדיי. סיפור המקרא אינו משאיר ספיקות כלל. מתן תורה כרוך במאמץ עילאי של קבלת תורה. המתן מידי השם יכול היה להימשך כהרף עין. הקבלה הכניעה את כל כוחו הנפש ועימהם את הגוף עצמו שחסך מעצמו את השינה ואת המאכל ואת השתייה למשכם של ארבעים יום וארבעים לילה ששינו לחלוטין את פניו של משה. הגוף נעשה ראי למהפך הגדול של הרוח. התורה האירה פניו. אונקלוס מתרגם: "ומשה לא ידע ארי סגי זיו יקרא דאפוהי במללותיה עמיה", לא רק בסיני, אלא כל אימת שהתקיים "בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ", לא רק בהר, אלא כל ימיו של משה עליו אמר ה' (במדבר י"ב,ח') "פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת ה' יַבִּ֑יט", והמראה הדדי, המביט בתמונת ה' - תמונת ה' נבטת מפניו.

יש מרבותינו המקדימים קירון אור פניו של משה למעמד בו מכתיר ה' בפגישה של אינטימיות רוחנית דרמטית, זה מול זה לבדם, משה כנביאו בנקרת הצור. שם נאמר (שמות ל"ג,כ'-כ"ג) "וַיֹּ֣אמֶר ה' הִנֵּ֥ה מָק֖וֹם אִתִּ֑י וְנִצַּבְתָּ֖ עַל־הַצּֽוּר. וְהָיָה֙ בַּעֲבֹ֣ר כְּבֹדִ֔י וְשַׂמְתִּ֖יךָ בְּנִקְרַ֣ת הַצּ֑וּר וְשַׂכֹּתִ֥י כַפִּ֛י עָלֶ֖יךָ עַד־עָבְרִֽי.וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ". לרש"י אין ספק כי לא בסיני הוארו פני משה. "ומהיכן זכה משה לקרני ההוד" הוא שואל ומשיב "רבותינו אמרו מן המערה (מנקרת הצור), שנתן הקדוש ברוך הוא ידו על פניו, שנאמר ושכותי כפי". גם רבי יעקב בעל הטורים מפרש כן, "זכה לקירון אור מושכתי כפי עליך". כפותיו של ה' המסתירות פני משה מאירות אותן. לא הלוחות שעל ההר האירו והקרינו מאורם על פני משה, לא ארבעים היום והארבעים הלילה שנתנו למשה את התורה שינו את הוויית נפשו שניבטה מפניו בחינת "חוכמת אדם תאיר פניו", אלא החיבור הטוטאלי בין משה האיש לאלוהיו שעשעו לעבדו ולנביאו והסתיר בכפות אורו  כביכול את פניו הארציות עד שהאירו באור של מי שנאמר עליו " וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ... כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי”.

משה לא ידע כי קרן אור פניו, אבל משידע חרד חרדה גדולה שאור זה מאורה של המערה הוא מאיר, שיש בו השתקפות מזיו אורו של ה' שאין לראות פניו, ומשאכן ראה כי אלה מבני ישראל שראו ”...וְהִנֵּ֥ה קָרַ֖ן ע֣וֹר פָּנָ֑יו וַיִּֽירְא֖וּ מִגֶּ֥שֶׁת אֵלָֽיו" ( שם ל"ד, ל') יראים פן ימותו ממש, שם מסווה על פניו.

וכיצד שם את המסווה? בחדלו מדבר עם ה'. לא מסכה. מסווה ששיווה שוב לפניו פני כל אדם ואדם. הוא לא יכול היה להתעלם מן העובדה כי אי אפשר להם לבני ישראל אותם הוא מנהיג בקדושה גם בחולין, אותם הוא שופט יום יום, איתם הוא מדבר, להם הוא קושב, עימהם הוא מתמודד בשעת מרידתם מפאת המרירות והאכזבה והציפייה שלא מתממשת מיד, אינם יכולים לעמוד מול רועה שהוא נעלה עד שאור האלוהים עצמו ניבט מפניו. הוא שם מסווה  בדברם עימו כשם שפניו האירו בדברו עם ה'.

אין לתמוה על מי שרואה במסווה ששם משה מסכה שנתן על פניו כדי להסתיר את קרני האור שנראו כקרני איילה מאירות. הבנה אחת גוררת את חברתה, וכשם שהזיו נעשה קרניים כן המסווה נעשה מסכה.

ועדיין מסווה של משה אינו מסכה. הוא אמת. אמת של התפשטות מזיו האור שבני האם המצויים אינם יכולים לעמוד בו - לשם הארה באור שבלעדיו חייהם עוברים עליהם בחשכה. זאת גדולתו של משה. הוא ידע לעלות לשם ירידה אל העם וידע לרדת לשם עליה אל הנקר הצור ואל ההר. הוא ידע להאיר בלי מסווה מול ה', ומתוך מסווה מול עמו.

ערב שבת פרשת כי תישא התשע"ו