יום רביעי, 17 בפברואר 2016

ועדיין היא תמיד: וינייטה לפרשת תצוה

יצחק מאיר
 
צילום: אבי מזור
מדבר בו הלכו אבותינו ארבעים שנה היה בשמים. מדבר שעל הארץ, בין ים סוף למעברות הירדן, היה צחיח, קוץ ודרדר, צמחים עשבוניים התחרו בו על המים המעטים  הלכודים מתחת למעטה החולי או הסלעי, ורק אי פה אי שם, ליד עינות פלאיות, צימחו דקלים ועשו צל לחונים בדרכים מוכות השמש. אבל מדבר בו הלכו אבותינו במקרא, אם היה על הארץ - היה פלאי, ואם אי אפשר שהיה כמותו על הארץ, אבל המקרא והזיכרון הצבור של אומה שאינה שוכחת דבר מעידים שהיה גם היה-מוכרח שהיה בשמים.


 "וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד" (שמות כ"ז,כ'). מדבר שהלכו בו על הארץ, מצמיח עצי זית? או שמא עבדים שברחו באישון לילה, בחיפזון, עד שלא הספיק אפילו בצקם להחמיץ והם לקחו אותו "... מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל־שִׁכְמָֽם" (שם,י"ב,ל"ד) התפנו לקחת עימהם את המשובח שבשמי הזית,"... זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר" (שם)?  זה רחוק כמובן. בנוסף, התיבה " וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ" רומזת על תהליך ייצור. לו כתבו "וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ" אפשר היה להבין כי נתנו ממה שהיה מצוי בידיהם. גם הסבירות גם הלשון מעידים כי השמן למאור הופק מזיתים שצמחו במדבר שאינו יכול להצמיח זיתים. ניסים..!
ועוד. הכתוב אומר "וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת... וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן ... וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים ... וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים" (שם כ"ה,ג'-ה'). עצי השיטים עשו מהם את הארון, ואת השולחן ואת עמודי המשכן. מדבר שהלכו בו על הארץ מצמיח עצי שיטים? רש"י בעקבות מדרשי חז"ל שואל אף הוא ומשיב , " מאין היו להם במדבר? פירש רבי תנחומא, יעקב אבינו צפה ברוח הקודש, שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו ליטלם עמהם, כשיצאו ממצרים" (רש"י על כ"ה ו'). פלאי פלאים. קרשי מידות לקחו איתם הנסים מפני גייסות פרעה, ואפילו לא ידעו כי יצטרכו לקרשים לבניין עמודי המשכן, שלא יכלו להעלות על דעתם כי יצוו לבנות משכן? אין זאת אלא קרשים שלא צומחים במדבר ורחוק הוא מכל סברה כי העבירו אותם את הים בנוסם-הם קרשים של עצי שיטים שלא יכלו לצמוח אלא בשמים. הפלא ופלא..!
עודנו מוכי חידה ופלאות אנחנו קוראים, "וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֘ בְּשָׂמִ֣ים רֹאשׁ֒ מָר־דְּרוֹר֙ ... וְקִנְּמָן־בֶּ֥שֶׂם ... וּקְנֵה־בֹ֖שֶׂם ... וְקִדָּ֕ה ... וְשֶׁ֥מֶן זַ֖יִת הִֽין,וְעָשִׂ֣יתָ אֹת֗וֹ שֶׁ֚מֶן מִשְׁחַת־קֹ֔דֶשׁ רֹ֥קַח מִרְקַ֖חַת מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑חַ" (שם,ל',כ"ג-כ"ה). והנה קידה היא צמח העולה בחורשות, ולא בין החולות, ויותר מכך קינמון הוא מין עץ שקליפתו לעניין שמן המשחה הוא עיקר.  רש"י מבהיר, "וְקִנְּמָן־בֶּ֥שֶׂם - לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח טוב וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר וְקִנְּמָן־בֶּ֥שֶׂם, מן הטוב", ומכל מקום, קנמון הוא עץ. מי מכל בני חלד נטע אותו במדבר? גם אין קידה במדבר שהולכים בו על הארץ כשם שאין עצי קינמון, ואם עשו מהם שמן משחת קודש אין זאת אלא שיימצא מיד גואל נבוכים שיבטיח שהביאו אותם, עם עצי הזית ועם עצי השיטים - כבודה  בכבודה על גבי כבודה- ממצרים ממנה נמלטו.... האמנם? הלא פשוט יותר להסכים כי הביאו אותם מן המדבר שבשמים..? האם יש פשט יותר פשט מזה?
כיוצא בזה אומר הכתוב "... קַח־לְךָ֣ סַמִּ֗ים נָטָ֤ף וּשְׁחֵ֙לֶת֙ וְחֶלְבְּנָ֔ה סַמִּ֖ים וּלְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה וְעָשִׂ֤יתָ אֹתָהּ֙ קְטֹ֔רֶת רֹ֖קַח...וְשָֽׁחַקְתָּ֣ מִמֶּנָּה֘ הָדֵק֒ וְנָתַתָּ֨ה מִמֶּ֜נָּה לִפְנֵ֤י הָעֵדֻת֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָׁ֑מָּה קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים תִּהְיֶ֥ה לָכֶֽם" (שם,ל"ד-ל"ו). מאין לקחו? רש"י מסביר כי "נטף - הוא צרי, ועל שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף ובלעז גומ"א (גומי..?)" האמנם? במדבר שעל הארץ צומחים עצי קטף? ועל אלה עצי גומי? ועוד מוסיף רש"י, "והצרי בלשון המשנה קרוי צפורן," על שם העץ ממנו הוא נקטף. עץ זה שמו המדעי הוא Eugenia aromatica. מוצאו מ"איי התבלין", שבמזרח אינדונזיה! בכאן אי אפשר לתרץ שהביאו אותו ממצרים, אלא אם כן מצרים הביאו אותו מאינדונזיה, ומהם, מן המעבידים המצרים הקשוחים זכו העבדים העברים המושפלים לציפורן, ואותה נתנו בכליהם  ללכת במדבר, אך גם זה רחוק, אפילו מן הדעת, ויותר ויותר נראה כי הפשט הוא שבמדבר שבשמים צומחים עצי היקום כולם, ובני ישראל, מהלכים -ורגליהם לא בצקה על אדמת האבן והחצץ- וידיהם נשואות לשמים להביא משם עצי שיטים, ועצי זית, ועצי נטף, ותבלינים לקטורת הסמים וגידולים היפים לשמן המשחה. ואין זו אגדה....
הזהב והנחושת, בו עשו את כלי המשכן ואת אדניו, המוסבר כאילו הוא זה שבני ישראל שאלו  אישה משכנתה ומגרת ביתה במצרים ונטלו אותו עימהם שכר כביכול על ארבע מאות שנות עבדות, ונשאו אותו על גבם בחצותם את הים, הוא כבד מנשוא את הפשט התמים הזה. גם הוא מן השמים, אלא מאין?  גם החימוש, החרב על הירך והחץ בקשתות, בהם עשו בני ישראל במדבר מלחמות עם עממי הישימון הנודדים, מאין הביאו אותו? ממצרים? הייתכן? עבדים חמושים הסתתרו מפני אדוניהם וברגע פקודה הוציאו הנשק ממקום המסתור ויצאו לעבוד כביכול את אלוהיהם במדבר מצויידים בכלי מלחמה שהספיקו להכות בהם את אויביהם? גם החרב גם החץ נשתמרו להם במדבר שבשמים. אם לא שם  למעלה היה ה'ארסנל', היכן היה..?
זאת הריאליה. היא אינה אוהבת להיחשף. היא מצניעה עצמה  עד שהחיים נעים בין הזריחות והשקיעות, בין השחוק לבין הדמע, כאילו אין להם שמים כלל והכל על הארץ, הטוב והמטיב, המלחמה והשלום, השובע והרעב, הצמא והרוויה, הנחשים והעקרבים והמן והשלו, ואפילו האלוהים יורד כביכול משמיו והוא בסנה הבוער, ובהר ובברקים וברעמים ובקולות הנראים, אבל לאמת, אם המדבר אינו בשמים, גם בארץ איננו, ואם הסיפור לא היה כסיפור הזה ביציאת מצרים - הוא לא כזה גם בימים הבאים אחרי אותה פדות, מדור אל דור, עד לעצם הדור הזה שלנו המהלך על הארץ ועצי זיתו למאור ועצי השיטים למשכן וזהב עתידו בשמים.
בני ישראל שאמרו להם שייקחו שמן זית למאור, שיערו , הלב אומר כן, כי הריאליה אינה בהכרח הנראית והגלויה. וכי לאורה של מנורה צריך האלוהים שאמר ויהי אור וברא את העולם? מי שתלה את המאור הגדול להאיר ביום ואת המאור הקטן להאיר בלילה, והיום והלילה והקיץ והחורף הם לעולם,  צריך לְהַעֲלֹ֥ות נֵ֖ר תָּמִֽיד נר זה שמדובר בו היה השביעי בשבע נרו של המנורה, המערבי שבהם. אש שירדה מן השמים להדליק את עצי המזבח, הדליקו ממנה את הנר המערבי, ומן המערבי הדליקו את שאר הנרות, עד שמותר לומר כי כל הנרות כולן בערו במשכן שבארץ מן האש שבשמים, אבל המערבי היה מיוחד מכולם. הוא לא בער ככל נר להניס את החושך. הוא בער להפיק אור שאינו ממין האור שעושה החמה בימים. הוא היא נר שהעיד תָּמִֽיד בארץ, שיש אור של מעלה, בשמים.
סגולה זו של נר התמיד הלכה עם המנורה מן המדבר, לשילה, למקדש שבנה שלמה, לבית השני, עד שרומיים החריבו אותו. מעיד עליה רבי חנינא סגן הכהנים, אחרי החורבן  "אמר ר' חנינא סגן הכהנים אני הייתי משמש בבית המקדש (השני)  ומעשה נסים היה במנורה, שהיו מדליקין אותה בראש השנה, ולא היתה מתכבה עד השנה האחרת". הזינו אותה בשמן מדי ערב, אבל בנס לא כלו פתילותיה, ולא כיבו פחמים שעשו את להבתה, שאש שלה לא הייתה מן האש המצויה. "ופעם אחת" ממשיך המדרש, "לא עשו הזיתים שמן, וישבו להם הכהנים בפחי נפש". אבל  "ואמר ר' חנינא אני הייתי בבית המקדש ומצאתי את המנורה" – שלא נתנו בה שמן- "דליקה יותר ממה שהיתה דליקה שאר כל ימות השנה, ... ואמרו רבותינו ז"ל כיון שהיו מדליקין את המנורה כל חצר שבירושלים היתה משתמש לאורה" ( מדרש אגדה  לרבי שלמה בובר שמות פרשת תרומה - תצוה פרק כ"ז) . ועכשיו שהמנורה גנוזה, ואם אין מנורה אין לה נר מערבי, עדיין תָּמִֽיד הוא תמיד, והמנורה שהייתה ניסים כשהאירה, אינו דין שהיא ניסים כשהיא אינה בוערת ועדיין היא תָּמִֽיד וגם כשחושך שלא היה כמוהו כיסה את הארץ בימינו  וערפל לאומים  בזמנים שאך תמו, מתָּמִֽיד זה מצאנו כוח להאיר חצרות חיינו  ועם שאנו רגלינו עומדות איתן על הארץ, עדיין היא חוברה לה יחדיו ובאמת היא  מרחפת בשמים.
ואין זאת אגדה.

ערב שבת ואתה תצוה התשע"ו





אין תגובות:

פרסום תגובה