סונטות על שמונה נשים מקראיות - יוסף כהן אלרן

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

על: יוסף כהן אלרן, כמו הים כמו הרוח כמו החול, הוצאת צבעונים, תל אביב 2015

הוצאת צבעונים

על הספר

יוסף כהן אלרן, איש פתח תקוה, הוא סופר, משורר ומבקר פורה. את חמשת ספריו הראשונים פירסם תחת השם ׳יוסף כהן׳. מאוחר יותר הוא הוסיף לשמו את הרכיב ׳אלרן׳, שהוא שם עט המורכב משמות בתו ובנו (אלונה ורני). כהן אלרן התחיל לכתוב בנעוריו. את ספרו הראשון פירסם בהיותו בן 26 ומאז הוא לא מפסיק ליצור ולפרסם, בעיקר בפרוזה. מאז שנת 2000 הוא חבר באגודת הסופרים העבריים.
לאחרונה הופיע ספרו הארבעה-עשר - כמו הים כמו הרוח כמו החול - שהוא ספר שיריו הרביעי, המבטא בעוצמה את השירה מפעמת בעורקיו. שם הספר מתכתב עם השיר הפותח את הספר, המכונה ׳הצהרה׳:

אנחנו באנו עם הרוחות

אנחנו צמחנו מן החול

אנחנו צברנו את הכוחות

מִדְּכִי גליו של ים כחול (עמ׳ 5). 

הים, הרוח והחול הם ׳המחוללים רגשות, אך בה בעת יכולים גם לכסות ולהעלים את היום כמו את האתמול׳ (מן העטיפה). 

הספר בן 83 העמודים מחולק לחמישה שערים: הים, הרוח, החול, הים הרוח והחול, ואחרי הכל.

שער ׳הים הרוח והחול׳ - שמונה סונטות מקראיות

שמו הפיוטי של השער אינו מרמז על האוצר הטמון בו, לא מבחינת התוכן - שירים בהשראת המקרא, ולא מבחינת הצורה הספרותית - סונטות. יש בו שמונה סונטות על נושאים מקראיים. באף אחת מהן לא מופיע ולו גם שם אחד של דמות, אבל האמון על המקרא מגלה מיד שהסונטות חודרות לעולמן ולנפשן של שמונה נשים מקראיות - שרה (׳אל המדבר׳), לאה (׳ידעתי לילותיך׳), רחב (׳החלון האדום׳), יעל (׳שינה אחרונה׳), בת יפתח (רוקדת אל מותה׳), דלילה (׳פלשתים עליך׳), בת שבע (׳קודש גופה׳) ומלכת שבא (׳מלכה למלך׳). שמונה נשים גיבורות, שעולמן הפנימי לא מודגש במקרא, ושהים, הרוח והחול לא יכלו להן. 
במרכז הוויתן מצויה מערכת היחסים שבינן לבין הגברים שבחייהן: אביהן, בעליהן, אהוביהן, אויביהן ואפילו זרים גמורים, כמו המרגלים שבאו לביתה של רחב בשיר ׳החלון האדום׳.
השם המתוחכם של השיר - החלון האדום - מקשר בין הימים ההם לזמן הזה, בין הזונה מיריחו לבין שוכנות רובע החלונות האדומים של אמסטרדם, אבל  גם ובעיקר מתכתב עם הסיפור המקראי, שבו רחב משתפת פעולה עם מרגלי יהושע, נגד בני עמה. הם מנחים אותה לקשור בחלון שדרכו היא ממלטת אותם את ׳תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי׳, שתסמן לכוחות ישראל מאין לחדור לעיר הנצורה, והיא עושה כדבריהם ׳וַתִּקְשֹׁר אֶת־תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן׳ (יהו׳ ב 18, 21) כדי להציל את נפשה ואת נפשות בני ביתה בעת כיבוש העיר. 
כהן אלרן כותב בחיוך נועז על אשת העגבים הזו שהפילה עיר, ושם בפי המרגלים את המילים: 

אָמְרוּ לֶאֱהֹב כִּי בָּאנוּ

לִפְשׂק בָּךְ יְרֵכַיִם

גַּם לָתוּר בָּאנוּ הָעִיר

וְאֶת גּוּפֵךְ בֵּינְתַיִם

יסוד דומיננטי בשירתו של כהן אלרן הוא המתח הארוטי בין נשים וגברים, וכך גם ברוב הסונטות המקראיות שלפנינו. למשל, השיר ׳קודש גופה׳ מדבר על בת שבע הנקרעת בין בעלה לבין דוד. היא יודעת שאוריה, שאהב אותה כל ימיו, מצוי בשדות הקטל האכזריים, אבל ליבה יוצא אל המלך. ׳אֶת מַלְכִּי אָהַבְתִּי׳, היא מצהירה. שם השיר - קודש גופה - מתכתב עם הנאמר בשמ״ב יא 4: ׳וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ׳. למרות הדוגמאות הללו, הרגיל הוא שכהן אלרן ממעט בשיבוץ לשון המקרא בשפתו. שפתו היא עברית חדשה, קולחת, מדוייקת ולא כבדה. 

כהן אלרן נמשך אל הדרמות הגדולות של המקרא כפרפר אל האור. בשיר ׳רוקדת אל מותה׳ הוא כותב  על המפגש הנורא בין בת יפתח לאביה השב ׳מִקְּרָב שֶׁל יוֹם וָלַיִל׳. היא ׳יָצְאָה וְצָהֲלָה אֶל אָבִיהָ גִּבּוֹר חַיִל׳ אך הזוועה לא אחרה לבוא:  

הוּא זָעַק בִּתִּי בִּתִּי

גּוּפוֹ קָפָא אֵלֶיהָ

אָפְלוּ עֵינָיו כְּמוֹ עֶרֶב

צָמַק בּוֹ אָז לִבּוֹ

עֵת דִּמְעוֹתָיו בָּכוּ לָהּ

יָדוֹ שֻׁלְּחָה אֶל חֶרֶב

לכל השירים המקראיים מבנה של סונטה. אלו שירים ליריים מחורזים בני 14 שורות כל אחד. לשירים יש 4 בתים. שני הבתים הראשונים הם בני 4 שורות כל אחד ושני האחרונים בני 3 שורות כל אחד. אדגים זאת מהשיר ׳ידעתי לילותיך׳, שהוא שירה של לאה העורגת לאהבתו של יעקב אישה, שלבו נתון לאשה אחרת - אחותה.

יָדַעְתִּי לֵילוֹתֶיךָ

אַנְחוֹתֶיךָ חֲנוּקוֹת

קָרָאתִי מַאֲוַיֶּיךָ

דִּמְעוֹתֶיךָ הַיְּבֵשׁוֹת

שָׁנִים שֶׁל תְּשׁוּקוֹתֶיךָ

שֶׁבַע נִתְּנוּ לְאַחֶרֶת

בָּעַרְפִלֵּי עֵינֶיךָ

מָצָאתָ אוֹתִי נִסְתֶּרֶת

שׁוֹמַעַת אֶנְקוֹתֶיךָ

לוּ אַךְ אֵלַי תִּקְרַב

אַמְתִּיק אֶת לֵילוֹתֶיךָ

לוּ תֹּאהֲבֵנִי מְעַט

תִּגְהַר אֵלַי בַּלָּאט

תַּעֲנִיק לָהּ אֶת יָמֶיךָ

החריזה במרובעים היא א-ג; ב-ד: לֵילוֹתֶיךָ - מַאֲוַיֶּיךָ; חֲנוּקוֹת - הַיְּבֵשׁוֹת; תְּשׁוּקוֹתֶיךָ - עֵינֶיךָ; לְאַחֶרֶת - נִסְתֶּרֶת. במשולשים החריזה היא תחילה א-ג ואחר כך ב. אֶנְקוֹתֶיךָ - לֵילוֹתֶיךָ  ואחר כך תִּקְרַב, ובבית האחרון א-ב ואחר כך ג. מְעַט -בַּלָּאט;  יָמֶיךָ. החריזה המרכזית נשענת על הכינוי החבור לנוכח: לֵילוֹתֶיךָ - מַאֲוַיֶּיךָ; תְּשׁוּקוֹתֶיךָ - עֵינֶיךָ; אֶנְקוֹתֶיךָ - לֵילוֹתֶיךָ; יָמֶיךָ. שהרי בעולמה של הדוברת (לאה המקראית) הוא נוכח מרכזי שממלא את הוויתה. היא לא מפסיקה לדבר אל יעקב, שמצידו ספק אם הוא בכלל שומע אותה. בערפילי עיניו היא ׳נִסְתֶּרֶת׳. הוא אינו רואה בצלילות את זו שעיניה ׳רכות׳ (בר׳ כט 17), הוא אינו חש בה כנוכחת. לגביו היא גוף שלישי. נסתרת. לבו נתון לאחותה יפת המראה. 

כמקובל בסונטות, בשני הבתים הראשונים, אלה בני ארבע השורות, מוצגת הבעיה. הבעיה בשיר זה היא מודעותה הצורבת של לאה לכך ששבע שנות עמלו של יעקב ניתנו לרחל. לא לה. והיא, לאה, נמצאת במיטתו, מודעת לכך עד כאב. שומעת את אנחותיו החנוקות, רואה את עיניו שכבר יבשו דמעותיהן, מודעת לתשוקותיו הבלתי מתממשות. ומחפשת פשרה. איזשהו פתרון לטרגדיית חייה. והפתרון, כדרך הסונטות בא בשני הבתים המשולשים. 

היא מוכנה להסתפק במעט מן המועט, בשיירים. היא מוכנה לחלוקת זמן. שאת רחל יאהב בימים -׳תַּעֲנִיק לָהּ אֶת יָמֶיךָ׳ - ואותה בלילות, כשיגיע ׳תורה׳ להיות במטתו. שם היא מבטיחה להמתיק את לילותיו. אבל היא יודעת, שהצעת הפשרה שלה לא תבטיח לה מאומה מאהבתו. הדבר ניכר מכפל המשמעות שבניסוח מחשבותיה -  ׳תַּעֲנִיק לָהּ [לרחל] אֶת יָמֶיךָ׳. משמעות אחת היא שיעקב יעניק לרחל את הימים (בהבדל מהלילות), אבל משמעות אחרת סותרת את האפשרות הזאת, כי׳תַּעֲנִיק לָהּ אֶת יָמֶיךָ׳ פירושו גם שהוא יעניק לה את כל ימיו, דהיינו, את חייו. שהרי יודעת גם יודעת היא שאהבתו לרחל היא טוטלית ונצחית. 

על יצירתו של כהן אלרן 

בסונטות המקראיות, כמו בשאר יצירתו השירית, חוקר כהן אלרן את בעיית הבעיות של הקיום - הסבל האנושי. שיריו רוויי חושניות, קשרים אפלים, אהבות, משברים, יצרים, תשוקות, חלומות, פחדים וחיפוש אחר האושר החמקמק. 

הבטים אלה בולטים גם בפרוזה שלו, שהיא עיקר כתיבתו, והם מתנוצצים בשמות ספריו, ואזכיר כמה מהם: תקרית נישואין (רומן), אור-עם, 1986; אחד בלב (רומן שזור שירים), אור-עם, 1990,1990; עקרון הכמיהה (רומן), כנרת, 1999; עזה כמוות (רומן), אסטרולוג, 2002; וכל הלילות, אסטרולוג, 2003. 

כהן אלרן עלה עם משפחתו מעירק בהיותו בן שמונה, ומנהרות בבל עבר ל׳מעברת פתח-תקוה׳. ילדותו בעירק הטביעה את חותמה על נפשו. הרומן שלו ׳אספירונס׳ (כנרת, 1999) הוא סאגה משפחתית שמתעדת את חייה של משפחה יהודית עירקית, ובמרכזה עלילותיה של בת המשפחה, אספירונס שמה, שהיתה היהודיה האחרונה בבגדד. אספירונס הצליחה להשרד בבגדד העויינת ליהודים במשך 46 שנים, כשהיא מתחזה למוסלמית, עד שהגיעה ארצה בשנת 1996 והתאחדה עם משפחתה. 

ספרו ׳המלאכים שותקים׳ מספר את סיפורו של עזרא, נער בן שמונה שהיה עד לרדיפת היהודים בעירק. על ספרו זה זכה בשנת תשע״ג בפרס קוגל לספרות. 
מנימוקי ועד השופטים: ׳הסופר יוסף כהן אלרן טווה במלאכת אמן את הדרמה של הפרעות בבגדאד בתש"א – 1941. ספר זה של יוסף כהן אלרן מצטרף לספריו האחרים שבהם הוא טווה במארג מדויק את הסיפור היהודי ואת המציאות הישראלית. כתיבתו קולחת ומרתקת, וגם רגעי האימה והכאב מובאים תוך אירוניה דקה והומור מר. […] הרומן מביא את האורות והצללים בחיי היהודים בעת השבר הגדול, והוא משקף בפרספקטיבה מאוחרת את העולם שהיה ואיננו, את מה שפרח במשך מאות בשנים בארץ בבל, ונגדע עקב הפרעות הקשות בשנת 1941׳.