יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר
מרדכי היה בן מהגרים טיפוסי. בין הבריות הוא נודע בשמו הפרסי. הוא בחר בשם שיש בו יותר מניחוח אמונים לבכיר האל המסופוטמי 'מרדוך', או 'מורודך'. הצהרת או הפגנת הזדהות פומבית כמעט. בני מהגרים רבים בכל עידן ובכל איי הים, ששאפו בדורות הרבה 'להשתלב' - גם אם לא להיטמע במולדתם התותבת - הניחו כי בעזרת השם המקומי המאומץ יקל עליהם להיכנס למועדונים היוקרתיים שבפתחם עומד סלקטור המקרב או המרחק את הבאים שם על פי שמם.
 |
| Synagoge von Dura Europos |
אביו עוד היה יאיר. הוא כבר נתקרא מרדכי. התלמוד שלא היה מעולם מאוהב במי שאינו מציין עצמו בשמות אבותיו, לא 'קנה' את השם מרדכי, אבל שמו העברי שנתנו לו אביו ואמו נעלם גם מזיכרונו, ועל כן הוא רושם בארכיוניו מסורות שהציעו שמות שונים, כגון "מלאכי" (ילקוט שמעוני, תקפ"ו) ניחוש כנראה, או שריד מדרשה עממית בה אמר דרשן לקהלו צמא הדעת כי שם זה ניבא למפרע כי מרדכי עתיד להיות משנה למלך, וכגון "פתחיה", (משנה א',שקלים ה') "...שהיה פותח בדברים ודורשן", הלחמה של 'פתח שערי תורה לי-ה', ו"מרא–דכיא" בארמית כאילו הסווה "...בְּשָׂמִ֣ים רֹאשׁ֒ מָר־דְּרוֹר֙ " (שמות ל',כ"ג) מן התבלינים מהם עשו את שמן המשחה למקדש ולמלך, לצירוף שצלילו פרסי אך געגועיו יהודיים. אף על פי שלא חשש שמרדכי מפליג על דוברת השם הנוכרי שלו אל חיק אמונה זרה והאמין לו כי הוא מושבע ועומד להישאר יהודי וששום מלבוש הבא לשנות את ברו לא יוכל לתוכו - הוא טרח להסתייג, גם על דרך האזהרה לכל מי שאינו בשיעור קומתו של מרדכי, ששינוי שמו סופו משנה את מזלו, ושהוא מסתכן שגופו יידבק במלבושיו האחרים, ועם שלא יכול לשלול ממרדכי את שמו המאומץ, הוא טרח להודיע ברבים - כאילו הרבים לא ידעו -כי לואיס הוא לוין ...
כרבים מן המהגרים בני עמו אחריו, מרדכי היה פוליגלוט, דיבר לשונות הרבה.
אנשים המרותקים בבטחה לארצותיהם כאניות מעוגנות לסלע קרקעיתן ואינם חוששים להיסחף לחופים רחוקים, אינם זקוקים ליותר מלשון מקומם, ואלא אם כן מלאכה המפרנסת אותם מאלצת אותם לבוא בדברים עם זרים - הם מסתפקים בשפתם - יש בהם בדביקות יתירה ובטהרנות מופלגת, יש מהם במשורה, לא יותר מאשר היום-יום הקרוב דורש מן המילים, ויש מהם גם הרואים בשפה זרה בפי בני עמם התנשאות, או קנטור, או היעדר אהבת מולדת. אבל המהגרים, יודעים בה בלשון כי היא כלי הישרדות. אפילו השליכו עוגן, הם לא בטוחים בליבם שאי משם לא יגיח מישהו לחתוך את החבל והם יינתקו לתוך ים לא נודע שם ייקלעו, אם ישרדו, לאי לשוני אחר. "ויודע שבעים לשון" (מנחות דף ס"ה עמוד א') אמרו עליו חכמים, ונשענו על הפסוק בעזרא המונה את רמי המעלה "אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ עִם־זְרֻבָּבֶ֗ל... ", ארצה, מגולת נבוכדנצאר, "...יֵשׁ֡וּעַ, נְ֠חֶמְיָה, שְׂרָיָ֨ה ,רְֽעֵלָיָ֜ה, מָרְדֳּכַ֥י בִּלְשָׁ֛ן" (עזרא ב', ב' ) ודרשו בלי מורא מפני היסטוריונים וחוקרי כתובים דקדקנים, כי " מָרְדֳּכַ֥י בִּלְשָׁ֛ן הוא שם אחד והוא דוד לאסתר המלכה ונקרא בלשן על שידע בשבעים לשון" (המלבי"ם) ואמנם כך אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, וכמו הוכיחו מן הפסוק לאחר שהתקינו אותו כחפצם, ששמו של מרדכי היה בִּלְשָׁ֛ן "... דכתיב במרדכי בלשן" (מנחות, שם). גבות הרבה מתרוממות למקרא פסוק שיש בו בעליל התייחסות לשני מכובדים, מָרְדֳּכַ֥י ובלְשָׁ֛ן, כאילו הולחמו והיו שם אחד לאיש אחד. אבל חכמים בשלהם. הם תולים התבוננות שכולה מגובה באמת, בכתוב אפילו אם הם מוציאים אותו מפשוטו ובלבד שלא ישמש כראייה דווקא, אלא כקשר של זיכרון במטפחת.
גם המהגרים המשנים אישית את שמם כדי להשתלב אישית בחברה הקולטת אותם, ועושים בה דרכם לבדם, מתקיימים אגב פגישות קרובות עם מהגרים כדמותם. הלשון שאינה לשון המקום מחברת אותם. הם מוסרים בה מסרים אלה לאלה שאינם מובנים לאוכלוסייה בה - חרף כל מאמציהם להשתלב - יהיו תמיד זרים, בתודעתם בוודאי, בעיני בני האומה אל תוכה גלו, על אחת כמה וכמה. הם מתקשרים בקודים. שפה שאינה שפת המקום בנוכחות המקומיים או בהיעדרם, היא קוד. על כן, לא רק מרדכי, אלא כל המהגרים כולם, ה'אמיגרנטים' בלשון המאה הקודמת לנו, היו בלשנים. מרדכי, הצטיין ביותר מכך. בעת סכנה היו המהגרים מתקשרים בלשון אילמים וחרשים לבל ירד איש מצוי לכוונתם, ורבינו גרשום מאור הגולה יודע להשכילנו כי היה מחבר רמיזות בתנועות יד ואצבעות אלה לאלה ומפרשן, "ומוציא דבר, והיינו בלשן”.
ערב שבת פרשת ויקרא התשע"ו 17.03.2016
אבל, ככל המהגרים, הוא חי בשני עולמות. בעולם השילוב, בו הצליח בגין חוכמתו, עורמתו, זהירותו, שאפתנותו, הבנתו כי אין לו למהגר אלא ברירה או להגיע לרום ההישגים בזכות חריצות, שקדנות, דביקות עיקשת במטרה, היטמעות בסביבה עד סף האובדן בה, או להיכנע לשונותו, לתחזית סיכויי הצלחתו הנמוכים מלכתחילה, לברירת מלאכות השומרות על הגינותו אבל המבטיחות את עוניו, לקריסת תקוותיו בשלכת נצחית, הוא בחר 'להגיע' ואכן, זכה ל "....וּמָרְדֳּכַ֖י יֹשֵׁ֥ב בְּשַֽׁעַר־הַמֶּֽלֶךְ" (אסתר ב', י"ט). הוא היה שופט בבית המשפט העליון של פרס ומדי. כך גם מפרש המלבי"ם, "נתעלה להיות יושב בשער המלך על כסאות למשפט כאחד השרים". למה עוד יכול בן מהגרים לשאוף ולצפות? אך ככל השופטים הוא לא היה ככל השופטים. השופט הזה היה שופט "אֲשֶׁ֤ר הָגְלָה֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔יִם עִם־הַגֹּלָה֙ ... אֲשֶׁ֣ר הֶגְלָ֔ה נְבוּכַדְנֶאצַּ֖ר מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל" (שם, ו'). אם אחרים לא ידעו, הוא ידע, אם היה כאחד מן הקרובים למלכות בעיני הבריות, הוא היה גולה מירושלים בכל חדרי ליבו. הוא היה "אִ֣ישׁ יְהוּדִ֔י ... בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה", ואף על פי ששמו היה" מָרְדֳּכַ֗י" הוא נשאר ..."בֶּ֣ן יָאִ֧יר בֶּן־שִׁמְעִ֛י בֶּן־קִ֖ישׁ אִ֥ישׁ יְמִינִֽי" (שם, ה'). ההווה היה מרדכי, התמול היה יאיר, אך השלשום, ההיאחזות בימים הרחוקים, הקישור הזהותי לדורות שקדמו לאבות שבן אנוש יודע לזכור דרך סבו וסב סבו, עד לבנימין בן יעקב ורחל שיצא ממצרים, עשו אותו ליהודי גם בשושן הבירה הפרסית, גם בשער גם בשורת מעלת כל השרים, גם בראש פירמידת המשפט של הארץ הנוכרייה אליה גלה.
הוא היה יהודי. שושן לא ידעה. המלך לא ידע. המן לא ידע. הוא היה "אֹמֵ֜ן אֶת־הֲדַסָּ֗ה, הִ֤יא אֶסְתֵּר֙ בַּת־דֹּד֔וֹ, כִּ֛י אֵ֥ין לָ֖הּ אָ֣ב וָאֵ֑ם, וְהַנַּעֲרָ֤ה יְפַת־תֹּ֙אַר֙ וְטוֹבַ֣ת מַרְאֶ֔ה"- רבותינו אמרו כי הייתה אחת מחמש הנשים היותר יפות מעולם- "... וּבְמ֤וֹת אָבִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ לְקָחָ֧הּ מָרְדֳּכַ֛י ל֖וֹ לְבַֽת" (שם, ז'). כאב המאמץ - כן הבת המאומצת. שמה הרשום ברבים היה פרסי, אסתר, theonym של האלה אישתהר, שנבחר גם הוא כדי להדגיש את הנאמנות למזלות המרחב המסופוטמי. מרדכי בביתו, שמר לה אמונים כהדסה, ובעיניה הירוקות, הנדירות כל כך בממלכה אליה נקלעה, שדמו גם בעיניה לעלי הדס, הביטה אל תוך עצמה בדיוקן אביה המת אותו נצרה בלבבה בשמו 'אביחיל'. בת השופט העליון הייתה כנסיכת הממלכה. מהגרת בת מהגרים, שהייתה תפארת כל רואיה בכל שושן, בכל פרס ומדי והקרינה מפרסיותה מעוררת הגאווה הלאומית גם על דודה ועמדה לימין התפרסיותו שלו.
אבל, בתוך המהגרת היותר מצליחנית, 'יְפַת־הֲתֹּ֙אַר֙ , לנה - כמו במרדכי היהודי - יהודייה, נסתרת אבל 'טוֹבַ֣ת מַרְאֶ֔ה' שאינו בלה בשום מקום ובשום זמן שכמו רק המתינה ליום בו ה'הדסה' תצל על ה'אסתר'. גם היא לא הגידה את עמה. עד שאירועים בהם ציווה עליה מרדכי לא להגיד, לא הגידה משום שאיש לא פקפק שהיא זרה ואיש לא שאל, אבל בחוגי רוב אחיו המהגרים היהודים שידעו מי מרדכי, היו שאמרו עליה כי היא כמותו מתאזרחת, והיו מעטים באחיו שבסתר אמרו לליבם כי מרדכי הרחיק ל'השתלב' עד כדי אימוץ יתומה פרסיה למהדרין, אם מפני שניצל אותה כאפוד מגן, ואם מפני שכיון שהתחיל להיטמע שוב לא עצר ונטמע כליל.
כשם שגירושיה של ושתי היו מכוערים ופומביים, כך הקפיצו את רף צריכת הרכילויות של ההמונים, ורף זה נתגבה עד שמים כאשר הפקידים שנקראו לקבץ אל בית המלוכה את היפות בבתולות הממלכה לוו בשיירות גדושות של כתבים שיצאו דחופים לדווח לכל עיר ועד לכפר הנידח האחרון, מי ומי נבחרה לאודישן הסופר ארוטי המלכותי. עם שהכל ידעו לאן כל אחת בבתולות הולכת, דאגו הכתבים לספר מה שידעו ומה שהמציאו על מאין באה. כשאסתר נבחרה, היו ששיבחו את יופייה ואת חוכמתה שהבטיחו לה את כתר המלוכה, והיו שדיברו על קונספירציה, איך לא, שבמרכזה עמדה לא אסתר אלא אביה מאמצה, מושך החוטים בסתר, שהביא את הכתר למקורבתו. אי אפשר להתעלם מן העובדה כי על גל הערצת ההמונים למלך ששיטח את חייו הפרטיים לראווה לפני בני עמו, היה באורח בלתי נמנע גם קצף. גם תיאוריית הקונספירציה בעבעה בו. הרשות המחוקקת והאוכפת עקבה אחר קושרים פוטנציאלים. בן המהגרים, הנאמן תמיד יותר מכל אזרח ותיק ל 'קיר"ה' (קיסר ירום הודו) שלו, גלה את אוזנו של המלך דרך אסתר. המהלך היה גאוני. הוא קנה למרדכי שכר נאמנות כפולה, נאמנותו הוא ונאמנותה של אסתר למלכה. שכר זה, יקר וגדולה מחד, היענות לכל דרישה של אסתר מאידך, הוחש גם הוחש בעיתו.
באותה עת, אירעה התנגשות חזיתית נדושה בין הדרג המדיני לבין הרשות השופטת. המן, אותו גידל המלך מטעמיו הוא והעניק לו סמכויות שלטוניות עודפות, תבע נאמנות טוטלית מכל שדרות העם. הכל נדרשו להשתחוות לו. אבל מרדכי, היושב בשער, משפטן דגול, היה חד משמעי. הרשות השופטת עצמאית. היא אינה כפופה לרשות השלטת. הוא לא כרע. הוא לא השתחווה. העימות הזה הועצם לממדי משבר לאומי. האומה עקבה אחר זירת הקרב הזה כעקוב יציעי המונים אחר גלדיאטורים. או אז נמצא, אומרים כי רק מחוגי המהגרים עצמם, מי שלחש על אוזני המן כי הסיפור אינו ספור של התנגשות חזיתית עקרונית בין אמות המשפט לאמות השלטון, אפילו לא אישית על בכורת האגו, אלא אתנית, חתרנית, דתית, "...וַיַּגִּ֣ידוּ לְהָמָ֗ן לִרְאוֹת֙ הֲיַֽעַמְדוּ֙ דִּבְרֵ֣י מָרְדֳּכַ֔י כִּֽי־הִגִּ֥יד לָהֶ֖ם אֲשֶׁר־ה֥וּא יְהוּדִֽי" (אסתר ג',ד'). מי 'היד' לשון יחיד מה שהגיד. לא פורש. ללחשנים בודדים, ל'מקור' יש חיסיון. מכל מקום, זה היה גילוי מרעיש. אם מרדכי יהודי, גם המלכה אסתר יהודייה. המלוכה נכבשה מבית. המהגרים הסתננו אל לב השלטון. 'קפץ לו ההמן' היינו אומרים היום , והמן שנתמלא חמה, ראה בחשיפת יהדותו של מרדכי עדות למזימה כלל יהודית להשיק תהליך של 'יהודאיזציה' של כל פרס המעצמה, "וַיִּ֣בֶז בְּעֵינָ֗יו לִשְׁלֹ֤חַ יָד֙ בְּמָרְדֳּכַ֣י לְבַדּ֔וֹ כִּֽי־הִגִּ֥ידוּ ל֖וֹ אֶת־עַ֣ם מָרְדֳּכָ֑י וַיְבַקֵּ֣שׁ הָמָ֗ן לְהַשְׁמִ֧יד אֶת־כָּל־ הַיְּהוּדִ֛ים אֲשֶׁ֛ר בְּכָל־מַלְכ֥וּת אֲחַשְׁוֵר֖וֹשׁ עַ֥ם מָרְדֳּכָֽי" (שם, ו'). זה מנגנון כפייתי פרימיטיבי באדם , להיפרע משור נגח כביכול על ידי שחיטת כל העדר כולו.
מכאן, הייתה השתלשלות האירועים דטרמיניסטית. המן, העמלקי עד שרשי נשמתו, שנא וזרה שנאה, פחד מפני בן המהגרים שעלה לגדולה וזרה פחדים, הוא הצליף קסנופוביה בשוט שלטוני, דמוניזציה של היהודי גם בקרב מי שלא ראה יהודי מעודו, והכין מטבח פטריוטי כביכול לגולים שחייהם נחסכו בחמלת המלך והתכוננו לגמול לו ברעה בוגדנית על הטובה. דברי ימי העולם הפכו את מסע השטנה הזה לבלתי נמנע.
מרדכי, ואחריו גם אסתר, הפנימו מהר מאוד, כי או יעמדו על נפשם כיהודים או הם ובית אביהם עימהם יאבדו, כי אין בעולם ארגומנט רציונלי היכול למסמס שנאה בכלל ויהודיאופוביה בפרט, ושהדרך היחידה לגבור עליה הוא להיאבק בה עד רדתה. הם נהיו יהודים כשהיו תמיד אבל ביתר שאת, ביתר תעוזה, ביתר דביקות. הם עמדו על נפשם לא כמהגרים אוניברסליסטים הזכאים לכבוד האדם ולחירותו ככל ילוד אישה, אלא כיהודים. הם השליכו את "ההשתלבות" כהזייה של מהגרים אל אשפת ההיסטוריה, והיו ליהודים באשר שם היו ועתידים היו להיות, ועשו את הגולה למרחב, מיוסר גם כשהוא מרחב של רווחה, לערבת המתנה בה הציבו, בשמם, במלבושיהם, בלשונם, בתורתם, ציונים לשיבת ציון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.