יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר
לכאורה המשכן הוא פרדוקס. אדם עומד מולו, הוא אוהל. יריעותיו יריעות עזים. הוא מקרין צניעות. "וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים לְאֹ֖הֶל עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן" (שמות כ"ו,ז') המדרש רואה בפשטות זאת היענות לרצונו של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, ביטוי לרצונו להזדהות ממרומיו עם פשוטי עם, מאמיניו, ולהתחבר עימהם חיבור אינטימי, "ראו מה אני מחבב את התחתונים ויורד ושוכן תחת יריעות עזים, שנאמר ועשית יריעות עזים" (תנחומא ,פרשת תרומה סימן ח'). אבל אדם עומד בתוך האוהל והנה הוא בלב פאר מלכות ארצית של זהב וכסף ונחושת ואבנים טובות ומרגליות תרומת המכונים "תחתונים" לשם מלך מלכי המלכים, אל עליון, ומי שאמר " "וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ"- יריעות עיזים-"וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם" (שם,כ"ה,ח') מוקף טונות של כסף וזהב, איה חיבתו של זה לענווי ארץ, ואיה אמתו, בתוך משכנו או בברו, ואם בשניהם, איך מתקיים הפרדוקס הזה? יתירה על כך, מוכח לכאורה כי יותר משהעם הזדהה עם רעיון המשכן הניכר כביטוי להזדהות האל המרומם עימו, הוא הזדהה עם המשכן כרעיון הניכר בתרומה המופלגת של דרי מטה לתפארת שוכן מעלה. אוהל מועד על מידותיו המדויקות והידועות בציבור, ועל וכליו שמשקלם המופלג במתכות אצילות התפרסם מגובה בצוו אף הוא, הוקמו מתרומות בני ישראל.
לא רק שיוצאי מצרים, שלא יכלו להיות מעשירי האומות, נענו לתת על פי מה שנדרשו, אלא הרבו לתת מעבר למה שהמלאכה הייתה צריכה והעושים בה התלוננו בפני משה " מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ" עד שלא הייתה לו למשה עצה אלא להעביר קול במחנה לאמור, "אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אַל־יַעֲשׂוּ־ע֛וֹד מְלָאכָ֖ה לִתְרוּמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵהָבִֽיא" (שמות ל"ו,ה'-ר'). העם רצה לפאר ולרומם, יותר משהשם רצה להתגלות לעיני באי עולם בצמצום פארו לשם הדגשת גדולת צידקו.
מה שנתגלה במדבר עם הקמת המשכן, בא לביטוי מופלג עוד יותר כאשר דוד הכין את שלמה בנו לבנות את המקדש בירושלים .”וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה' זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל כִּי לָרֹב הָיָה וְעֵצִים וַאֲבָנִים הֲכִינוֹתִי וַעֲלֵיהֶם תּוֹסִיף" (דברי הימים א', כ"ב, י"ד). חכמים חישבו ומצאו כי המלך דוד הקצה לבניין-לבד מכליו- 4.200 טון זהב (לפי 42 ק"ג הכיכר על פי חישובי הרמב"ם הרמב"ם(! דומה כי דברי רבי שמעון בן לקיש המצוטטים במדרש רבא (שמות פרשה ל"ה,א') " לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא?, בשביל המשכן ובשביל בית המקדש", מיטיבים לבטא את התפיסה של בני האדם את הנדרש מהם בבואם להקים משכן או מקדש לאלוהיהם, קידוש כל העושר החומרי שבעולם לשם שמים. ההפלגה של רבי שמעון בן לקיש, אינה גוזמא בעלמא אלא אם כן נתפסים לה כהווייתה הפרטנית ולא כהווייתה הערכית. לא רק ישראל, במדבר ובירושלים, הפליאו בני האדם להקדיש לאדון האדונים, הדורש בכל האמונות "הצנע לכת" מקדשים שעשו את העושר להדר. בכל איי הארצות והימים והעמים והאמונות עשו בני אדם כן. למה?
יתכן כי המענה לכך הוא ב "רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִֽי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה" (שם, י,).הוא היה בין האישים עליהם אומר הכתוב "בְלֵ֥ב כָּל־חֲכַם־לֵ֖ב נָתַ֣תִּי חָכְמָ֑ה" (שם, ו'), מיחידי הסגולה שלב אדם ברוך חוכמה הכשיר אותם לקלוט "ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה וּבִתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת" (שם ,ל"ה, ל"א), אמנים. יוצרי יופי. אנשים, בשר ודם, בהם הישרה אלוהים את רוחו להוסיף על רוחם ולהעשירה. סוד הוא.
"בצלאל על שם חכמתו נקרא" אומרת הגמרא בברכות נ"ה,א', וקוראת שמו כשם שהולחם מתיבת 'אל' ומתיבת 'צל' לשם אחד בְּצַלְאֵ֛ל, לאמור כי אין חוכמה מעין זו בה בורך שורה על אדם אלא אם כן שהה בצל האלוהים, בקרבה היותר גדולה האפשרית באדם חי ליוצר כל, קרבה העושה אותו גם הוא ליוצר. מצל אל, מן הקרבה האינטימית הזאת , נולדת האסתטיקה.
לכאורה אין היפה אלא חתירה ליצור מה שהנפש משתוקקת לו והגוף אינו צריך לו. הגוף צריך לשתות. קליפת אגוז הקוקוס- או כוס פח- דיה לשרתו. הוא לא זקוק לספלי לימוג' להרוות צימאונו. אבל נפשו יוצאת לנשמה יתירה הגלומה ביפה. "שלשה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה, ואשה נאה, וכלים נאים" (ברכות נ"ז,ב'), מרחיבים בחינת נשיפת נשמה לתוך הנפש. האדם היכול להתפעל מיפי פריסת זנבו הנהדר של הטווס, שחכמי האבולוציה יודעים עליה כי לא נוצרה אלא לשם תכלית קיום המין של של העוף המעופף הזה, לא של האדם, שנשמתו היתירה שואפת יופי לשם יופי.
אבל יש באסתטיקה יותר מאשר תשוקה להרחבת הנפש. אדם עולה אל פסגת הר רם,קרח, מושלג, ועומד שם חשוף לקור ולרוחות ומביט מרום עומדו על העולם שפרוס תחתיו, על העמקים, ועל הנהרות, ועל חמדת היערות והדשאים הירוקים במעמקים ועל המרחב הפתוח סביב סביב למראות מופלאים, וליבו מתמלא בתחושה של רוממות רוח, אבל בה בשעה גם ביראה, שמא, הוא, האדם ההוגה כקנה הרפה, מסתכן בעומדו מול המראה הנהדר בנפילה, במעידה בסערה, באובדן במפולת שלג. מחד הוא שומע עצמו קורא כמעט בעצירת הנשימה " מָֽה־רַבּ֬וּ מַעֲשֶׂ֨יךָ ה' כֻּ֭לָּם בְּחָכְמָ֣ה עָשִׂ֑יתָ מָלְאָ֥ה הָ֝אָ֗רֶץ קִנְיָנֶֽךָ" (תהלים ק"ד , כ"ד) אבל בה בשעה הוא מתמלא יראה. העברית החכמה יודעת לומר 'יראה' מלשון אמונה ו'יראה' מלשון פחד, ויודעת את סוד יראת הרוממות. "רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִֽי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְ-אֵ֛ל" בשם אדם שהיה בצל-אל, שחווה את הרוממות של יוצר כל וחווה את היראה מיכול כל, שחוויה כפולה זו העניקה חוכמה לחוכמתו והעשירה בדעת את דעתו והרחיבה בתבונה את בינתו - הוא לקרא בשם אמן שיידע לפתור את הפרדוקס של עורות העיזים העוטפים את מנורת הזהב כולה, של מקדש שאי אפשר לו לאדם לא לתת בו ביטוי 'בכל מאודו' בלי כסף, ו'בכל נפשו 'בלי אוהל פשוט המסמל את העובדה שהאל הנורא יורד מדור לדור לעשות את היראה -אמונה ואת יחסו של האל לאדם - אהבה. הזהב נעשה מנורה, והמנורה נעשית אורה, והאורה נעשית משאת נפש של חיבור אל צל-אל. אור נכסף לצל אל. זאת האסתטיקה. זה בצל אל.
ואו אז, קורא הנס בכל עוצמתו. מדרש תהלים על הפסוק " יֹ֭שֵׁב בְּסֵ֣תֶר עֶלְי֑וֹן בְּצֵ֥ל שַׁ֝דַּ֗י יִתְלוֹנָֽן" (תהלים צ"א, א') איננו ירא לפרש את פשוטו כפשוטו, ואומר, "... ובצל שעשה בצלאל נתלונן שדי", האמן שישב בצל אל - יוצר יצירה ובצלה יושב האל! מי שקרא לאמנית במה מפליאה 'האלוהית', לפסל דגול 'האלוהי', למשורר שצר מציאות ממילים 'האלוהי', לא ייחס לא לאמנית ולא לצייר ולא למשורר תכונות אלוהיות חלילה, אלא אמר אך אחת, האלוהים עצמו לן בצל אותו עשו גדולי האמנים מן הצל בו עלו ללון במחיצתו.
"מָה־אָ֭דָם וַתֵּדָעֵ֑הוּ בֶּן־אֱ֝נ֗וֹשׁ וַֽתְּחַשְּׁבֵֽהוּ" (תהלים קמ"ד, ג') ? עורות עזים מאדמים. ולמה תזכרנו? כי אף על פי שאינו אלא ארון עץ, הוא יודע להלין בו את העדות, ומצפה אותו מבית ומחוץ זהב טהור ועדיין ליבו לב עצי יער וכל החושים חוברים בו יחדיו לתת טעם עליון לירוק עלוותם, לריחות עליהם, למתיקות פריים, לרשרוש צמרות שלהם ברוח, והאדם כמו נוגע בהם, מהלך ביניהם, בצל אל.
ערב שבת ויקהל התשע"ו
שלום. דברים נפלאים.תודה.
השבמחקאנשים שונים זקוקים לכלים שונים כדי שהתפעלותם תשאיר רושם עליהם. במקדש הביאו לידי ביטוי את כל החושים. המעשה הוא המישוש. השמיעה היא נגינת הלויים. ריח הקטורת, יפי המקדש לעיניים וטעם המנחות או הקרבנות. יש פשוטי עם שזה כל מה שהמקדש נטע בהם ויש שזקוקים פחות לכלי עזר. וכשהיהדות פונה לחכמים ולחכמים יותר, היא צריכה להביא את הכלים כדי שכל אחד מגובהו יוכל לטפס מעלה.