יום חמישי, 13 ביוני 2019

עימות בין השקפות - המקורות האידיאולוגיים למאבקים פוליטיים

ד״ר דוד כהן צמח, מכון כרם ומכללת דוד ילין

הוצאת המרכז האקדמי שלם

על: תומס סואל, עימות בין השקפות - המקורות האידיאולוגיים למאבקים פוליטיים, תרגום: אהרן אמיר, הוצאת המרכז האקדמי שלם, ירושלים תשס"א 2001, 278 עמודים

ספר זה על פי כותרתו אין לו דבר ועניין עם חקר המקרא או לימוד המקרא. ואולם אני, בעוונותי, בקוראי ספר עיון מכל תחום אני נגרר, ביודעין ושלא ביודעין, לחפש זיקות והשלכות למקרא ולעולמו. גם בסקירה להלן אתן ביטוי מפעם לפעם לחלק מהאסוציאציות שנתעוררו בי תוך כדי קריאת הספר. יש להודות, שהמחבר עצמו מפנה בכמה מקומות אל המקרא, אך כאילוסטרציה בלבד. 
 "למען השקפותינו נהיה מוכנים לעשות הכל, רק לא לחשוב עליהן" הוא ציטוט המופיע בראש הספר ומשמש כעין תמרור אזהרה וקריאת כיוון לקוראים. עד כדי כך?! עלול להזדעק הקורא המשכיל. ואמנם, יש באמירה פרובוקטיבית זו חומר למחשבה ואולי אף לחשבון נפש. לכאורה, עניינו של הספר הוא בחשיבה הפוליטית, אך בעצם המחבר שואף להרחיב את תפיסתו לכל תחומי המחקר והעיון.
במה דברים אמורים? תומס סואל מנסה בספרו זה להציג טענה לפיה בני האדם נחלקים לשתי קבוצות חשיבה. כל קבוצה משתייכת לקטגוריה בעלת מאפיינים קבועים, דפוסי מחשבה ועולם של אמונות וערכים. חלוקה זו, לדעת המחבר, היא עקרונית וכוללנית ללא קשר לתחום הנדון ולנושא העומד לדיון. קבוצה אחת מכונה בפיו "בעלי ההשקפה הגדורה" (להלן ה"ג) והקבוצה השנייה מכונה "בעלי ההשקפה הלא גדורה" (להלן הל"ג). אנשי קבוצת ה"ג מאמינים כי טבע האדם איננו משתנה במהלך העיתים ובמקומות השונים בעוד אנשי הל"ג סבורים כי ניתן לשנות את טבע האדם (עמ' 26). בנקודה זו עשוי הקורא המצוי לומר כי החלוקה הנ"ל היא עתיקת יומין וחופפת, במידה רבה, להבחנה בין ההשקפה כי "הכל מצוי" לבין ההשקפה ש"הרשות נתונה". אכן כן, דומני שזהו הרעיון המרכזי, אלא שהמחבר מרחיק לכת ומגיע למחוזות אשר לכאורה מנותקים לחלוטין משאלות של בחירה חופשית לעומת דטרמיניזם. 
לפי ה"ג הידע הוא בעיקרו תוצר של ניסיון. כל ההרגלים, המיומנויות והכישורים של האדם נוצרו מתוך הסתגלות לניסיון העבר וצמחו בדרך של חיסול סלקטיבי של התנהגות פחות מתאימה. בני אדם אינם בוררים באופן רציונאלי את המוצלח מהכושל, אלא שהתחרות בין מוסדות ובין חברות מוליכה להישרדות המאפיינים התרבותיים היעילים ביותר. "במערכת כללי התנהגות גלומה 'בינה' רבה יותר מאשר במחשבותיו של האדם על סביבתו" (עמ' 35). ברור שעקרון מרכזי בגישה זו הוא האבולוציה. המחלוקת בעניין זה בקרב מייצגי ה"ג היא: האם ההישרדות האבולוציונית היא הישרדות של יחידים או הישרדות של תהליכים חברתיים (עמ' 63). בעלי הל"ג, לעומת זאת, מתייחסים אל חכמת הדורות בעיקר כאשליה של עמי ארצות. כל דבר צריך להיבחן על פי אמת המידה של התבונה. אסור להחזיק במשהו רק מפני שהוא עתיק או שהתרגלנו לחשוב שהוא מקודש. כל מה שחותם הזמן טבוע בו חייב לעורר חשד יותר מאשר כבוד. כלומר, המחלוקת בין שתי השיטות היא בשאלה האם ההחלטות החברתיות הטובות ביותר יתקבלו על ידי תהליכים מערכתיים או על ידי בעלי הידע. כאן עשוי הקורא הנבון להסיק, ובמידה רבה של צדק, שה"ג מייצגת, בהכללה, את הדתיים והשמרנים שבחברה ואילו הל"ג תייצג את החילונים והליברלים. 
אין זה סוד שהמקרא מייחס חשיבות לחוכמת הדורות, להעברת המסורת מדור לדור ולכיבוד הערכים שהונחלו על ידי הקדמונים. לכאורה, יזוהה עולם המחשבה המקראי עם ה"ג. עם זאת, עקרון האבולוציה, המהווה יסוד בה"ג, עלול להיות אבן נגף עבור חלק מהציבור הדתי והשמרני. מצד אחר, הואיל ובעלי הל"ג מציבים את התבונה של הפרט כערך מרכזי, ניתן להסיק כי הם דוגלים בעקרון חופש הבחירה. רעיון חופש הבחירה מבוסס על ההנחה שהאדם באמצעות תבונתו יוכל לבחור את דרכו בחייו ולהגיע להכרעות ערכיות בעומדו בצמתים שונים בחייו. ואם כן, הרי רעיון זה תואם את אחד מעקרונות היסוד של המקרא (ראו למשל דברים ל' 15 – 20 ותפיסת "ובחרת בחיים"). נמצא ששתי הקבוצות המוצגות על פי התיאוריה של סואל יכולות להתגדר היטב בתוך עולם המקרא ולשכון זו לצד זו בחברותא.
בתחום המשפט הל"ג דורשת בית משפט אקטיביסטי ותומכת באקטיביזם שיפוטי. אם אפשר שקבוצה קטנה של מקבלי החלטות תקבע מה רצוי לציבור, זה עדיף (עמ' 64). לעומת זאת ה"ג תטען שמסוכן לכבול את ידי המחוקקים באזיקים שיפוטיים שאינם נובעים במפורש מלשון החוקה. (עמ' 46). אין צורך לומר שנושא זה ניצב היום במרכז הדיון הציבורי בארץ, על כך ניטש ויכוח סוער בעצם ימים אלה, וזו סוגיה בעלת משמעות רבה לאזרח הישראלי. מעניינת היא הערת המחבר ששתי הגישות רואות בפשיזם תוצאה הנובעת מהשקפת העולם של יריביהם! (עמ' 107).   
ה"ג מעריכה מאד את הנאמנות, הציות לחוקים ואהבת המולדת. היא מחשיבה מאד את הכלל. הל"ג רואה באדם את אזרח העולם ולכן הוא יכול להתנגד לארצו במילים ובמעשים כאשר יראה זאת לנכון. הפרט הוא העומד במרכז ההשקפה (עמ' 75 – 80). גם נקודה זו רלבנטית לאזרח הישראלי בהווה. ה"ג מנתחת ושופטת תהליכים ואילו הל"ג תשפוט תוצאות. האנלוגיה שאני חשבתי עליה, בהקשר זה של כלל ופרט וכן תהליכים ותוצאות, היא התפיסות המקראיות בדבר גמול אישי לעומת גמול קיבוצי וגמול דורות. רוצה לומר, על פי החלוקה של סואל, המקרא מבטא הן את ההשקפה של ה"ג והן את השקפת הל"ג. ואמנם המחבר עצמו נמנע מדיכוטומיה מוחלטת וסבור שיש גם דרגות ביניים, השקפות לא עקיבות והשקפות כלאיים (עמ' 87). אין תיאוריה שכל כולה גדורה או לא גדורה. להיות לא גדור באופן מוחלט פירושו להיות כל יכול וכל יודע ואת זה הרי מייחסים לאלוהים (איוב מ"ב 2 קופץ מיד לתודעת אוהבי המקרא – ד.כ.צ). ולהפך, להיות גדור באופן מוחלט פירושו להאמין שהכול נגזר מראש ואין מקום להשקפה חברתית כלשהי (עמ' 88). דומני שהקורא מוזמן לחשוב כאן על "הכל צפוי והרשות נתונה". 
האם החוקים נחקקים או מתפתחים בתהליך היסטורי הדרגתי? גם כאן קיימת מחלוקת בין שתי השיטות. לכך יש משמעות הן לגבי חוקי משה והן לגבי חוקי מוחמד ואחרים (עמ' 45, 103). גם בנקודה זו ספק אם קיים מתאם מלא בין ה"ג לבין המסורת הדתית המקובלת. 
ערכים חברתיים כמו שוויון, חירות וצדק (אשר, כידוע, רווחים במקרא – ד.כ.צ), נדונים בספר בהתאם לחלוקה המוצגת. ה"ג: התהליך הוא המדד לשפיטת הערכים. הל"ג: התוצאה היא הקובעת (עמ' 111). הוא הדין לגבי ההשקפות על הכוח. בתפיסת הל"ג מייחסים חשיבות רבה לתפקידו של הכוח בקבלת החלטות חברתיות. לפיכך הפעלה מחושבת של כוח היא יסוד מרכזי. לתבונה ולשיקול הדעת מקום מרכזי בהפעלת הכוח ובהתאם לכך ראוי לגנות הפעלת כוח מיותרת. בעלי ה"ג, לעומתם, סבורים שחלק נכבד מהאירועים האלימים הם תוצאה של תהליכים מערכתיים שאיש לא תכנן מראש ולכן אין מקום תמיד לשיפוט מוסרי. הרוע הוא דבר מובן מאליו באשר הוא טבוע בטבע האדם (עמ' 134). האם יש צורך להזכיר כאן לקורא את הביטוי המקראי "יצר לב האדם רע מנעוריו" (הביטוי מובא בעמ' 24) או לרמוז לספרות החכמה המקראית, ובעיקר לספר איוב? 
סוגיית הצדק, חשובה כידוע לכל בר דעת. שתי הקבוצות מעמידות את הצדק כראש וראשון במידותיה הטובות של החברה. עם זאת בהגדרת הצדק קיים פער של ממש בין שתי הקבוצות. הל"ג: הצדק נבחן במבחן התוצאה; ה"ג: הצדק נמדד על פי  מבחן התהליך המתקיים על מנת להוציאו לאור. כאשר אנו מגיעים לדיון בסוגיית צדק חברתי אנו נדהמים לגלות שבעלי ה"ג (אלו שלעיל הגדרנו כדתיים ושמרנים, כביכול) אינם מייחסים כל חשיבות לצדק חברתי! לדעתם מושג זה הוא חסר משמעות ואף פוגע בסופו של דבר בשלטון החוק, שהרי הוא בא להחליף את הצדק הפורמלי שהוא הצדק "האמיתי"(עמ' 186). מה היו אומרים על כך נביאי המקרא הגדולים, אני תוהה...
המחבר מסכם את דבריו כך: מקור המחלוקת בין שתי השיטות הוא בהשקפות בדבר הסיבתיות שבעולמנו. באיזו מידה כובל עקרון הסיבתיות את האדם, במידה רבה או במידה מצומצמת? שאלה גדולה שנותרה פתוחה הן בספר שלפנינו והן במקרא. ואני מרשה לעצמי לסכם: החיים מורכבים, וכשוחר מקרא אוסיף: המקרא יכול להוות מראה טובה להבנת מורכבות החיים. ספרו של סואל שכנע אותי עוד יותר ברלבנטיות של ההיגד: "הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ".

אין תגובות:

פרסום תגובה