על הספר ׳ילדים בסדר גמור׳ מאת חנה יבלונקה

מימי יעקובי – חוקרת תרבות

הוצאת ידיעות אחרונות

על: חנה יבלונקה, ילדים בסדר גמור, ידיעות ספרים, תשע"ח 2018, 430 עמודים

בשבחו של עידן התמימות

כשאר אחינו ואחיותינו, ילדי עצמאותנו, נולדנו חופשיים בארצנו והיינו חצופים, גאים ובעיקר תמימים. אנו 300,000 הצברים הראשונים של מדינת ישראל, גיבורי הספר 'ילדים בסדר גמור' נולדנו בין השנים 1948 ל-1955 במדינה צעירה, שאך זה עשתה את צעדיה הראשונים כאומה חופשית. היינו התקווה, היינו התגשמותה של התקווה, הילדים והילדות הראשונים, שלא ידעו מהי גלות, מהי אנטישמיות ומהו שלטון זר. היינו חייכנים ומשוחררים, נהנים לנעל סנדלים או ללכת יחפים על בלטות קרירות, ללקק 'קרטיב' ולהשתזף בשמש על שפת הים.

הספר של חנה יבלונקה קרוב אל לבי קרבה יתרה, אולי יתרה מכדי להיות אובייקטיבית. 'ילדים בסדר גמור' נשמע לי בתחילה ככינוי מקטין ומעליב, כמו 'בחורה נחמדה' כלומר - לא הכי יפה, או 'בחור טוב', כלומר לא הכי חכם. לא בדיוק עלובי החיים, אבל ממש לא מחמאה. הספר של חנה יבלונקה הוא הרבה יותר מ'בסדר גמור', הוא  מחכים, קולח ומחזיר לחיים את השנים הראשונות של מדינת ישראל. מסתבר שסעיף האשמה העיקרי כנגד 'צברינו החמודים' הוא שלא מרדנו. היינו דור שני לשורדים, ללוחמים ולמורדים, שניסו לגדלנו בצורה הכי 'נורמלית', ובעצם די הצליחו. 

בהיותי כאמור אחת מהקבוצה, מצאתי את עצמי, בעיקר בפרקים הראשונים, כמעט בכל דף. חווית הקריאה בספר היא כמעט כמו דפדוף באלבום התמונות הפרטי, זה עם תבליט הנחושת בסגנון בצלאל. כאן מתחפשת לרקדנית בגן הילדים, שם מדליקה ברצינות נרות חנוכה בכתה א', מחייכת ושולחת רגל ל'חוצלארץ' על גבול לבנון, בטיול של כתה ז', מסיימת, לאחר בחינת 'הסקר' האימתנית, בית ספר עממי בכתה ח', ועוד. 

האם המלצה על ספר כל כך מקומי, כל כך מוגבל לילידי שמונה שנים קצרות, במדינת ישראל הקטנה, יכולה לעורר ענין רחב יותר? האם הסיפור של הדור שלי עשוי לעניין גם אחרים, מי שלא נולד בארץ, מי שמבוגר או צעיר יותר? בעצם, למה לא?! הרי אפילו סיפור טוב על איסלנד, המונה פחות מארבע מאות אלף תושבים, יכול לענין, או סיפורה של 'העלייה השניה', שמנתה רק כשלשים וחמישה אלף אנשים, עשוי לגרום לקוראים להפוך דפים בסקרנות. המחקר  הלוקלי מעניין  כי יש בו הן ממדים כלל אנושיים, של ילדים, דור שני למהגרים, והן כי המקומיות יכולה לסקרן דווקא ביחודה ושונותה של החוויה הישראלית, על המלחמות ועל הנפלאות. ספרים ומחקרים מעניינים לקריאה, בהיותם יסודיים וכתובים היטב. המחקר ההיסטורי-תרבותי, של חנה יבלונקה כתוב בצורה מרתקת. הסיפור על הילדים והמתבגרים שהיינו, הוא חלק מהותי מסיפורה של מדינת ישראל הקטנה הצעירה והתמימה. זו אינה רק היסטוריה של מנהיגים, פוליטיקאים ומלחמות, אלא של חיי היומיום, של בנות ובנים, במשפחה, בבית ספר, בשכונה, בחברת הילדים ובשעות הפנאי. וכן, גם סיפורן של חוויות המלחמות ותוצאותיהן, בעיקר מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור, שסדקו את תמימותנו.

לא נולדנו מהים, לא נולדנו מן האדמה. חלקנו הגדול חב את עצם היוולדנו לקיומה של המדינה העצמאית.  רובם של הורינו היו מהגרים, עולים, פליטים שראו עצמם כ'דור אבוד', ולמרות שידעו עצב, מחסור ומשבר הגירה, היו אופטימיים בזכות אותה עצמאות, אחרת לא היו יולדים אותנו בכזה 'בום'. בשבילם 'היינו העתיד', [1] עתיד המשפחה, עתיד העם, עתיד החברה ועתיד המדינה, שחלמו ונלחמו לקיומה. הם שרובם הגיע מארצות ותרבויות אחרות, שנאבקו בקשיי פרנסה, שפה ואקלים, נהנו להאזין לפזמונים בעברית מפינו, ולצחוקנו המתגלגל בחופשיות. הם  העבירו לנו גם את ההכרה שלימודים הם חשובים, חשובים לעתידנו, והנחילו לנו  ערכים פרומתיאים של עבודה, השכלה, וחתירה לאמת. המדינה הצעירה מצידה, הנהיגה חינוך חובה חינם, להפוך ערכים אלה לנחלת הכלל. 

היינו דור המפורסם בכך שלימד את הוריו את שפת האם. עברית היתה בדרך כלל שפה שניה, או שלישית עבורם, הם כמעט לא יכלו לעזור לנו בלימודים פרט אולי לחשבון. שעורי בית מרובים  היו אם כך באחריותנו, ואולי התגברות עליהם הפכה אותנו לעצמאים. לא היו לנו מחשבים, הם אמנם נולדו לפנינו אך היו עדין ענקים בחיתולים, ותפסו חדרים שלמים במכון ויצמן, אבל פתרנו אינספור משוואות ריבועיות (דור הX- בריבוע), בעיות בטריגונומטריה, ושאלות בתנ"ך בנוסח "מי אמר למי ובאלו נסיבות?" 

העברנו את הילדות גם ללא טלוויזיה, לא משום שלא היתה כזו בעולם, אלא משום שבארץ הגנו עלינו מ'חינוך קלוקל',  ובכל זאת לא השתעממנו. שיחקנו עם חברים וחברות, הקשבנו לרדיו, קראנו ספרים, שרנו, רקדנו, טיילנו, הלכנו לתנועת נוער, לקולנוע - והרבה. שנות החמישים היו שנות צנע וצניעות, אבל צניעות היתה ערך, והתרברבות בסמלי סטטוס היתה מגונה . תלבושת אחידה נועדה להשוות את ההופעה היומיומית של הילדים, ולהעלים מן העין פערים בין ההורים. שנות הששים הביאו לרווחה גדולה יותר. כמה שמחנו להקמתו של 'הגל הקל' שנשמעו בו הפרסומות הראשונות. 'התפוזים התפוזים, טובים באלף אחוזים, מן הזהב' פיזמנו בחדווה, ומחאנו כפיים בשובבות ל-'אלסבון מצוין נקה 7', הרבה לפני שידענו שנבלע בגלי צרכנות ראוותנית ובזבזנית. 

נוסטלגיה אומרת המחברת, זוכה לאחרונה לגינוי בלתי מוצדק. בספר היורד למחוזות ילדותנו היפה, יש הרבה יותר מנוסטלגיה.

--------------------------------------------------------------------------
[1] כשם ספרה של יעל נאמן על ילדי הקיבוץ, שם שהתאים גם לילדי העיר.