יום ראשון, 16 ביוני 2019

על הרומן "בחזרה מעמק רפאים" מאת חיים באר


בס"ד

ד״ר ניצה דורי, סופרת ילדים וחוקרת ספרות; שאנן - המכללה האקדמית הדתית לחינוך

הוצאת עם עובד

על: חיים באר, בחזרה מעמק רפאים, הוצאת עם עובד, תל אביב תשע״ח 2018

הרומן "בחזרה מעמק רפאים" מעצב באר את דמותה של אלמנת הסופר, נעמי זלקינסון (דמות בדיונית), המוצגת כאחת מצאצאיו של יצחק זלקינסון (דמות ממשית), שחי במאה התשע עשרה, כאישה מסתורית, שתלטנית, רבת תהפוכות, המובילה את העלילה קדימה ומעוצבת כדמות מורבידית על גבול הפרודיה, עגולה, משתנה ומתפתחת מאישה מסיונרית שקטה ונחבאת אל הכלים, מאלמנה מסורה המבקשת לכבד את זיכרון בעלה המת עד לאישה אימתנית הנוקמת את נקמת בעלה בה באמצעות שימוש ציני בעזבונו. וכך מתאר אותה המספר האנונימי, במאי שהתחיל בעריכת סרט על בעלה, הסופר המנוח, אלישע מילגרוים, בחייו ומעוניין להמשיך את הסרט לאחר מותו:
"חנוטה כדרכה בשמלת "לורה אשלי" הדוקה, הפעם גוֹנה היה כעין הסלק, נכנסה האלמנה ושובל של משחת קמפור שעיסתה בו את שריריה המכווצים מרפרף סביבה" (עמ' 50). "תוך כדי התבוננות באשה הקטנה המכונסת בכורסתה, בשמלתה המגוחכת, בשאיפותיה הערטילאיות, בחוסר יכולתה להעריך נכונה את המציאות ובמודעות העצמית הלקויה שלה" (עמ' 56)..."טרחנית, אובססיבית וחונקת" (עמ' 74).
לעיצוב דמותה של האלמנה בסיפור, חוקר הספרות ברומן, מתי חלפי, שתיאוריו את האלמנה מלווים את תהליך השינוי שעברה במהלך העלילה:

 "היא בדיוק כמו מלך כוזר" "כוונותיה רצויות אך מעשיה..." (עמ' 66).... "בשורה התחתונה, היא המעריצה הגדולה ביותר שקמה למילגרוים בעודו" (עמ' 73)..."מרגע שעלתה נשמתו של מילגרוים השמיימה התחוללה בנעמי השתנות פלאית ומטורפת, היא פשטה את הצורה שהייתה מוכרת בה לכולנו, מין שייה תמימה, קשובה וצייתנית, שיושבת בצד, כמעט לא פוצה את פיה ומהנהנת כל הזמן בהסכמה לדברי בעלה, ובבת אחת לבשה את דמותה של הכלבה האימתנית ההיא הרובצת על מפתן ממלכתו של בעלה המת ואינה מניחה לאיש להיכנס פנימה" (עמ' 85) "הזאת נעמי?" (עמ' 86). 
גם המספר מודע לשינוי שעוברת נעמי מתחילת הרומן לסופו:
"טרנספיגורציה! לא הייתה מילה טובה יותר לתאר בה את השינוי שחל בנעמי מאז ראיתיה בפעם האחרונה… כל השינויים הדרמטיים שחלו באשה הזאת מיום שהכירו אותה, תחילה כעלמה מבוהלת וביישנית… אחר כך כבת זוגו הכנועה של מילגרוים, ולאחר מותו כ"אלמנה שחורה" השולפת את ציפורניה בקרב על שימור זכרו, ולבסוף כאשה נלעגת משהו הנסחרת מחדש בבורסת הפנויים והפנויות הוולגרית… ועתה בגרסת הספורט-אלגנט המטופחת והמאופקת" (עמ' 294).
המספר מונה חמש דמויות שונות המתגלמות כולן בדמותה של נעמי מבחינה אישיותית תוך דגש גם על השינוי החיצוני:
"בשעה היעודה ירדה נעמי במדרגות הפטיו, שערה אסוף, לרגליה נעלי סירה שטוחות, ולגופה, שמאז ראיתיה בירושלים, נעשה מחוטב והושבה לו מידת הגמישות של הנעורים, שמלה בגון הלילך. במקום נינוחות הלוונדר החיוורים ותוספת ריח הקמפור שנדפו ממנה ביום שהכרתיה, אפף אותה עכשיו בושם חושני" (עמ' 295).

 כל שאר הדמויות מעורפלות למדי: שדמה הקריינית מהרדיו, ויוי, השדרנית, חזי העיתונאי, הדמויות עמם בא המספר במגע כדי לדלות פרטים על מילגרוים, ואף המספר עצמו, המספר את הסיפור בגוף ראשון, רובם חסרי אישיות, חסרי משפחה ומעוצבים כדמויות שטוחות, חסרי ממד עומק. כמעט ואין אנו יודעים עליהם דבר אישי והם מהווים רק צינורות להעברת מידע והתרשמות אישית מדמויות אחרות ברומן, בעיקר מדמות האלמנה ומדמותו של מילגרוים עצמו. עיצוב דמותו של מילגרוים נעשה בעיקר דרך אלמנתו, נעמי, המספרת למספר על תרגומי בעלה המנוח לשפות שונות בעולם:
"בכל פעם שמילגרוים נעץ עוד סיכה במפת הכיבושים העולמית שלו, היה מצקצק בלשונו ואומר כי בהזדמנות חגיגית זו הוא גם עוקר עוד עין לעוד אחד מהקולגות צרי העין שלו" (עמ' 82). 
על תכונת הכיבוש והמעבר ליעד הבא, מעין מגלומניה שהיתה במילגרוים וכן על תכונת חוסר הנאמנות שלו, ניתן ללמוד גם מדברי בנו, רוגל, עליו:
"איך לא שמר אף פעם אמונים לבית ההוצאה שלו ודילג באנוכיות חזירית ממו"ל למו"ל כמו עיזה פזיזה" (עמ' 224), "המשיך ואמר שעכשיו יגלה לנו טפח מהדרך הנכלולית שהתהלך בה אביו עם המבקרים הספרותיים שלו" (עמ' 225).
 על דמותו של ד"ר מתי חלפי, חוקר יצירת מילגרוים, למשל, אפשר ללמוד מדבריה של שדמה, קריינית בתכניות ספרות ברדיו: 
"אצלנו קוראים לו 'האשך', תסתכל עליו ותכף ומיד תבין גם למה. יש לו פרצוף קטן, מקומט, עגלגל, והגולגולת שלו מכוסה בפלומה דלילה של שיער". 
כל דמות ברומן מעוצבת על ידי דמות משנית אחרת המתארת אותה, וכל הדמויות כולן שולטות בשפת המקורות ועושות בה כבשלהן.

סגנון כתיבתו של באר ברומן "בחזרה מעמק רפאים" משלב יצרים, בגידות, מאבקי ירושה וקְנָאוֹת והוא בנוי כסיפור בתוך סיפור - סיפור המסגרת הוא סיפורו של הבמאי המתעד את העלילה, המתרחשת מרגע הלוויה של הסופר, והסיפור הפנימי הם ספריו של הסופר עצמו: "נעטרי קוצים" ו"מלאכים ייחפזון". בספר גם רמזים ספרותיים, שבאר שותל, כמו למשל מחברות החשק של עמנואל הרומי, וכן בשמות אנשים: זלקינסון, יהודי מומר, שתירגם את הברית החדשה, אלישע בן אבויה, הומינר, דולה ויטמן. הקריאה ב"בחזרה מעמק רפאים" דורשת מהקורא ריכוז ומעקב בלתי פוסק לכל הסחות הדעת מהעלילה עצמה, אך הסחות אלו מהוות רמזים מוצפנים למהלכים שונים בעלילה, האמורים להתגלות בהמשך.
תחילתה של העלילה היא בטקס קבורה של הסופר הישראלי, אלישע מילגרוים, בבית קברות נוצרי במושבה הגרמנית בירושלים. במהלך הטקס מפזרת אלמנתו של המנוח פרחי שושן צחור על הקבר, ולראשו מניחה היא זר קוצים. ההלוויה מקבלת ממד דרמטי כאשר באמצע טקס הקבורה מגיח רוגל, בנו של מילגרום, מנישואיו הראשונים לדרורה, מוחה בקול על הקבורה הנוצרית ומבקש לקבור את אביו בחלקה, שקנה לעצמו לפני מותו בהר הזיתים. באמצעות דמויות משנה - בנו, חוקר יצירתו ומכריו, אנו מתוודעים לאישיותו של הסופר, השנויה במחלוקת, ואל יצירה, שכתב בפולין, שם מצא גם את מותו לפתע. כל דמויות המשנה מחווירות לנוכח אלמנתו, נעמי זלקינסון, נינתו הבדויה של היהודי המומר יצחק אדוארד זלקינסון, שבתחילת הרומן להוטה לשמר את זכרו של מילגרוים, ובסוף הרומן מפזרת את עזבונו לכל עבר. הרומן מסופר בגוף ראשון דרך קולו של במאי סרטים, שביים פעם סרט על אלישע מילגרוים ועל ספרו "נעטרי הקוצים" וכעת נקרא לצלם את הלווייתו על ידי אלמנתו הנוצריה. תוך כדי כך נחשפים פרטים על הקהילה הספרותית שבתוכה פעל הסופר ועל תהליך יצירתו הספרותית, והמספר מכניס אותנו אל תככי עולם הספרות, הפרסים הספרותיים ויחסי סופרים ומבקרים. הרומן בנוי כך שהמספר מפגיש את הקורא עם גיבורי התחקיר שלו לפי הסדר: חוקר הספרות, שחוקר את כתביו של הסופר, חבר ילדות של הסופר, בנו של הסופר, המאהבת שלו ואשתו השנייה. המפגשים עם כל הדמויות הללו נערכים בביתם או בבית קפה והם שזורים דיאלוגים רבים. 
מילגרוים נמשך לאורך כל חייו אל הדת הנוצרית וגם המיר את דתו. אנו מתוודעים להמרה זו, שנעשתה לא על רקע תיאולוגי, אלא מתוך משיכה גשמית משהו, דרך דבריו של הומינר, ידידו של מילגרוים:
"משיכתו לנצרות, אם נודה ביושר, יש לה על מה שתסמוך. תגיד, אפשר בכלל להשוות את ניחוחות הקטורת המעודנים המבשמים את חללן של הכנסיות לריחות הטשולנט וההרינג וטליתות הצמר המיוזעות הממלאים את בתי הכנסת שלנו, או לריחות טבק ההרחה, האמוניאק והעיטושים של מטה החונקים את האוויר הקדוש ביום הכיפורים?" 
 בהמשך הרומן מתברר כי כאשר כתב מילגרוים את ספרו האחרון בפולין הוא ניהל שם רומן עם אשת אקדמיה פולנית, ד"ר אלכסנדרה פאראדובסקי, ומת שם מוות פתאומי אחרי "שליבו לא עמד לו בשעת הֶרגל דבר" (עמ' 165). לאחר מותו מבקשת נעמי, אלמנתו בארץ, מאיש מחשבים, בשם איזידור, לפרוץ אל המייל שלו כדי לשחזר את הספר האחרון, שעל כתיבתו שקד בפולין. היא מופתעת לגלות תכתובת מיילים המעידה על בגידתו של מילגרוים בה עם אותה אשת אקדמיה פולנית. כנקמה על בגידתו היא מעבירה את כתב היד לאותו איש מחשבים, המפרסם את הספר בשם העט "איסי שבט הלוי",  ואף מנהלת עמו רומן קצר. לאחר מכן נעלם מחייה האיש ונעמי עוברת לגור בלונדון.
הסיפור הזוגי ברומן מסופר ברובו דרך נקודת מבטה של האלמנה, ועצם דיבובה גורם לה לבקוע מתוך הבועה, שהיתה נתונה בה בנישואיה, ולהפוך לפרפר חופשי. המסע הליניארי והכרונולוגי הוא מסע בנפש - האלמנה מתמודדת עם רגשות שונים המתעוררים בה לנוכח תקופת חייה עם הסופר עד למותו. המסע בזמן הוא המסע לאחר מותו של הסופר, מסע המתקדם קדימה וגם צועד מידי פעם לאחור ומביא אותה לעימות עם סוד אפל מעברו של המנוח ומעברה שלה. הסיום ברומן מוכיח כי המסע היה מועיל מבחינתה, שכן הוא פענח את הסודות, שהכבידו עליה והפריעו לה להמשיך את חייה - סוד הבגידות (של שני בני הזוג בחייהם המשותפים ולאחר מות הסופר), סוד הפלגיאט וסוד הילדה האוטיסטית המוסתרת במוסד.

אין תגובות:

פרסום תגובה