יום רביעי, 19 ביוני 2019

על ספרו של דויד גרוסמן, אתי החיים משחק הרבה

ד"ר צביה רחימי שפרן

הוצאת הקיבוץ המאוחד

על: דויד גרוסמן, אתי החיים משחק הרבה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, בני ברק תשע״ט 2019

לא רבים המקרים בחיים, אשר בהם שלושה דורות סבתא, אמא ובת יכולות לשוחח על קורות חייהן. סבתא כבר הגיעה לגיל 90, הנכדה כבר בשנות ה30 לחייה והאם בשנות החמישים המאוחרות לחייה. לכבוד יום הולדתה ה 90 של הסבתא מחליטה הנכדה לערוך סרט על חייה ואף לחזור למחוזות חייהן של האם והסבתא במהלך מלחמת העולם השנייה בקרואטיה.
את הסרט מצלמים הנכדה ואביה. סוד גדול עופף את כולם: הנסיעה, ההליכה בעקבות העבר, השתיקות, השיחות הקטועות – כל אלה אולי יצליחו לחשוף את הבלתי ידוע, אך הנוכח אצל כל דמויות הספר. הנכדה מרגישה ננטשת על ידי אמה. האם מרגישה ננטשת על ידי אמה. סבתא אכן נטשה את בתה?! האם אכן נטשה את בתה!? אהבתה של סבתא את בעלה הראשון "שווה" את כל מסכת הייסורים שהיא עברה אישית ואשר היא גרמה לבתה?! מה קורה לאהבתו של הגבר היחיד החי בספר?!
כל גיבורי הספר הם גיבורים אומללים, שחוו אהבה, אך מרגישים שהאנשים הקרובים ביותר אליהם גרמו להם להעביר את חייהם כמסכת ייסורים אחת גדולה. 
כל זאת במעטפת של השפה העברית המשובשת של סבתא. למרות השיבושים הגדולים בשפה, מצליח גרוסמן, להציף את הקורא בתחושות רבגוניות, בתנודות רגשיות רבות, בתהיות, בהתפעמות, בהפתעות רבות, בעיקר בסוף הספר. גרוסמן, אשף השפה, מצליח לתעתע בקורא, לשמור על הסקרנות של הקורא ועל העניין שלו מהתחלת הספר ועד סופו. הנופים משתנים: מנופי אירופה המיוערים, היפים בעונות השנה השונים, ועד לפסיפס אנושי קשה יום, אכזרי, הנתון לשלטון אימים, המשמר גם ערכים כמו משפחתיות, הקרבה ואהבה ללא הבדלי דת. מנופי אירופה אל נופים גיאוגרפיים ואנושיים של הקיבוץ הישראלי, המכיל קורות חיים מורכבים של תושביו, על דורותיהם – המעברים קריאים ביותר.
בפרק התודות כותב גרוסמן:
"לפני למעלה מעשרים שנה סיפרה לי אווה לראשונה את סיפור חייה. מאז חזרה וסיפרה לי אותו שוב ושוב. ידידות עמוקה היתה בין אווה לביני, לא היה אפשר לא לאהוב אותה, ולא להשתאות לעוצמתה ולאנושיותה. וגם היה קשה, לפעמים, לא להתנפץ אל הנוקשות העקרונית וההרמטית שהיתה בה.
היא רצתה שאכתוב את הסיפור שלה, ואת הסיפור של בתה… אחת ממתנותיו היקרות של הספר הזה היתה לי ההיכרות עם בתה, טיאנה, עם חוכמת החיים והאופטימיות והאומץ שלה. שתיהן היו נדיבות די לתת לי את החופש המלא לספר את הסיפור אבל גם לדמיין ולהמציא אותו כפי שלא היה מעולם.
על כך – על חירות הדמיון וההמצאה – אני מודה להן מעומק לבי." (ע' 272 ) 
כמובן , כקוראים, לא נדע לעולם מה מציאות, מה דמיון ומה המצאה!! וטוב שכך!





















אין תגובות:

פרסום תגובה