וינייטת חסד ההוראה: מטעמים ערוכים

יצחק מאיר, סופר משורר והוגה דעות

הוראה היא לא רק אמנות. היא גם חסד. לעיתים נס.


הוראה היא אמנות. היא פגישה  אינטימית - מן הלטינית  intimus  , פנימי ביותר, קרוב ממעמקי הנפש - בין המלמד או המלמדת לבין הלומד או הלומדת, ולכן היא לעולם חד פעמית. כשם שפרצופיהם בני אדם שונים, כן דעותיהם שונות, ועד שנמצאת דעה של לומד התואמת דעה של מורה צריכים להתפלל. אפילו היא נמצאת, היא אינה שלימה, ומורה אמן מכיר נפשו של תלמידו ומתאים הוראתו כנגדה, ותלמיד המגלה בחושיו כי המורה שמולו הוא מי שייאלפנו בינה, יותר מידיעה, דעת, מכין עצמו ללכת לקראת מורו. אפילו במקום, כך דרכו של עולם, בו עומד מורה אחד מול תלמידים הרבה - והוא אמן והם תלמידים כשרים - נוצרת הפגישה האינטימית בשעה אחת כמה וכמה פעמים, לא מכוח מה שיוצא מפיו של הרב, אלא מכוח הקשר שהוא יודע לקשור עם כל אחד ואחד מתלמידיו, בהטעמה, במאור פנים, בסבלנות מודרגת, בדגשים אישיים, ביצירת נינוחות בתוך חבורה בה הוא מנהיג בלי שתלמידים ילכו אחריו בעיוורון הפוגע ביושבי קרנות וקהל שווקים ההולכים סומים אחרי מי שהמליך עצמו למלוך עליהם. הוראה היא  על כן לא רק אמנות. היא גם חסד. לעיתים נס. היא קשב מול קשב. מענה מול מענה.

היא מתחילה בהגדרת הנלמד. נלמד זה, מה הוא, אוסף  של מידע, כגון ירושלים לא נתחלקה לשבטים – עובדה!  או סעיף מעולם הדעת, כגון למה לא נתחלקה ירושלים לשבטים - משמעות, משוערת, הגויה, יצירתית!  אין כמעט שיתוף בין מלמד למלומד בהוראת מידע. בהוראה מיסוד הדעת, המורה והתלמיד שותפים. יש המגדיר את התורה הנלמדת כאוסף של הלכות עשה ולא תעשה מועיל, שיש בו מידה של הכרת תמרורי דרכים, תמרור 'עצור', תמרור 'פנה לימין', תמרור 'זהירות  ילדים בדרך', וכהנה, ויש המגדיר אותה שהיא כולה דרישה אחת, סוחפת, לעשיית הישר והטוב ,ואפילו אין תמרור אחד בדרך, הכרתה עושה את האדם למציב התמרורים שלא הוצבו. 

יש הרואה בנלמד פרוזה, כמעט רובוטית ועל פי מה שכך הוגדרה - כך תילמד, ויש המגדיר אותה כאמור בכתוב "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם  לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"א, י"ט). התורה כולה, על סיפורי הבריאה, עינויי מצרים, קריעת הים, מעמד הר סיני, העגל, המדבר, החוקים והמשפטים, אלה שבין אדם למקום ואלה שבין אדם לחברו שגם המה בין האדם למקום, הכל שירה. את אלה על משה ללמד, כאמור "וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" אבל 'וְלַמְּדָהּ' אומר אולי 'מה', אבל אינו אומר 'איך' ועל כן מוסיף הכתוב מיד "שִׂימָהּ בְּפִיהֶם". הבחירה בפועל מוארך, לא 'שִׂים אותה'  אלא 'שִׂימָהּ' השירי, אינו סגנוני כמו שההבדל בים הפואטי לפרוזאי איננו סגנוני אלא מהותי. האסוציאציה המידית לפסוק הראשון בפרשת משפטים," וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" ( שמות ל"א,  א') מעידה עדות שאי אפשר להזימה כי הבחירה ב 'שִׂימָהּ' היא בחירה מבוררת בפועל המגדיר את ההוראה. היא לא מרביצה. לא התלמידים רובצים ולא המורה מרביץ. הוא מניח. הוא נוטל דעת ושם אותו או בפיו של הלומד – על פי  ספר דברים, בְּפִיהֶם, או לפני הלומד על פי ספר  שמות, לִפְנֵיהֶם. 

 שרשי הפעלים הנשמעים זהים, אינם זהים כלל ועיקר. על 'בְּפִיהֶם' לומדים חכמי ישראל, "מניין שחייב אדם לשנות לתלמידיו עד שתהא סדורה בפיהם, שנאמר שימה בפיהם" (עירובין נ"ד, ב'). מתודה! אבחנה בין דיני ממונות, לדיני קרקעות, להלכות מועדים, למידות, לפלילים, וכהנה. אבחנה בתוך כל הלכה והלכה, בין סעיפיה  ובין הניואנסים החיבוריים תמיד.  המדרש מוציא את הפועל 'תָּשִׂים' מפשוטו ואומר כי עניינו  בסיפור יוסף ואחריו "וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם" (בראשית מ"ג,ל"א) ומכאן שהוראה צריכה להיות דומה לשולחן ערוך, כאמור במדרש לקח טוב על שמות, "ערכם לפניהם כשלחן ערוך, שנאמר, ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם ".

 רבי יוסף קארו השלים בשנת 1563 סמוך לעיר צפת, בבירייה, את כתיבת ספר ההלכות וקרא לו בהשראת המכילתא המצוטטת "שולחן ערוך" שהיה, על ארבעה טוריו, לסיכום המתודי המוסמך ביותר מאז נעילת ה'יד החזקה', 'משנה התורה' להרמב"ם, בקרב ישראל על כל פזורותיו. בהקדמה כותב רבי  יוסף קארו, "... כי בו- בחיבורו- ימצא ההוגה כל מיני מטעמים ערוכים בכל ושמורים סדורים וברורים". במשפט הקצר וברוך המשמעות בולטים הביטויים המציינים את המתודה, 'ערוכים', 'סדורים', 'ברורים'. בלעדיהם הופך המידע לדייסתי, אף לכאוטי, ואין ניתן להסיק ממנו מה החיבורים הלוגיים והרציונליים העושים אוסף של הלכות בודדות למשנה סדורה ממנה צריך ואפשר להרחיב לנושאים המחדשים עם הזמן המתהווה.  לצדם של ביטויים אלה מציינת ההקדמה גם את הביטויים 'מטעמים' כאומרת שלבד מן הפרוזה המתודית יש באסופת ההלכה גם שירה משיבת נפש, וגם את הביטוי 'שמורים' לאמור, כי ההלכות יונקות ממסורת ותיקה, והספר הוא בחינת משמרת למשמרת, וסמכותו מאושרת. גם זה מדרכי ההוראה היצירתית.

 מי שנטיית ליבו הייתה להבין את הביטוי "שִׂימָהּ בְּפִיהֶם " כאומרת שההוראה צריכה לדרוש מן הלומד להגיע לרמה גבוהה של ידיעה בעל פה, של יכולת ציטוט מקורות מדויק, של דקלום שירה מן הזיכרון, עלול להתאכזב. "שִׂימָהּ בְּפִיהֶם " נדרש כתביעה לידיעה רהוטה, לא לציטוט רהוט. "שִׂימָהּ בְּפִיהֶם " אינו פוסל את הידיעה בעל פה אולם אינו רואה בה מטרה. הוא מניח כי מי שמשנתו סדורה, ומוצא בה את תבניתה הארכיטקטונית, יגיע ממילא לידיעה של טקסטים בעל פה. בביטוי "עד שתהא סדורה בפיהם," הדגש הוא על 'סדורה', התוצאה היא 'בפיהם'. כדי שתהא "סדורה", אל לה להיות מכאנית. סדורה משמעו מובנת. סדורה משמעו תורה הניכרת מתוכנה, ממה שאומרים פסוקיה , לא רק מאמירת פסוקיה. 

מורה הוראה אמן שואף להכיר היכרות קרובה את כלי ההבנה האישיים בהם מצויד תלמידו. אם דבריו משולים כתקע, עליו למצוא את השקע הייחודי המתאים לו כדי שהמידע המוזרם ייקלט כדעת, יחצה את סף האינפורמציה ויעבור למרחב הפורמציה, בו הידיעה מעצבת את ההכרה בהעשירה אותה. במשנה תורה אומר הרמב"ם, " הרב שלימד ולא הבינו התלמידים לא יכעוס עליהם וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה, וכן לא יאמר התלמיד 'הבנתי', והוא לא הבין אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים, ואם כעס עליו רבו ורגז יאמר לו רבי תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה" (הלכות תלמוד תורה פרק ד' הלכה ד'). יש שינון, אבל לשם תכלית ההוראה, שיבינו התלמידים. לא ינוח המלמד עד שתלמידו יגלה בעצמו כי הוא מבין. לא יניח התלמיד למורו עד שיבין כי הוא הבין. 

אבל מה הוא להבין? להבין הוא לצלול ל "עומק ההלכה" . מי שאינו צולל לעומק ההלכה לא יבין לעולם מה אמרה תורת ישראל בפסוק ויקרא פרק י"ט פסוק י"ח, "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ  אֲנִי ה'",  ולא  יבין מה אמר הכתוב בפסוק בדברים פרק ו' פסוק ה', "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ  אֲנִי ה' ". אם "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ" הוא אינפורמציה בלבד, ידיעה כי הדבר אמור, מה מועילה ידיעה זאת? ידיעת קיומו של הפסוק  יכולה להתקיים בטנדו עם חוסר יכולת להעלות על הדעת מה היא אהבת רע, מה בדילמות הכרוכות בהבנת הפסוק, מה המשמעויות המעשיות הנגזרות ממנו, והוא בחינת אף על פי שלמד, עדיין לא למד להבין. כיוצא בזה, מי שמעלה על הדעת שאהבת האלוהים היא כאהבת אדם לחברו, לא ירד לעומקה של אהבה זו, לא למד דבר אף על פי שהפסוק שגור על פיו. הרמב"ם מלמדנו, " האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר 'ואהבת את ה' אלהיך', ונאמר 'את ה' אלהיך תירא'. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול ... כמו שאמר דוד 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו', ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בעניין אהבה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם" (הלכות יסודי  פרק ב', הלכות א'-ב'). תכלית אהבת ה' היא להכיר מי שאמר והיה העולם! מידיעת הפסוק "וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת ה' אֱלֹהֶ֑יךָ" ועד לידיעה אהבה זו מה היא , פרוש המרחב הגדול של הוראה לשם הבנה. 

כל שאמרנו עד הנה בהוראה מיסוד "שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" , נשען על משנתו הפדגוגית של רבי עקיבא. מתמצית דבריו במסכת עירובין דף נ"ד, עמוד ב' " רבי עקיבא אומר: מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו - שנאמר ולמדה את בני ישראל. ומנין עד שתהא סדורה בפיהם - שנאמר שימה בפיהם", התפתחה ההבנה כי הוראה צריכה למתודה, וכי המתודה, השולחן ערוך, איננו רק יידע לשם יידע, אלא תנאי לידיעה לשם הבנה ודעת. 

אך באותה סוגיה עצמה בתלמודמתגלה הפן השני במשנתו הפדגוגית של רבי עקיבא. " ומניין שחייב להראות לו פנים - שנאמר וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם" (שם). דרשות הרבה דרשו חכמים על תיבה "לִפְנֵיהֶֽם". יש שאמרו כי ההדגש הוא על 'לִפְנֵיהֶֽם' ולא לפני מי שאינו מחויב באותם משפטים, או לפני מי שאינו תלמיד הגון והוא נוטל דבר מתוקן כדי להגיע לפורקן על ידי עיוותו, או 'לִפְנֵיהֶֽם' ולא לפני ההדיוטות כי כל פרשת ואלה המשפטים נאמרה לשבעים הזקנים המוסמכים והמשפט הוא לאלוהים ולהם ולא להדיוטות, קרי למי ששיש בידו כוח להטות המשפט לצרכיו אבל אינו מוסמך לדון. אבל חזקה עליו על רבי עקיבא שדרש תיבת 'לִפְנֵיהֶֽם' כאומרת "לפנים שלהם"  לתוך חדרי הלב. מורה אמן נדרש לגלות פנים, גם ללמד בפנים מאירות, גם לגלות מפניו של תלמידו איך הוא נאבק עם הנלמד ומשמעויותיו. הוא נקרא לעודד, ונקרא לקרא מתוך פני תלמידו מה ליבו של זה אומר. זה לא מתודה. זה לא סגנון. זאת הפגישה האינטימית, בלעדיה אין חיבור החסד בין המורה לבין התלמיד או התלמידה יכול להבשיל. 

המורה האמן הוא לא רק מורם של תינוקות בית רבן, של צעירים וצעירות. הוא גם מורה הוראה של אנשים ונשים  הלומדים כל ימי חייהם. לקטנים זוכה למדרש נאה על הפסוק "כְּבָשִׂ֥ים לִלְבוּשֶׁ֑ךָ וּמְחִ֥יר שָׂ֝דֶ֗ה עַתּוּדִֽים" (משלי כ"ז, כ"ו), "בשעה שתלמידין קטנים כבוש לפניהן", אומר התלמוד הירושלמי במסכת עבודה זרה ב',מ"א .כבוש מלשון 'כבוש נבואתך', אמור להם מה שהם מסוגלים לעכל, גם אם אתה מתעמת בתוכך עם רזי תורה, כבוש. אל יחלוק מורה ההוראה עם תלמידיו אלא מה שתלמידיו מסוגלים להבין הבנה רציונלית, אל יכסה אותם באדים של רזים מהם אינם יכולים לראות בעיניהם שלהם אלא ערפילים, אבל, " הגדילו ונעשו כעתודים גלה להם רזי תורה" , עשה את תלמידיך שותפים לרזים, לא כמטיף, לא כמי שהולך לפני הצאן ודורש מתלמידיו ללכת אחריו כצאן, אלא ראה כי התלמידים עצמם כבר נעשו עתודים, והם הולכים לצדך, והם ואתה מגלים בתוך כדי הילוך רזי תורה.

התשע"ח