וינייטת שקופים אטומים: חילול ה', קידוש ה'

יצחק מאיר, הוגה דעות סופר ומשורר

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם

אדם מצווה לעשות. ליצור. לשנות. להטביע חותם. יערות מוריקים בלעדיו. אבל שדות אינם פורחים אלא  אם כן הוא עושה. הים גואה, מביא חול לחופים, מכהה יבשות תהום מאליו, אבל אם אדם אינו עושה  ספינות סוגרים אותו הימים באייו. יער לא צריך לשותף בבריאה. שדות כן. ים  רועם במלואו לבדו, אבל בלא 'אז ישיר' אין בו פלא. השיר הוא שותף, כי בלא אדם ששר אין הבריאה כולה אלא מובן מאליו חסר מובן. 

מפליא לדרוש רבי יוסי המצוטט באבות דרבי נתן פרק כ"א כמי שאמר " רבי יוסי אומר "גדולה היא מלאכה, שלא שרתה שכינה על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר בשמות פרק כ"ה פסוק ח', 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' ". הנה העניק רבי יוסי  לתיבה 'וְעָשׂוּ ' משקל סגולי העולה על משקלו הסגולי של ' מִקְדָּשׁ '. אילולי 'עָ֥שׂוּ', לדברי רבי יוסי, לא היה מקדש בא לעולם. אפילו יש מקדש בשמים, בלא ' וְעָשׂוּ' - לא היה יורד ארצה, ואילולי ' וְעָשׂוּ ', לא הייתה השכינה שוכנת בתוכם. מאליה לא הייתה באה. לו חיכו לה בלי ' וְעָשׂוּ ' - לא הייתה אפילו מתמהמהת. היא לא הייתה זקוקה למשכן כדי לשכון. אבל ל 'וְעָ֥שׂוּ' נכספה מאוד.

 במישור של יום יום ' וְעָשׂוּ ', משמעו מלאכה המפרנסת את בעליה, עושה אותו בן חורין, סוככת עליו מהיות תלוי בחסדי שועים, משמרת אותו מהיות עבד. במישור זה אומר רבי יהודה על אתר, " גדולה היא מלאכה שכל מי שאינו עוסק במלאכה בני אדם משיחין בו. מנין איש פלוני אוכל? מנין הוא שותה"? בלשוננו, אם אינו מקיים  את עצמו, מי מקיימו? חינם? כקניין? כמשאב? כנשוא חסד ורחמים? כמדוכא להיות תמורה?

 ' וְעָשׂוּ ' לרבי יהודה הוא 'פרנסו את עצמכם, מכל מקום, בין אם אתם בעלי מלאכה בין אם אתם חכמים ומורי הוראה'.  "משיחין בו" איננו  אזהרה שמא יהיה הבטל ממלאכה נשוא רכילות, וייפגע. "משיחין בו" משמע הוא פוגע באחרים, גורם להם לאבד אמונם בו, וציבור מוכה אי אמון בנשואים מעם - ניתקים עוגניו. מי שיש לו די צרכו, ואינו עובד כל צרכו, ולא ירש ירושה, ויש לו מעמד  ושם  בין הבריות, גורם לחילול ה', לפי שהוא נחשד במיני חשדות הקשורים לעשיית ממון בלא דין, ולאבק עושק בלא משפט, ואם בארזים נופלת שלהבת, מיד ניצתים אזובי הקיר.

" כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת", כותב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה, פרק ג', הלכה י'. חילול ה' הוא שמשיחין בו. בהלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה י"א, מגדיר הרמב"ם בבהירות צוננת חילול ה'  הזה מה הוא, " ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינן עבירות הרי זה חילל את השם ,כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן". כיוצא בזה מלמדנו גם רבי מנחם בן שלמה למשפחת המאירי, ( 1249-1315 ) מבכירי חכמי פרובנס, " כל תלמיד חכם המביא עצמו לידי חשד, כגון שלוקח בהקפה במקום שאין רגילין בה, ועושה עצמו כשוכח כדי שלא יפרע, וכן שהוא פורש מדברי תורה להבלי הזמן ,הרי זה חילול השם וכל שכן כשהוא חשוד בעבירות עד שחבריו בושין משמועתו. וזהו שאמרו 'ואהבת את ה' אלהיך' - שיהא שם שמים מתאהב על ידיך" . 

המאירי מרחיב בהוראה זו מה שאמרו בתלמוד  על מי שתהה מה טיבה של העבירה המנויה כחילול ה' " היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אנא. אי שקילנא בישראל מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר" (יומא פ"ו,א'). 'כגון אנא', משמע כגון אני שאינני לוקח בשר בהקפה מן הטבח-הקצב לבל תרננה הבריות שאני מנצל מעמדי בתורה כדי לקבל בשר מתנת  חינם. אף על פי שהייתי משלם חובי ללא ספק, אני משלם מזומנים לאלתר. הלחישות, הנגרמות ואפשר למנוע אותן, הן חילול ה' גם כשהלחישות הן מופרחות. רש"י על אתר מוסיף כי נושא פנים הקונה בהקפה  עלול להחשב כמי שמאחר לפרוע, "וכשאני מאחר לפרוע הוא אומר שאני גזלן, ולמד ממני להיות מזלזל בגזל". 'הוא' זה הטבח, 'הוא' זה כל מי משהטבח חולק עימו רשמיו, 'הוא' זה הצבור. רש"י אינו מסתפק  בהוקעת עוון אובדן אמון הציבור. הוא מסמן חילול ה' כעוון המשחית את הציבור. במישור של יום יום, ציווי 'וְעָ֥שׂוּ' אינו תביעה שאדם יעשה מלאכה המקיימת את בעליה בלבד, אלא תביעה מוסרית, שאם אין אדם עומד בה, הוא מסכן את הציבור כולו.

במישור של " וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם." אין  ב וְעָשׂוּ ממד של מוסר אישי או ציבורי הנשען כולו על התובנה כי היחסים  החברתיים, בין אדם לאדם, או בין יחיד לרבים תלויים בעשייה, אלא ממד דתי, בין אדם למקום. קרבת אלוהים דורשת " וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ ,דגש על ' לִי' ! בנגרר אפשר לפרש תיבת 'לִ֖י' כאומרת, 'בעבורי', או 'לשימושי', או ,לתפארתי'. אבל כבר למדו חכמי ישראל מן הפסוק "צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר  לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (ויקרא כ"ד, ב') " אמר רבי שמואל בר נחמני: אליך - ולא לי, לא לאורה אני צריך". כיוצא בזה  על חלונות בבית המקדש שבנה שלמה מבואר  " וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטוּמִים " . (מלכים א פרק ו פסוק ד). רש"י מבאר " דרך כותל אבנים, כשעושים חלון מרחיבים אותו מבפנים, שמשפעים עובי הכותל מכל צד (עושים שיפוע,ליצור מעין משפך אור. י.מ.) כדי שלא יסתום עובי הכותל את האורה מלבוא לצדדים, אבל ההיכל היה קצר מבפנים ומרחיב והולך לצד חוץ, כדי שתהא אורה יוצא מהיכל שתאיר לעולם, כי לא לאורה אני צריך". 

ההקרנה של האור הייתה מן המקדש החוצה. לא שיש לאור המוקרן מבפנים השפעה מאירה פיזיקלית על אור החמה. מה שמקרין הוא הרעיון. האידיאה. התובנה כי אין למה שמביאים אל תוך המקדש כדי להעצים את תוקפו. מה שקובע, מה שמעמיק ומאדיר את משמעותו הוא מה שהמקדש מקרין החוצה. המביאים אליו קרבנות לבטא ולהוכיח נאמנות לה', אבל איןניכר ממעשיהם כי הושפעו מן ההקרנה  הקרנה המביאה לידי עשיית הישר והטוב, צפויים  להיחשף לתוכחתו של הנביא ישעיה  האומר כנגדם, " לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם ,יֹאמַר ה' , שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי" (שעיה א',י"א). הקרבנות אינם מקרינים מידות. המביא אותם מן החוץ כמי שבא לרצות את אדונו, חוטא בבנליזציה של המקדש. להפיכתו למוסד פולחני. יש רבים מספור כאלה. ייחודו  וערכו באים  לכלל ביטוי בפסוקים העוקבים של ישעיה " רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי  חִדְלוּ הָרֵעַ.  לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (שם ט"ז-י"ז) . זהו שקופים מבפנים החוצה, זהו האור המקרין מן התוך אל המרחב ועושה את המקדש למקדש, וזהו אטומים מבחוץ,  זהו הנעול מפני המאמץ להחדיר לתוך המקדש סימנים של אמונה שנתרוקנו מתוכנם ואינם שומרים אלא על ברם, משל הביאו רימון בקליפתו אחרי שרוקנו אותו מתוכנו. ( ראוי לציין כי לא הכל הסכימו על פרשנות הפסוק האניגמטי 'חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטוּמִים' שלא הובהר בכתוב. הנה כי כן  דון יצחק אברבנאל (1437– 1508) המפרש את התנ"ך ממקום גלותו באיטליה מושפע כנראה מן הארכיטקטורה בת זמנו מפרש " כי החלונות היו "נראים ובהירים בעצמם, והיו אטומים,כי לא היו פתוחים כי אם סתומים, להיותם מזכוכית שהוא דבר מקשיי מדובק ומתאחד יחד ונקראים בלעז וידריאד"ש- vitrage - וגם היום ינהגו בבניינים הגדולים לשום אותם בקירות הבתים". לדידו האידאה הייתה האסתטיקה, בהקשר לארכיטקטורה של חלונות  המקדש, לאו דווקא האתיקה). 

בין כך ובין כך, ההקרנה של המידות מן המקדש החוצה, אל תוך עולם עשיית החולין היום יומית  של בני אדם תלויה בעשייה. המקש אינו מקרין מאליו . 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם', משמעו וְשָׁכַנְתִּי  מותנה ב 'וְעָשׂוּ לִי', כדי שאשכון בתוכם, לא בתוך המקדש, אלא 'בְּתוֹכָם' , לשון רבים, בתוך בני ישראל. 'וְעָשׂוּ לִי', הווה אומר לשמי, לשם המצוות שציוויתי, לשם הנהגתי בעולם. ואו אז נוצרת תנועה דו סטרית. אם אני שוכן בתוכם, הם מקיימים "דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה", ואם הם מקיימים - חלונותיי הם שקופים מבפנים ומקרינים את שכינתי חוצה. אם אינם מקיימים, חלונותיי אטומים, וכל שמביאים לי אינו חודר.

 הרי הדברים ברורים. אמרם המלך שלמה בתפילת חנוכת בית המקדש שבנה " כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל-הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי". ( מלכים א',ח',כ"ז). הזיה שיש בה אפילו מידה של כפירה היא לחשוב כי בציווי " 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי " נתכוון הקדוש ברוך הוא לומר כי ישראל צריכים לצמצם מציאותו של 'הכל  יכול' , של מי שמלא כל הארץ כבודו לתוך בית שבנו לו בני האדם. אם אלוהים אינו שוכן בתוכם, מתרוקן בית מקדשו.

 המדרש בשמות רבא פרשה ב', מתמודד התמודדות מעוררת השתאות עם המחשה הנדונה. הוא בוחן את הפסוק האחרון  בחבקוק  פרק ב', "וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ  הַס מִפָּנָיו כָּל-הָאָרֶץ "  כאומר שבשעה שה'  מצוי כביכול בהיכל קדשו, בשעה שהבית עומד בבניינו, חרדה מפניו כל הארץ. ומה אם הבית עומד בחורבנו? " אמר רבי שמואל בר נחמן עד שלא חרב בית המקדש הייתה שכינה שורה בתוכו, שנאמר ה' בהיכל קדשו, ומשחרב בית המקדש  נסתלקה השכינה לשמים שנאמר בתהלים פרק ק"ג פסוק י"ט ' ה' בַּ֭שָּׁמַיִם הֵכִ֣ין כִּסְא֑וֹ " . חרב הבית, גלתה שכינה. להיכן גלתה? לשמים. נתייתמה ממנו  הארץ. חרב הבית. חרב העם. כך דעתו של רב שמואל בר נחמן.

 היא מקוממת דעתו של רבי אלעזר." לא זזה השכינה מתוך ההיכל" הוא אומר, שנאמר, 'וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל-הַיָּמִים'( דברי הימים ב', ז') אף על פי שהוא חרב הרי הוא בקדושתו" , בין בחורבנו בין ביישובו (כך גם על פי ר"י אלאשקר בפירושו על אבות פרק ו'). יש אומרים הובסו ישראל, חרב הבית - אין ממנו הקרנה. ה'ועשיתם הישר והטוב', גלה לשמים. ייבנה הבית, תשוב השכינה למשכנה. ויש אומרים, לא כי, השכינה הומה מתוך הבית בהבנותו ובחורבנו. היא צווחת משם 'וְעָשׂוּ לִי'! בבנייני ובחורבני. 

המתפלל 'שייבנה בית המקדש במהרה בימינו' , מתפלל 'יהיה רצון שכל שייעשה כאן על הארץ יהיה בחינת 'הישר והטוב'. בכל מישור. במישור בו 'וְעָשׂוּ לִי' הוא במישור של יום יום  בהם  מוטלת על האדם מלאכה המפרנסת את בעליה בכבוד,  זהירות מפני רינונים ולחישות המחללים שם שמים ברבים, ובמישור הערכי הכללי, 'וְעָשׂוּ לִי' הוא בחינת בניית מקדש בליבות בני האדם, בחינת התחברות לשכינה, גם בבניינו של הבית גם בחורבנו, כי אחר הכל " וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל-הַיָּמִים". 

זהו קידוש ה'.

ערב שבת פרשת תצוה התשע"ח