תחפושות של פלדה על עוצמה מחלידה: עוד מבט על פורים

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

Giovanni Andrea Sirani - Esther before Ahasuerus

לא הייתה בעולם של המאה החמישית שלפני הספירה ממלכה אדירה כממלכת פרס ומדי. כל המדינות הממוסדות, ממדינות הים התיכון שבמערב, בואכה מדינות הבלקן ועד לשלל מדינות עמק נהר האינדו שמקורותיו ברמת טיבט על גבולות אפגניסטן, נפל, וסין של היום, שועבדו ועבדו כבר את כורש הגדול שנפטר לבית עולמו בשנת 530 לפני הספירה, ארבעים ושש שנה לפני שאחשוורוש  המלך של המגילה עלה על כסא מלכותו שלו בשנת 486 לפני הספירה ומשל מֵהֹ֣דּוּ וְעַד־כּ֔וּשׁ על אותן שֶׁ֛בַע וְעֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָ֖ה מְדִינָֽה שקודמו הגדול הכניע לפניו (אסתר א',א'). בעיני כל מתבונן בימים ההם, הייתה הממלכה הזאת משולה כעולם כולו. למושל עצמו לא היה בכך ספק כלל. הוא היה מלך העולם. הצהרת כורש, התשתית היורידית לזיכיון ההיסטורי שהעניק אותו קיסר, הציוני בן אומות העולם הראשון בדברי הימים, ליהודים לבנות את בית המקדש בירושלים ולעלות שם בגופם אם ירצו, נפתחת בחתימה "כֹּה־אָמַ֞ר כּ֣וֹרֶשׁ׀ מֶ֣לֶךְ פָּרַ֗ס כָּל־מַמְלְכ֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ נָ֣תַן לִ֗י ה' אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם..." (דברי הימים ב' , ל"ו , כ"ג). חזקיה המלך, המצוטט גם על ידי ישעיה הנביא, פונה בתפילתו אל ה' אלוהים בתיבות, " .... אַתָּה־ה֤וּא הָֽאֱלֹהִים֙ לְבַדְּךָ֔ לְכֹ֖ל מַמְלְכ֣וֹת הָאָ֑רֶץ אַתָּ֣ה עָשִׂ֔יתָ אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת־הָאָֽרֶץ" (מלכים ב', י"ט,ט"ו). עושה השמים בכבודו ובעצמו, לא מחכיר, נותן, את ארצות העולם  כולו לגדול בני התמותה. הוא נותר למלוך למעלה וכורש למשול למטה, וככזה הוא חותם על מסמכי השלטון, ובעיני בריות תבל כולה ובעיניו, הוא כאֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם על הארץ , ואחשוורוש יורש. 

עוצמה כזאת אי אפשר היה לה לסדוק. לו אמר מישהו באותם ימים כי חולדות מטפוריות מכרסמות במסתרים חשוכים במערכות השלטון האבסולוטי ההוא וסופו קורס באדיר, היו כנראה מאשפזים אותו בכפיה. אבל לא היה הוגן אילו עשו כן, כי היו גם היו סימנים, מוכחשים כמובן, שאכן משהו הייה רקוב באותה דנמרק מגודלת. הנאמנות של השרים הייתה מפוקפקת. הם היו חשודים מעצם היותם שרים והקיפו אותם בסוכני חרש שכונו שֹּׁמְרֵ֣י הַסַּ֔ף. אלה סורסו לבל יפלו הם עצמם קורבן ליצריהם וימעלו מעל בארמון ובהרמון. הסיפור בשניים מהם בִּגְתָ֨ן וָתֶ֜רֶשׁ,  שביקשו "לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בַּמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵֽרֹשׁ" (שם,ב',כ"א), מעיד  כי הממלכה הייתה ערה שתככים קוראים תיגר על שלמותה. אין יודע אל נכון אם בגתן ותרש ביקשו לִשְׁלֹ֣חַ יָ֔ד בלשון אחת של המקרא, כלומר לקשור קשר ולהרוג, או בלשון אחרת של המקרא כגון "...אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֣אכֶת רֵעֵ֑הוּ וְלָקַ֥ח בְּעָלָ֖יו וְלֹ֥א יְשַׁלֵּֽם" (שמות כ"ב,י') ובלשון חכמים משנאית "השולח יד בפקדון" (בבא מציעא ג',י"ב), כלומר לבצע מעילה מונומנטאלית, (ליצנים היו אומרים "מוני-מנטאלית"...). ההלשנות היו מקובלות. מרדכי יוכיח," וַיִּוָּדַ֤ע הַדָּבָר֙ לְמָרְדֳּכַ֔י וַיַּגֵּ֖ד לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה וַתֹּ֧אמֶר אֶסְתֵּ֛ר לַמֶּ֖לֶךְ בְּשֵׁ֥ם מָרְדֳּכָֽי" (שם,כ"ב), למרות שלקשר הזה שסוכל לא הייתה נגיעה כלל לענייני יהודים. השלטון העסיק שירותי ביטחון שחקרו במסתרים ונפרעו בגלוי כפי שהפסוק "וַיְבֻקַּ֤שׁ הַדָּבָר֙ וַיִּמָּצֵ֔א וַיִּתָּל֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם עַל־עֵ֑ץ וַיִּכָּתֵ֗ב בְּסֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ" (שם כ"ג) מעיד בלי מבוכה.

 תליות פומביות היו חלק מתרבות שלטונית ואולי גם מתרבות המונים שבאו או הובאו לצפות בהוצאות להורג. זרש המניפולטיבית, שהייתה כנראה מעורבת יותר ממה שמותר בענייני המדינה ועמדה בראש לשכת אוהבי בעלה, מציעה להמן "יַֽעֲשׂוּ־עֵץ֘ גָּבֹ֣הַּ חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּה֒ וּבַבֹּ֣קֶר אֱמֹ֣ר לַמֶּ֗לֶךְ וְיִתְל֤וּ אֶֽת־ מָרְדֳּכַי֙ עָלָ֔יו" (שם ה', י"ד). חמישים אמה זה גבוה באורך יוצא דופן. הצדק לדידה של זרש צריך היה לא רק להיעשות אלא גם להיראות לעיני המוני העם שיצבאו ביכר ההוצאה להורג. האירוניה לא איחרה להגיע. הצדק שיטה בה והיה לצדק פואטי, מקברי עד למאוד. בניה נתלו, גם הם בעסק גדול. מדינה המציגה לראווה תלייות לובשת ארשת כוחנות פלדתית. אבל כבר היא חלודה בתוכה. הסיפור הבן המדתי בו מצוטט המן כמי שאומר,  "אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִכָּתֵ֖ב לְאַבְּדָ֑ם וַעֲשֶׂ֨רֶת אֲלָפִ֜ים כִּכַּר־כֶּ֗סֶף אֶשְׁקוֹל֙ עַל־יְדֵי֙ עֹשֵׂ֣י הַמְּלָאכָ֔ה לְהָבִ֖יא אֶל־גִּנְזֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ" (שם,ג',ט'), מרים מסך על הקלות בה אפשר היה לבצע פשעים -  בחותם המלך- נגד האנושות באוכלוסיות אתניות שונות בממלכה חסרת הגבולות ההיא, בחסות האדישות הכללית לגורל השונה, ומי בבליל האומות ההוא לא היה שונה. המסך עולה גם על גילוי הלב  מעוקר העכבות בו דיברו המושלים זה עם זה על שוחד כאילו איננו אלא מנהג עשה, המיטיב עם הנותן - כי הוא שר, כפי שהוא מיטיב עם המקבל - כי הוא מלך, והכל, אבל הכל, מותר.

 גם האנטישמיות לשמה, אילו הבין האיש המצוי כי היא מוגלת השונא ולא פצעי השנוא, הייתה צריכה להיקרא ככתובת על קירות המלכות המזהירה מפני פריכותה. אנטישמיות משחיתה. שחיתות מרקיבה. מרדכי לא כרע ככל הכורעים הכנועים להמן. זקיפות הקומה הזאת הייתה התרסה. המן ראה בה השפלה שאין לה כפרה אלא בענישה אולטימטיבית,מוות! אולם, "... וַיִּ֣בֶז בְּעֵינָ֗יו לִשְׁלֹ֤חַ יָד֙ בְּמָרְדֳּכַ֣י לְבַדּ֔וֹ כִּֽי־הִגִּ֥ידוּ ל֖וֹ אֶת־עַ֣ם מָרְדֳּכָ֑י וַיְבַקֵּ֣שׁ הָמָ֗ן לְהַשְׁמִ֧יד אֶת־כָּל־ הַיְּהוּדִ֛ים”  (שם,ג',ו'). קלאסי. הרשל גרינשפן, נער יהודי בן 17 התנקש בדיפלומט הגרמני ארנסט פום ראט בפריז של ה 8 בנובמבר ,1938 וב 9-10, "ליל הבדולח", נפרעו הנאצים מיהודי ברלין ומינכן וגרמניה כולה ולא עצרו עד 1945. הרשל גרינשפן איננו מרדכי. אבל המן לא שינה את עורו ברצף של 2421 שנה! תרשומת השיחה בין המן לבין מלכו מוכיחה כי המן היה קורא שבוי של "הפרוטוקולים של זקני ציון". אי אפשר לטעות לא בסגנון ולא בתכנים, ולא בתיאור ההזוי של "סכנה היהודית". "יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ וְדָתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכָּל־עָ֗ם וְאֶת־דָּתֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם" (שם ג',ח'). במניין חטאי היהודים מנויה הקונספיראציה במקום הראשון. העם היהודי הוא אחד. פיזורו ופירודו אינם גורל אלא מזימה. עַם־אֶחָ֗ד הסתנן, על פי תכנית, ללב מתחמי כל עמי המלכות, למעשה כל עמי העולם, למשוך בעורמה בחוטי קיומם לתועלתו שלו. הפזורה היהודית היא אסטרטגיה. נשמע מוכר. דָתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכָּל־עָ֗ם. היהודי הוא הזר הנצחי.  האחר חסר התקנה. השונה המשונה. הוא לא ככל האדם, ואשם בכל צעדי ההגנה העצמית בהם נוקטים כל ילודי אישה מצויים ושפויים לבל תחתור  השונות של מיעוט זניח שכיבושיו אינם מוסברים אלא ככישוף וכמגיה, תחת קיומם. ידוע. וְאֶת־דָּתֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים. המדמה לנפשו כי הפגם ביהודים הוא הנאמנות הכפולה, נאמנות אחת לשני אדונים, אדוני השמים ואדוני המלוכה, ירשום נא לפניו כי זאת העמדת פנים . היא לא כפולה. היא אמונה אחת לאלוהים אחד. היהודים עושים שבת כדתם כשאין שבת בדתי המלך. הם בונים בתי כנסיות לדתם שאינם בתי תפילה והודיה כדת המלך. בשעת מבחן או מלחמה הם יתלכדו סביב בני דתם ולא ישרתו בחילות דתי המלך. אילו דיבר המן לטינית היה אומר עליהם על היהודים « perfidis Judaeis »,פרפידים, בוגדנים באלוהים ואדם. מקדם ומאז, אמרו המאמינים הקתולים ספוגי החמלה והרחמים וגדושי האמפתיה בכריעת ברך בתפילת יום השישי Oremus et pro perfidis Judaeis, "הבה נתפלל בעבור היהודים הפרפידים" וזרו שנאה בשם אלוהיהם בעולם. רק בשנת 1970 כפתה התקינות הבין דתית שינוי והאפיפיור פאולוס השישי תיקן לומר "הבה נתפלל בעבור היהודים אליהם דיבר האלוהים ראשונה". המן לא חיכה שנים הרבה כל כך, ובאותו יום שישי הוא לא היה בקהל.

 גם הטלת הפור לקבוע על פי המזל את יום השמדת היהודים הוא עדות לאנטישמיות זוחלת כנחשים. היהודים הם בני מוות כל יום, כל היום. עם זאת, מדינה צריכה להיערך לוגיסטית, להחליט על עיתוי. כשכל עיתוי בא בחשבון, בא הפור וקובע את החשבון. אנטישמיות, שכל הסבר רציונאלי אינו יכול לכסות על אי הרציונאליות האינהרנטית שלה, מדביקה את עובדיה ומחולליה ומצדיקיה בווירוס שהורס את המערכת החיסונית של מדינה, והיא נעשית חשופה ללחצים שאינם  בהכרח רק ממין האנטישמיות אבל בגינם היא מוכרעת למוט. גם האנטישמיות השלטונית הייתה סימן מוכחש לגורלה של הדנמרק המגודלת ההיא.

...והבזבזנות, הבזבזנות המופלגת, וההוללות, העמידו את המלך אחשוורוש בראש מדינה הדונוקרטית. בשנה השלישית למולכו עשה המלך "מִשְׁתֶּ֔ה לְכָל־שָׂרָ֖יו וַעֲבָדָ֑יו חֵ֣יל׀ פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י הַֽפַּרְתְּמִ֛ים וְשָׂרֵ֥י הַמְּדִינ֖וֹת לְפָנָֽיו. בְּהַרְאֹת֗וֹ אֶת־עֹ֙שֶׁר֙ כְּב֣וֹד מַלְכוּת֔וֹ וְאֶ֨ת־יְקָ֔ר תִּפְאֶ֖רֶת גְּדוּלָּת֑וֹ יָמִ֣ים רַבִּ֔ים שְׁמוֹנִ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם" (שם א',ג'-ד')! 'יש לי, אמר המלך, 'חצי שנה יום יום חג... שרי המדינות באו ממרחקים. באותם ימים, להגיע מהודו ומכוש, בפמליות ובשומרי ראש למסיבה שאסור היה להיעדר ממנה לא משום הלכות הדיפלומטיה וולא פחות מזה משום דיני פיקוח נפש, היה כרוך בהוצאה מפליגה שגולגלה מן הסתם על האוצר המלכותי. 'הסיבה למסיבה' לא הייתה היסטורית. היא הייתה ראווה כערך. זהב כמשקל סגולי מוסרי. יקר ותפארת גדולה כניצחון הרוח שבחומר. המלך היה מבושם גם באהבה גואה, דמוקרטית, מחוותית, לפשוטי העם. במלאות ימי החינגה  האין סופית  לאליטות השטיח האדום, "... עָשָׂ֣ה הַמֶּ֡לֶךְ לְכָל־הָעָ֣ם הַנִּמְצְאִים֩ בְּשׁוּשַׁ֨ן הַבִּירָ֜ה לְמִגָּ֧דוֹל וְעַד־קָטָ֛ן מִשְׁתֶּ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים..." (שם, ה'). לתוך שבעת הימים משולחי הרסן האלה נדחסו חוויות שוכרה ושחוק וזימה מפורהסת כתמצית ההשתוללות המלכותית של 180 יום. מי יכול היה לקום ולהתלונן על בזבזנות? לא נשמע עוד שקנקן יוקיע חבית... 

אחשוורוש הקדים בחמש מאות שנה את אוגוסטוס הקיסר הרומי שהעלה את'panem et circenses'   לחם וקרקסאות, או לחם ושעשועים בכלל, לדרגה של אסטרטגיה פוליטית, המאלחשת את הרגישות המוסרית של המוני העם באמצעות אינפוזיה לתוך העורקים של מנות בידור המוני והמשכיחות ממנו אפילו את תחושת הזמן. כל 'הדונוקרט' יודע כי אין מתכון  שלטוני יעיל יותר מאשר חלוקה, אפילו היא בלתי פרופורציונאלית באורח שערורייתי, של הריאליטי בין המקורבים למלכות לבין אוכלוסיות האומה. דומה היה  כי כל צורפי הזהב והכסף שבממלכה לא עסקו אלא ביצירת הכלים בהם זללו לשובעה וסבאו לשוכרה אורחי המלך בחצרות ארמונו וברחובות עירו לחגוג, לא מאורע, אלא את החגיגה כשלעצמה.

 השמירה המוקפדת על הפרדה מגדרית כהצהרת נאמנות מוחלטת לדיני הצניעות, והמתירנות חסרת העכבות, נתערבבו זו בזו. "גַּ֚ם וַשְׁתִּ֣י הַמַּלְכָּ֔ה עָשְׂתָ֖ה מִשְׁתֵּ֣ה נָשִׁ֑ים" (שם,א',ט'). גדרי ערווה מחייבים, אנשים מכאן ובראשם המלך, נשים מכאן ובראשן המלכה. אבל מה ששתו בארמון המלך שתו בארמון המלכה, והתרת הרסן שם לא נתהדקהכאן. "איהו בקרי,ואתתיה בבוציני" (מגילה י"ב,א'), אמרו חז"ל, שהתבוננו מרחוק במשתאות השניים, ,אלה בדלועים, הגברים, ואלה בקישואים, הנשים, אותו דבר, אותה לשון נקייה כפולה לזימה אחת. לא זו אף זו, "כְּט֥וֹב לֵב־הַמֶּ֖לֶךְ בַּיָּ֑יִן" אמר לשבעת הסריסים , משמר גדול לנשים הרבה, " ... לְ֠הָבִיא אֶת־וַשְׁתִּ֧י הַמַּלְכָּ֛ה לִפְנֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ בְּכֶ֣תֶר מַלְכ֑וּת לְהַרְא֨וֹת הָֽעַמִּ֤ים וְהַשָּׂרִים֙ אֶת־יָפְיָ֔הּ כִּֽי־טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה הִֽיא, וַתְּמָאֵ֞ן הַמַּלְכָּ֣ה וַשְׁתִּ֗י לָבוֹא֙ בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ... "( שם,י'- י"ב). מי שרוצה, רואה בסירובה של ושתי לחולל לפני אין ספור עיניהם החמדניות של שרי העמים ועוזריהם מחאה נועזת נגד החפצת האישה ומכתיר את ושתי כלוחמת זכויות הראויה למעמד של ראשונה במוחות. מי שרוצה, רואה בעצם ההזמנה הזאת את הביטוי הבוטה לציניות בה נשמרה ונרמסה הצניעות הפומבית עד שמי שחשש למסיבות מעורבות עשה, בכתרו ובשרביטו, את המדינה כולה למועדון חשפנות והוקיע ותלה את המורדת על העמוד.

 במלכות הזאת הוקצו אלפי תקנים לפקידים שחיפשו,ואיתרו, וראיינו, ומיינו בשבע ועשרים מדינה אין ספור נערות בתולות ויפות מראה כדי לבחור מתוכן את האחת שתישא חן וחסד בידי המלך שכל נשי הרמונותיו לא ידעו לנחם אותו באלמנותו מעלבון ומזעם. בפסוקים הקצרים והפרוטוקוליים מסתתרת אופרציה מדהימה של בחירת היפה במלכות העתידיות, בהשקעה דמיונית של משאבי כסף ולוגיסטיקה ובעסק פומבי גדול בו ידעו אוכלוסי ערים וכפרים בפלנטה הידועה כולה מה מחפשים, ואלו תכונות נדרשות ממועמדות. אם אמרו להן על מה, ולמה, ולאן, ואל מי, - אין יודע - אבל המועמדות באודישנים קורצי הבטחת האושר הגדול עלי אדמות האלה, ודאי העלו על הדעת מה שדעתן לא הייתה מעולם מעלה על דעתן, והכפר ידע, והעיר ידעה, והמדינה ידעה, ומתחת למעטה הבוץ והתכלת והארגמן של מלכות מהודרת להסליד, הממלכה כבר הייתה בקריסה. אפשר כמובן להימנע מהרהורים מפליגים מעין אלה ולהסתפק ברישום התיבה "אירוניה", מודגשת במידה ובצבע בשולי המגילה המדומיינת. חיפשו בכל העולם כולו וסוף דבר נמצאה הכוכבת, ה'איסתהר', הנערה הדסה, המהגרת היתומה היהודייה, סמוך סמוך, בשושן עצמה, שני צעדים מבית המלך האומלל עליו ועל אלפי פקידיו ודאי אמרו מלאכי מלך מלכי המלכים בשמים ששמו נעלה מהיות מוזכר בסיפור הגדול הזה, " דער מנטש טראכט, אונד גוט לאכט" - האדם דוחק והאלוהים צוחק- ו".... רֶ֣וַח וְהַצָּלָ֞ה יַעֲמ֤וֹד לַיְּהוּדִים֙ מִמָּק֣וֹם אַחֵ֔ר" (שם ד',י"ד). 

בין כך ובין כך, מדינה - שכך מושלת, וכך נוהלת, וכך מנשלת את המידות כדי כך לקרא דרור למוסר כפול, על רקע של ראוותנות בה רוקדת היוהרה על כל הגגות לשמחת ליבם של המונים מרוששים, - גוססת אף על פי שהיא תוססת למראה, מתה למרות  שעודנה מהלכת. אבל, מי ראה...?

שושן הייתה אחת מערי הבירה של אחשרוורוש. ארמון החורף נבנה בה. הייתה Ecbatane,בכתיב לטיני, בירת הקיץ המוזכרת בספר עזרא בארמית, "בְּאַחְמְתָ֗א בְּבִֽירְתָ֛א דִּ֛י בְּמָדַ֥י מְדִינְתָּ֖ה" (עזרא ו'ב') בה שכנו גם גנזי הממלכה כולה, הייתה בבל המעתירה, והייתה פרספוליס שנבנתה לתפארה עלי ידי כורש, בה הקים גם את 'אולם האומות' הנודע שפתחיו נפתחו לכל רוחות השמים כאילו מתוך הבירה מושל המלך על העולם כולו ושמו וכינויו כ"מלך ארבע קצוות הארץ" היה רשום מעל אחד מעמודיו בשלוש שפות משפות הממלכה האדירה. המלך ופמלייתו נדד  עם כל שריו ופמליותיהם שלהם עם עונות השנה מבירה לבירה מארמון לארמון. מותר להניח כי משום כך נרקמת העלילה הגדולה שבמגילה באות הקטנה כ' שבפסוק " בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם כְּשֶׁ֣בֶת׀ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ עַ֚ל כִּסֵּ֣א מַלְכוּת֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָֽה" (שם,א',ב'). כְּשֶׁ֣בֶת ולא בְּשֶׁ֣בֶת בב', הטבעי, המתאים לרוחה של הלשון אילו שושן הייתה הבירה הקבועה האחת בה ישב המלך בכל שנות מלכותו. אבל כיוון שנדד ארבע פעמים בשנה רומזת הכ' שהדברים התרחשו בפרק הזמן בו ישב המלך בארמון החורף. חכמינו זכרונם לברכה, שהיו ברוכים ברגישות לשונית מדעית וברגישות היסטורית רעיונית כאחת, הבחינו כי הכ'  של כְּשֶׁ֣בֶת דורשת הסבר מעבר להסבר הסיגנוני. כל כמה שהם ראו בה כ' של זמן, כ' של 'כאשר ישב אחשורוש בשושן, הם ראו בה של כ' שהיינו מכנים אותה  בלשוננו היום כ' של "כאילו". "אמר רבי יצחק, יצחק אומות העולם אין להם ישיבה", כלומר ישיבתם בארץ לעולם היא עראי. חלקו עליו רעיו מן הפסוק במגילת אסתר ואמרו לו, " והכתיב ' כְּשֶׁ֣בֶת הַמֶּ֣לֶךְ'! אמר להם 'בְּשֶׁ֣בֶת הַמֶּ֣לֶךְ' אין כתיב כאן אלא כְּשֶׁ֣בֶת הַמֶּ֣לֶךְ, ישיבה שאינה ישיבה, אבל ישיבתן של ישראל ישיבה" (אסתר רבא,א'). ראייה לאבחנת "כאילו" זאת, "כאילו ישבו", יכלו ליטול מן הפסוק "בְּשֶׁ֣בֶת יִ֠שְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּ֨וֹן וּבִבְנוֹתֶ֜יהָ" שבשופטים י"א,כ"ו, כמו גם מן הפסוק ביחזקאל ל"ח,י"ד, "... בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא בְּשֶׁ֨בֶת עַמִּ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל לָבֶ֖טַח, תֵּדָֽע". כל הרוצה לפרש דבריו של רבי יצחק כאומרים שאומות העולם ישיבתן בארץ ישראל אינה ישיבה של קבע ואינה מרשימה כישיבת בעלים לכל עתיד, יש לו על מה לסמוך, וכל הרוצה לפרש דבריו כאומרים שיש ממלכות הנראות כממלכות יציבות, איתנות, חזקות, שאין בעולם כוח שיכול למוטט אותן ולאמת השחיתות שפושה בהן ומלכות אי הצדק שהן ממשילות על יושביהן מחלידה את שלדי קיומן והן ממלכות היושבות "כאילו" וכבר הן חלולות, וגם ממלכת אחשוורוש הייתה ממלכת כְּשֶׁ֣בֶת הַמֶּ֣לֶךְ "כאילו חזקה", "כאילו" אדירה, "כאילו" אומניפוטנטית -  יש גם לו גם יש על מה לסמוך. כל הסימנים על כל קירותיה של פרס ומדי היו צריכים להעיד לפני כל מי שהיה פוקח עיניו כי היא ממלכת "כאילו",  מלכות כשֶׁ֣בֶת מחופשת לבְּשֶׁ֣בֶת.

 כשם שאחשוורוש טלטל עצמו מארמון לארמון כן טלטל עצמו שרו, המן, עימו, אולם יתכן כי גם נקט ביוזמות נסיעה אישיות שלא היו ידועות למלך. השנאה אינה מניחה את משוטיה לעולם ומסיעה אדם במים רבים לכל מקום בו היא יכולה לדוג במים עכורים. בהשראת פירושו של המלבי"ם, רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר (1809-1879), מקבלת השתדלותו האובססיבית של המן להשמיד את היהודים כולם תפנית מעוררת עניין. בפסוק שקטע ממנו כבר הזכרנו, אומר עזרא הסופר בארמית "בֵּאדַ֛יִן דָּרְיָ֥וֶשׁ מַלְכָּ֖א שָׂ֣ם טְעֵ֑ם וּבַקַּ֣רוּ׀ בְּבֵ֣ית סִפְרַיָּ֗א דִּ֧י גִנְזַיָּ֛א מְהַחֲתִ֥ין תַּמָּ֖ה בְּבָבֶֽל .וְהִשְׁתְּכַ֣ח בְּאַחְמְתָ֗א בְּבִֽירְתָ֛א דִּ֛י בְּמָדַ֥י מְדִינְתָּ֖ה מְגִלָּ֣ה חֲדָ֑ה וְכֵן־כְּתִ֥יב בְּגַוַּ֖הּ דִּכְרוֹנָֽה"  (עזרא ו',א'-ב') ובתרגום חופשי לעברית, "בעידן דריוש המלך, ניתנה פקודה לערוך ביקור בבית העקד בו מונחים גנזי מלכות בבל שבעיר אַחְמְתָ֗א אחת מבירות פרס ומדי ומצאו בה מגילה אחת וכן כתוב בה...", וכאן מפרטת הצהרת כורש כי 'היהודים רשאים לשוב לירושלים ולבנות בה את בית המקדש שהחריב נבוכדנצאר, ועל כל שרי פרס ונגידי פקידיה לעזור בידם ולקיימם למען יוכלו להתפלל בבית מקדשם לשלום המלך דריווש עצמו'. הצהרת כורש נחתמה בשנת 539 לפני הספירה והונחה למשמרת בגנזי המלך. היא מחייבת. היא מחייבת בימיה, וכל שלטון אחריה מחוייב בה על פי דין רציפות חלות החלטות מלכותיות קודמות. 55 שנים מאוחר יותר, מבקש המן לאבד את העם היהודי, אבל הוא יודע שיש באיזה ארכיב הצהרה הממבטיחה חסות לכותית והגנה יתירה על היהודים. אם תימצא - תיקרא, ותקשור את ידי המן. הוא יוצא בחשאי לפרספוליס שם הצהיר כורש הצהרתו מתוך הנחה כי ספר זיכרונות הימים של כורש מונח שם ,כדי להעלים את המגילה מבית גניזתה. כיוון שאין יותר גניזה בפרספפוליס, הוא יוצא לבבל. גם שם אין הוא מוצא דבר. הוא מגיע גם לאַחְמְתָ֗א, אבל שם, אף על פי שיש גניזה, כבר אין מגילה. היהודים הסירו אותה בשעה שיצאו על פי הכתוב בה לעלות לירושלים ושמרו אותה במקום אחר. בינתיים, בשושן, מרדכי אינו כורע ואינו משתחווה וכופה עליו על המן לקבל הכרעה לאלתר על ביצוע זממו. הוא חוזר כל עוד נשימתו בריאותיו לשושן לפגישה דחופה עם המלך. השוחד יעוור את עיני המגילה הנעלמה. בעשרת אלפים שקלי כסף יסיר המלך טבעתו והמן יחתום בה על הצהרה יצירתית משלו המתירה את דמם של היהודים המוגנים על פי הצהרת כורש, והחטא הנורא של השמדת עם ייעשה על פי חוק, כפי שג'נוסייד כבר יצא לדרך כאלפיים חמש מאות שנה מאוחר יותר, ושום מגילה לא הצילה את היהודים, "... וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם", לכל מלך, למלך שחתם ולמלך שלא חתם אבל ידע מי חתם ולא מיחה, ולמלך שלא ידע כי לא רצה לדעת. עד כאן בסיוע מעט דמיון. אבל,  " ויכול להיות כי המן האגגי שהיה המשנה האביד את המכתב הלז שהיה לטובת היהודים ולא נמצא בבבל, והיה מהשגחת ה' שנמצא בעיר הבירה שהיא עתה במדי", כותב המלב"ים סיפור שסופו שונה ממה שסופר למעלה, אבל זה כוחה של ההיסטוריה שהיא כותבת מה שהיה בשבעים לשון וסוף דבר היא מגיעה לאותו הווה ואינה מקפידה על בעלי אגדות שמציעים לבריות יותר מעובדות, ובלבד שלא יהלכו בין חוקרים כמעמידי פנים שלבשו מסכות היסטוריונים... 

סוף דבר הרדיפה וההצלה, הסיפור כי כל ממלכה מחלידה קרסה כשרוחות אפלות הטריפו אופקים וסערו בארץ לעקור את גזע האלון היהודי משורשו, הוא סיפור בלתי נשכח, סיפור שהיה מקדם וסיפור שהיה תמול שלשום וסיפור הכתוב כאזהרה גדולה על שלטי הדרכים ההולכות אל מחר, "... וִימֵ֞י הַפּוּרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה לֹ֤א יַֽעַבְרוּ֙ מִתּ֣וֹךְ הַיְּהוּדִ֔ים וְזִכְרָ֖ם לֹא־יָס֥וּף מִזַּרְעָֽם" (שם,ט',כ"ח).

ערב פרשת זכור התשע"ה, 25.02.2015