תפילת אסתר בתרגום השבעים למגילת אסתר

פרופ' יאיר זקוביץ ופרופ' אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית

אסתר ואחשורוש

שורה של פרטים הקשו על קבלתה של מגילת אסתר בקרב ציבור יהודי נורמטיבי: הסתרת האלהים, אי גילוי צער על הניתוק מן הארץ והעדר ביטוי לכמיהה לשוב אליה. המספר אינו מגלה מבוכה נוכח נישואי אסתר לגוי, ואף אינו מתחבט בשאלה אילו מאכלות (בלתי כשרים) אכלה אסתר בבית המלך ומה הגישו בסעודת המלך לכל תושבי שושן, והיהודים ביניהם.

אחת הדרכים להתמודד עם הקשיים הללו היא באמצעות פירושה ודרשתה של המגילה. הפירוש יכול להיות חיצוני למגילה, כפי שניתן לראות במדרשים השונים העוסקים במגילת אסתר, אך הוא יכול גם להפוך לחלק ממנה על ידי הרחבתה, השלמת פערים שבתוכה (אמיתיים או מדומים) בעזרת תוספות שיבהירו כי המגילה עולה בקנה אחד עם האמונות והדעות של היהדות הנורמטיבית. והנה, הגישה האחרונה ניכרת בכמה וכמה תוספות למגילת אסתר המצויות בתרגום השבעים למגילה, שאכן ניכר בהן כי הן יסודות משניים שאינם משתלבים היטב במגילה ולעיתים גם כופלים למרכיבים שונים שבמגילה המקורית.

כיוון שצר המצע מהשתרע נסתפק כאן בעיון בתפילתה של אסתר (התוספת הרביעית), הקודמת לסיפור על הופעתה של אסתר לפני אחשורוש (אסתר ה). התפילה מתנדנדת בין גילוי פחדה של אסתר מהופעתה בפני המלך, מבלי שנקראה אליו, לבין תחושת אחריות כלפי עמה. אסתר פותחת את דבריה בהשוואה בינה, המתפללת, ובין ה', יחידה מול יחיד, ומשווה לתפילה מימד היסטורי המדגיש את בחירת ישראל על ידי ה' בעבר. תפארת העבר ניצבת כניגוד חריף לחרפת ההווה, פרי חטאם של ישראל:

ועתה חטאנו לפניך ותתננו ביד אויבינו על עובדנו את אלהיהם. צדיק אתה ה'. ועתה לא די להם במרירות עבדותנו כי גם תקעו כפם בכף אליליהם [=כרתו ברית עמם] להפר מצוות פיך ולהשמיד את נחלתך ולסגור פי משבחיך ולחלל כבוד ביתך ומזבחך ולתת פתחון פה לגויים להאדיר את צדקות הבליהם ולהעריץ מלך בשר ודם לנצח. אל תתן ה' שבט מלכותך לאשר לא המה, ואל ישחקו לאידנו כי אם תן עצתם בראשם ושים את האיש אשר התגרה בנו למשל.

הפתיחה לתפילה, המדגישה את חסדי ה' מכאן ואת הכרת המתפללת בחטאיה מכאן, יש בה כדי לעורר את חסדו של ה' ונכונותו להושיע לפונה אליו בתפילה. אסתר מצדיקה את האלוהים ורואה את הגויים כמטה זעמו, אלא שהם ביקשו להרחיק לכת, מעבר לכוונתו. החטא שזוקפת אסתר לעמה הוא חטא האלילות, הוא החטא שבעטיו נגזרה גלות על ישראל לפי ספר מלכים, וראו דברים דומים בנאום הסיכום לתולדות ממלכת ישראל (מלכים-ב יז, י-טז). חלקה הראשון, הכללי, של תפילת אסתר מסתיים ברמז ראשון לאירועי המגילה, לרשעותו של המן ("שים את האיש אשר התגרה בנו למשל").

רק בחלקה השני של התפילה מבקשת אסתר על עצמה: שה‘ יתן בפיה ”מענה לשון לפני הארי“ ושיהפוך את לבו ”לשנוא את לוחמנו“, ואז עוברת לומר דברים שיש בהם כדי להקהות את הקשיים העולים למקרא הנוסח העברי של המגילה: "אתה ה' יודע כל ותדע כי שנאתי כבוד מרעים ואתעב משכב ערל וכל נכרי". קשה לדעת מדברים אלה אם הצליחה אסתר להימנע ממשכב עם המלך, בגלל האיסור על נישואי תערובת (ראו דברים ז, ג-ד; עזרא י, ב; נחמיה יג, כג-כז), אם לאו. אך גם אם שכבה עמו, לא היה הדבר לרצון לה, ועשתה זאת רק כדי למלא את חלקה בתוכנית האלוהית לישועת ישראל. ולא רק משכב עם המלך תיעב לבה: "אתה תדע צרתי כי תעב אתעב את אות הגאון אשר על ראשי [=הוא הכתר] ביום הראותי אתעבנו כבגד עידים ולא אשאנו בימי מנוחתי". נפש אסתר מואסת בכתר המלכות אשר משול בעיניה ל"בגד עידים", בגד מלוכלך בדם נידה (ראו ישעיה סד, ה: "ונהי כטמא כולנו וכבגד עידים כל צדקותינו"). כשאין היא חייבת בטקסי החצר ונימוסיו היא ממהרת להסיר מעליה את סמלי המלכות.

ופתרון לבעיה נוספת: האם אכלה אסתר ממאכלי הארמון? על כך משיבה היא: "אף לא אכלה אמתך משולחן המן [ושמא הנוסח הנכון הוא: "משולחן המלך"] ואת משתה המלך לא כבדתי ויין נסכו [ראו דברים לב, לח] לא שתיתי". וזאת, בניגוד לרושם העולה מקריאת אסתר ב, ט: "ותיטב הנערה בעיניו ותשא חסד לפניו ויבהל את תמרוקיה ואת מנותה לתת לה...", ואף בניגוד להנחת הקורא כי במשתאותיה שערכה היא למלך והמן שתתה היא עמם (ה, ד ואילך; ובמיוחד ז, א: "ויבוא המלך והמן לשתות עם אסתר המלכה"), אך בהתאם למסופר על דניאל ורעיו, אשר אכלו בבית המלך הזר רק זרעונים ושתו רק מים (א, ח ואילך) וכן בהתאם למסופר על יהודית שלקחה עמה מאכלות כשרים למחנה הולופרנס. אל ההימנעות מחטא נלווים רגשות המעידים כי היא כשבויה בארמון, מלכה כנגד רצונה: "אף לא שמחה אמתך למן היום אשר העבירוני הלום ועד עתה כי אם בך ה' אלהי אברהם". תנו דעתכם לכך שלדבריה היתה אסתר פאסיבית לחלוטין בפרשת התמלכותה; לא מרצונה הגיעה לארמון, והיא הועברה לשם שלא על דעתה.

הכתוב המסיים את תפילתה של אסתר שב ומחבר את שני חלקי התפילה, בין הקריאה לישועת הרבים לבין הפנייה לישועתה שלה: "ה' האדיר על הכל שמע קול אובדי תקוה והצילנו מכף שוקדי אוון והצילה לי מפחדי" – הוא הפחד להתייצב בפני אחשורוש מבלי שנקראה אליו. יש בדברים אלו חזרה אל פתיחת התוספת: "גם אסתר המלכה נסה לעזרת אלוהים כי אימת מות אחזתה", וקישור אל התוספת הבאה, הופעתה בפני המלך, השבה ומזכירה את יראתה: "והיא מזהירה במלוא יפעתה ופניה מאירים כמפיקים אהבה אך לבה יחיל מפחד", וכן בהמשך, בדבריה אליו: "ראיתיך אדוני כראות מלאך אלוהים ויחרד לבי מאימת כבודך".

תפילת אסתר (ואף שאר התוספות שבהן לא דנו) מחזקים את אופיו הדתי-מקראי של הספר, כאילו מבקשים להחזיר אותו אל לב הקונצנזוס, אל קהל כתבי הקודש של עם ישראל. הקורא את מגילת אסתר בתרגום השבעים זוכה לקרוא יצירה השונה עד מאוד מן המגילה כהופעתה בתנ"ך העברי.

*הטכסט על פי: תוספות למגילת אסתר, בתרגום מ' שטיין, במהדורת הספרים החיצוניים של א' כהנא, א, תל אביב 1956.

*תקציר מתוך: גם כך לא כתוב בתנ“ך, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב 2009