יום שלישי, 15 במרץ 2016

המן היה זריז וידע לעוץ למלך מה שהמלך אהב לשמוע - פנטזיה פרשנית לחג הפורים

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

אשרינו שיש לנו ימי פורים בהם אנו משתחררים מאימת ההומור הפוגעני והפוצע שפושה בארץ והמשאיר יותר פצועים בשולי הדרך מאשר חבורות של "אז יימלא שחוק פינו" ההולכות או השבות שמחות וטובות לב מי לסעודה ומי מסעודה. נהגו בישראל לשעשע באותן סעודות את הנוכחים  בדברי תורת פורים, למדנות עשויה היטב אך מופרכת מעיקרה כגון "שלושה שאכלו כאחת חייבין לזמן" (ברכות ז',משנה א') ומעתה מה דינו של אחד שאכל כשלושה? יזמן פעם, פעמיים, שלש? התשובות לקושיה זאת מרובות, נפסח על כולן, כי לא נאמרה אלא לאות שמימים ימימה התירו בפורים להתחייך אגב עיון במסורות ישראל. ברוח זאת, נתחייך גם אנו בסעודה המונחת לפנינו ונרהיב עוז להציע היבטים שאם אין להם ראיה חותכת יש בהם בת שחוק נוחה גם למציעיה  גם לשומעיה,  וכלם בחינת דרוש וקבל שכר (shechar).


המן
 נפתח בעיקר. המגלה היא סיפור של תבוסת "צורר היהודים" בידי "איש יהודי", נפילת המן, נסיקת מרדכי. צורר היהודים שבמגילה הוא צאצא של עמלק. היום היינו אומרים, אנטישמי מלידה. אבותיו אשפי הלוחמה הליסטימית זינבו באבותיהם של יהודי שושן שהתנהלו במדבר לאים עוד מעבדות במצרים ומחציית ים סוף. ישראל למדו שם שיש מלחמות בעולם שמנצחים אותן בידיים ריקות הפרושות לשמים  ושיש בעולם חרבות שלופות שאינן יכולות ללחש ולתפילה ומאז גם למדו שיש מלחמה מדור דור בעולם, בין אלוהי הנבואה לבין הקוראים עליו תיגר בשם איזו תובנה חסינה לביקורת כי הצדק שהוא לעולם יחסי לא בא לעולם אלא כדי לבלום את החופש היצירתי המוחלט. שאול, ראש וראשון למלכי עמו, בן שבט בנימין, הדל בשבטי ישראל, נקלע למלחמה חוזרת באגג. במסורת בית אבותיו שרדו תיבות הברכה שבירך יעקב את הצעיר בבניו , "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל" (בראשית מ"ט, כ"ז), היו לו למעין צוואה והבטחה אלוהית. הוא היה ער לעובדה כי גם בבית אגג זכרו את הפסוק והכריעו לקרא בו כאילו נאמר בו את בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף והוא חש שאף על פי שהוא הדל בשבטי ישראל, והאגגי הוא העז בזאבי הערבות, הוא נועד להיות משכמו ומעלה בקרב וההכרע של הפסוק הוא בִּנְיָמִין את זְאֵב יִטְרָף. ואכן, הוא  ניצח במלחמה, אך רחמיו נכמרו על המלך המובס, ונדיב בניצחונו, הוא קיים אותו, ולזעמו של הרואה למרחוק, שמואל השופט-הנביא, הניחה חמלתו את היסוד למלחמות ישראל - עמלק עוד ועוד. אגג העמלקי, שלחם על פי גזירת 'מדור דור' בשאול אמנם  הובס, אך שרדו אחריו לתוך דברי הימים צאצאים עמלקים, בהם המן וזרש אשתו ובניו העשרה שמרדכי, נין ונכד לבית קיש, בסיועה של אסתר בת אביחיל, העביר אותם מן העולם. במגילה. מחוץ למגילה, צריכים אנו לשבח  ולהודות כי עדיין יד הקדוש ברוך  הוא  רתוקה בשבועה  על כס יה,....
 המן היה כנראה אחד מזייפניו המוכשרים והמצליחים של הפרוטוקולים של זקני ציון, המאגדים בתוכם שנאה ואיבה המסרבות לדעוך. המלך אחשורוש, שמלך מהודו שבקצה העולם ועד כוש שבקצה השני, הקדיש את שלוש שנות מלכותו הראשונות להכנת משתה שלא היה כמוהו לראווה, ואמנם "בִּשְׁנַ֤ת שָׁלוֹשׁ֙ לְמָלְכ֔וֹ עָשָׂ֣ה מִשְׁתֶּ֔ה לְכָל־שָׂרָ֖יו וַעֲבָדָ֑יו חֵ֣יל׀ פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י הַֽפַּרְתְּמִ֛ים וְשָׂרֵ֥י הַמְּדִינ֖וֹת לְפָנָֽיו" (אסתר א',ב'). חושיו היו חדים. הוא הבין כי הדרך היותר יעילה  להדק קונפדרציה בת שבע ועשרים  ומאה מדינה, שכל אחת מדברת בלשונה, ונוהגת על פי מנהגי מייסדיה, ועניינה של המדינה האחת בה הוא לעולם בניגוד אינטרסים לענייני כל מדינה אחרת, למעצמה  מאוחדת וצייתנית אחת, היא להדהים את הכל בעושר המופלג של מלכם האחד, בחיר כל האלים שאינם מבזבזים לא כסף ולא זהב אלא על תקיפי עולם וכל המהרהר אחריהם כאילו מהרהר אחר אלוהיהם הקנאים. לכן, כאסטרטגיה, לא בלי יוהרה, או ראוותנות אדנותית, או חמדת התענוגות, אך בראש ובראשונה מתוך הבנה מחושבת היטב כי הכסף הוא הארגומנט הכי משכנע אנשים להשתעבד, הטיל מורא על כלל מדינותיו  "בְּהַרְאֹת֗וֹ אֶת־עֹ֙שֶׁר֙ כְּב֣וֹד מַלְכוּת֔וֹ וְאֶ֨ת־יְקָ֔ר תִּפְאֶ֖רֶת גְּדוּלָּת֑וֹ יָמִ֣ים רַבִּ֔ים שְׁמוֹנִ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם" (אסתר א',ג',ד').
 המן היה הזריז בשריו. הוא ידע לעוץ למלך מה שהמלך אהב לשמוע. לא חסרו סקנדלים אישיים בחצר המלך, כגון גירושיה המתוקשרים של ושתי המלכה, ואחשורוש שנתיירא פן רכילויות צדקניות ישימו לאל את השקעתו בממון, שמע את המן לוחש על אוזנו כי סקנדלים הם לרועץ לחלשים אבל ברכת שמים לשועים, ועל כן כנגד סקנדל הגירושין, צריך לאזן בסקנדל גדול יותר, סקס בלשון המיובאת מאומות העולם, או בלשון פתוחה ובלתי מכובסת, "יְבַקְשׁ֥וּ לַמֶּ֛לֶךְ נְעָר֥וֹת בְּתוּל֖וֹת טוֹב֥וֹת מַרְאֶֽה" (שם, ב',ב'). המקיאווליסט חבר לגדול זקני ציון. המקיאווליסט הציע סקס, זקן ציון הציע קסנופוביה. אין כצירוף הזה   להבטיח שלטונו של  מלך המספק אותו בנדיבות להמון קרתני.
 המלך שמע, ומיהר לתגמל את הציני בשריו בשכר תובנותיו ההגיוניות כל כך. "שוטה" אמר לליבו, "איך לא העליתי זאת על הדעת בעצמי...". "אַחַ֣ר׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה גִּדַּל֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֜וֹשׁ אֶת־הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י וַֽיְנַשְּׂאֵ֑הוּ וַיָּ֙שֶׂם֙ אֶת־ כִּסְא֔וֹ מֵעַ֕ל כָּל־הַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ" (שם ג' א').  לא יצא שעה קלה וכב הסדיר לעצמו השר השאפתני אודישן פרטי אצל מלכו, ודיבר עלשבחי איתור האוייב המשותף כעל נוסחה  שלטונית מנצחת. 
הוא אמר בתמצית מה שפרוטוקולים אמרו בהרחבה, "... יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ וְדָתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכָּל־עָ֗ם וְאֶת־דָּתֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם" (אסתר ג',ח'). א' עַם־אֶחָ֗ד, אין אומה בעולם הדומה לה. היהודים במין האנושי הם קטגוריה שלימה לעצמה. הם נראים, גם זה לא, ככל אדם, אבל אין עוד אדם כמותם. הם "...אֶחָ֑ד בְּהִמּ֥וֹל לָ֙נוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר" (בראשית ל"ד,כ"ב) , הם אומרים על אלוהיהם הניכר בפיהם בלשון רבים, "... ה' אֱלֹהֵ֖ינוּ ה' אֶחָֽד" (דברים ו',ד')  והאלוהים, שהוא על פי אמונתם אדון כל הלשונות וכל העמים אומר עליהם, " וּמִ֤י כְעַמְּךָ֙ כְּיִשְׂרָאֵ֔ל גּ֥וֹי אֶחָ֖ד בָּאָ֑רֶץ" (שמואל ב', ז',כ"ג). אֶחָֽד מעין זה הוא קריאת תיגר על כל מה שאיננו אחד- וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם! 
ב' " מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים" , הדגש הוא כמובן 'בין העמים'. בסדקים שבין העמים. הוא מפוזר כדי לחתור. הוא מפורד, כדי להתאים את הגרורות שהוא שולח לכלל האומות לכל אומה ואומה על פי אורחה וטיבעה. לא כשם שמושכים בחוטים במלכות אחת מושכים בחוטים במלכות אחרת. באחת מושכים בארמונות. באחרת מושכים בכיכרות. בכולן מושכים בממון- וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם!
 בנוסף למאפיינים האלה, דָתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכָּל־עָ֗ם, לא רק שחוקיהם אינם כחוקי המדינה, אלא הם מקבלים כעיקרון שכל שהוא 'חוקת הגוי', אינו יכול להיות חוקם, כל שמותר בכל עם הוא אסור אצלם, ומה שכשר בעינינו הוא תועבה בעיניהם. אנחנו התשליל עליו הם בונים את תמונת היותם! הם תובעים מן המלכויות לכבד את ימי חגיהם שאינם לעולם כימי חגנו שלנו, אבל אין ליבם ופיהם שווים, לך הם אומרים כי נצטווו על המועדים אך לאמת "... העם הזה מאבדים ממונם בשה"י  פה"י ,שבת היום, פסח היום" ( על פי מגילה י""ג, א').  הם מנצלים את המועדות כדי להיבטל מכל מלאכה, הם פרזיטים, לא יצרנים, מוציאים יותר משם מכניסים- וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם! 
ועוד זאת, וְאֶת־דָּתֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים, את שלהם הם עושים ולו רק כדי להיבדל מכל עם, ואת שלנו, "אין משמרים, לא קלנדס, (ראשי חדשים, calendae) ולא סטרנילא,( Saturnalia,המשובח שבחגי האלים בו התירו אפילו הימורים בעמים בהם העמים היו אסורים, חג בו מותר היה להפיל פור...)  ומבזים מועדיך" (מדרש רבא),  לא רק מועדיך שלך, כגון חג הנורוז, חג יום השוויון המקודש בין יום ולילה האביבי,  אלא מועדים של כל העמים, של כל הדתות, בכל הזמנים, וביום בו כל העולם כולו חוגג -הם מתענים, וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם! 
כיוון שהזכיר את הסטורנליא, יום בו התירו להפיל גורלות, ואת ביזוי חגי המדינה, עלה בדעתו כי סילוק היהודים מן הממלכה אותה הם משפילים בליבם בסתר עד בלי די, ובגלוי עד כמה שאפר בלי להסתכן יותר מדי, לקבוע את יום התבוסה של היהודים ביום חג על פי אמונתו, לשמחה עממית, לשיסוי הרחוב ביהודים כמין בידור המוני, כתוספת חנגה לחגה. איזה יום? איך יבחר? תלוי בגורל. 
כל יום חג היה מתאים להשמיד יהודים, אבל יבוא הפור וייפול על היום הנראה לו, לבל תהיה קנאה בין חג לחג, ולא ירבו המפרשים למה בקלנדס ולא בסטורנליה, למה לא בחול ששפיכות דם יהודים יקדש אותו כיום חג חדש. זה נשמע פתולוגי.  המן שהדיח את מלכו לחתום בטבעת על צוו השמדת היהודים בניסן, יכול היה לצאת מארמון מלכו ולשחרר את סרדיוטי המוות מיד. מי היה עוצר בעדו? הוא לא היה זקוק לא לזמן ולא להיערכות ולהכנות. להיפך, הרי הדת ניתנה בשושן הבירה מיד, בניסן, תוך ציון תאריך שיחול רק כעבור כמעט שנה, באמצע אדר, ובמשך חודשים אלה צריך היה האיש לדעת כי היהודים שדמם הותר למחר, יגנו על עצמם כבר מהיום. אבל מה שהעויינות עושה לבינה, אין הבינה יודעת לעשות לעויינות, והטלת הפור לקביעת יום חג של פרס ומדי להשמיד בו את יהודיה היה בו קסם, רעיון  טעון פיתוי מוזמן. 
בנוסף, לבד מן הקסם, יצרה ההשהייה גם טריטוריה של זמן בה אפשר היה לשסות ביהודים עוד ועוד, וליצור מהות פורקנית המתפרצת באיתנות תאוותנית ביום אותו קבע הגורל, רחוק ככל האפשר, כדי שעוצמת הסיפוק מהתפרקות האיבה יהיה גדול ככל האפשר.
 המחשבה הזאת הילכה קסם על הקוביוסטוס המן. מחד רצה את הכרעת הגורל, מאידך, רצה ככל רב מהמרים, כי שולחנו ינצח תמיד. הוא היה נחוש שהפול שייפול - ייפול על המאוחר בחגים, יבטיח את מירב הזמן בין הדת שניתנה בשושן לבין הפוגרום שהותר הלכה למעשה בממלכה כולה. לו הטיל רק פור ונכנע לפסיקתו היה החג נקרא "פור" אבל לא, כל אימת שהפור נפל קרוב מדי, הוא הטיל עוד פור, ואחרי פור זה השני - עוד פור ועוד פור עד שרק 'במקרה', בבחירת הגורל האוטונומית כביכול, נפל הפור האחרון על החג האחרון, ומי שתמה מדוע לא נקרא החג "פור" אלא "פורים" ברבים, יודע מעתה מה עלה בגורל....
אחרי שכתב ההרשאה הזה כבר היה מנוסח כולו, נזכר לפתע המן הפרגמטיסט כי בסוף סיסמת "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף" אותה קרא כאמור כאומרת שהוא, הזאב, יטרוף את בנימין, כתובה הנבואה או הציווי  " בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל" ומיד הוסיף ל לְהַשְׁמִ֡יד לַהֲרֹ֣ג וּלְאַבֵּ֣ד אֶת־כָּל־הַ֠יְּהוּדִים את מה שלפתע נזכר " וּשְׁלָלָ֖ם לָבֽוֹז" (שם) ! סגנונית  אפשר היה לחשוב על מיקום יאה יותר וספרותי יותר להוראה אחרונה זאת. אבל עניינית, בעולם בו יש עוד יהודים ובעולם בו למפרע כבר אין יהודים, אפשר תמיד לומר כי כל שהיה בידיהם מעולם, כל עושרם- אם היו אמידים, כל רכושם- אם היו שועים, כל כליהם בבתיהם ובבתי הכנסיות שלהם- אם נמנו עם המתנאים בכסף ובזהב - כל אלה לא היו אלא שְׁלָלָ֖ם, גניבות, פרי שוד אומות ועמים בכל דור,  וגזלת יהודים אינה אלא מצוות עשה של השבת אבדה גזולה לבעליה. ואיך יודעים מי היו בעליה? יודעים. מי שבוזז אחרון  שלל יהודים הוא בעליה הראשון של  הגזלה. כך כדאי. וכך, כיוון שכך כדאי, נכון וישר גם ההיגיון וכדאי....

ערב שבת פקודי התשע"ו




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה