וינייטת יתר שהיה ליתרו: ממדין ללשכת הגזית

יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר

וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע

המשטר הטוטליטרי הפרעוני היה אוטופיה. הוא האמין במצרים נקיה מיהודים. הזרים האולטימטיביים האלה, קראו מעצם היותם, תיגר על ההזיה הלאומנית המצרית שראתה את עצמה עליונה על פני אומות אחרות, כולן אויבות, נחותות. היהודים היו ה'אחר שבפנים'. זיקתם הגנטית ליוסף, העבד שעלה באורח מפתיע, כנראה מאגי, לגדולה, וניחן בעורמה שלא מעלמא הדין שאפשרה לו לנצל רעב אותו ניבא כדי לקנות את  אדמת מצרים ואת איכריה לפרעה, בישרה רעות. היה בהם משהו על-טבעי.

משבעים נפש, היו למאות ריבוא.  פריון שופע מעין זה כבר יצא - ועתיד היה לצאת עוד - משליטה. על יסוד הפחד הזה, אפשר היה לנהל דיאלוג עם העם. רודנים אינם מדברים עם בני עמם אלא בשעה שהם צריכים להם כדי שיפחדו. "וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּוֹ  הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.  הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ  פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ" ( שמות א', י'). מלך טוטליטרי איננו מדבר בלשון רבים . הוא לעולם אני. הוא נזהר מ Pluralis Majestatis המקובלת על המלכים האוטוקרטים. עכשיו, כשהוא זומם לרתום את העם לחרדות ולעשות אותם שותפים לפחד פטריוטי, מדבר השליט הכל יכול בלשון רבים. יש בה חנופה. 'הָבָה נִתְחַכְּמָה', אין מחיצות בין 'אתם' לבין 'אני' כשזה בא לחוכמת ההישרדות. 'אתם' ו'אני' מאוימים אנחנו במידה שווה על יד שונאינו, 'וְנִלְחַם-בָּנוּ', ב'אתם' וב'אני'. אין במשטרים טוטליטריים סולידריות בשיעור כזה בין השליט לבין האומה אלא בשעה שיש לגייס אותה לפחד עם השליט כדי להפוך להיות זרוע לטיהור המולדת מבפנים. 

אבל הרטוריקה הזאת עצמה אינה מספיקה. החרדה מפני היהודים לא הייתה רציונלית. ביחס למצרים האדירה, בני יעקב ויורשי יוסף לא היו יותר ממיעוט זניח. השליט לבדו היה רפה מלהפוך את הדמיוני –יהודים עולים עלינו-  לממשי. הוא היה זקוק לאינטלקטואלים. בכל המשטרים הטוטליטריים קמים אנשי רוח השמים נפשם בכפם להוקיע הזיות לאומניות ככוזבות כמסוכנות וכחוטאות ומחטיאות. אבל למרבה המבוכה, או הפליאה או פשוט הבושה, יש בעצם ההוויה הטוטליטארית משהו המעורר השתאות בקרב אינטלקטואלים אחרים. הם נמשכים אל ההזיה האוטופית ורואים בה גאולה. כל הרעות שבעולם, העוני, המלחמות, המגפות, באו לעולם במשטרים קונבנציונליים שלא הועילואו אף לא ניסו להועיל, עלו וירדו, והארץ בחרפתה לעולם עומדת. השליט המטיף לשינוי דרקוני, המבטיח כי הוא לא ישגיח בזוטות ולא יתרכך באידאות הומניטריות גוססות, מוצא מעריצים בקרב אינטלקטואלים. למלך פורץ גדר שאין מעכבים בידו במסע הבטחת גדולה וכבוד לאומה, יוסיפו האינטלקטואלים השבויים בקסמו - סופרים, משוררים. מוזיקאים פילוסופים - נופך של אידיאולוגיה ולגיטימציה מגובה במוסמכים ברוכי מוניטין. המשטר המפחד פחד מוות מכוהני זכויות האדם ולוויי קידוש החירות חובש אותם בבתי סוהר או במחנות הסגר  בטרם יספיקו לערער  באידיאות חתרניות את השיטה, ממית אותם אם לא ברחו, ומגלה אהבה שופעת לאלה מן האינטלקטואלים  שנשבו בקיסמו. הוא נותן להם מקום בראש בשדרת בעלי המוניטין וההשפעה על האומה. הוא מטפח את הערצת ההמונים בגיבורי הלאומניות  האינטלקטואליים עם השליט הסוטה, בפומבי גדול. הם מסיעים בידו לשכנע את העם שלבלתי רציונלי קמו נביאי הרציונל העליון, המזריקים לתוך הטירוף זריקות של היגיון קיומי צרוף.  

על כן, אך טבעי הוא כי המדרש (שמות רבא, פרשה א') מעיד " אמר ר' חייא אמר ר' סימאי: שלושה היו באותה עצה ("שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם",  "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ-וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה", "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר  כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן"  שלש הגזרות האלה כלולות בביטוי    'אותה עצה') - בלעם ויתרו ואיוב. בלעם שיעץ - נהרג. איוב ששתק - נדון בייסורין. יתרו שברח - זכו בניו וישבו בלשכת הגזית". 

למשתף הפעולה האולטימטיבי, בלעם, שלא רק 'היה באותה עצה ' אלא שגם אחרי שיצאו בני ישראל ממצרים נענה לקללם כשכיר נבואה, לא הייתה תקנה אלא  מיתה. במלחמת הנקם במדין נקמו העברים גם את נקמת הילדים שהושלכו ליאור, " וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב" (במדבר ל"א,ח'). 

איוב, הוא ה'נביא' השותק. האינטלקטואל שאיננו מגבה את אקטיבית את ההזיות הלאומניות של פרעה מאימת  האויב היהודי המדומיין, אבל אינו מוחה, ושתיקתו מתפרשת כהודיה, כהסכמה עם התועבה. מה עשה איוב המסתורי במצרים? מסורת תלמודית אומרת " משה כתב ספרו, ופרשת בלעם, ואיוב. מסייעא ליה לרבי לוי בר לחמא שאמר : איוב בימי משה היה" (בבא בתרא ט"ו, א'). יש מסורות הממקמות את איוב בימי יצחק אבינו, בימי משה, בימי מרגלים, ,בימי שפוט השופטים, בימי דוד, בימי מלכת שבא, בימי עולי בבל,  עד שכל ההשערות האלה נגמרות בחריצת דין  בהירה " איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה" ( שם). משל למה? משל למי ששתק,  משל לכל השותקים אל נוכח העוולות הגדולות בעולם, ונפרעים מהם בייסורים. 

'יתרו זכו בניו לשבת בלשכת הגזית', גם זאת על פי מסורת תלמודית  ( סנהדרין ק"ד א') שבשכר "וַיֹּאמֶר אֶל-בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ, לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת-הָאִישׁ, קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" (שמות ב',כ'). זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית". הבנות אכן קראו לאיש משה, " וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת-הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת-צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה" (שם כ'), ובניה של צפורה הם בני הקיני שעלו מעיר התמרים יריחו, והתערו ביהודה ולימים עלו מהם לגדולה חכמים שישבו בלשכת הגזית. יתרו שלא שיתף פעולה בעצה, שלא שתק, אך קם והרחיק עצמו עד למדבריות וכרת ברית עם אדון נביאי ישראל, פודה העברים ממלתעות תנין ההשמדה המצרית, היה גם היה, אבל עם שהיה - היה גם למשל לכל הנוטלים נפשם בכפם ובלבד שייבדלו עצמם ממלכות הרשע.

 הוא ידע  מה שיידע לימים יד ימינו של רבובספייר מהפכן הצרפתי, Saint-Just, כי במשטר רודני יש כלל האומר כי "מדינה אינה מדינה אלא אם כן היא משמידה השמדה טוטלית כל  מי שמתנגד לה בתוכה". הוא ברח. כי הוא התנגד לאותה עצה. הוא התנגד, ועל כן  היה מועמד לחיסול. פרעה חפץ ביקרו. הוא היה אחד מן האינטלקטואלים הנחוצים.  האיום היהודי על מצרים היה שקר. הפחד שמא יחבור לאויבים וילחם במצרי היה אמצאה. השליט היה זקוק לעם כדי לבצע את השמדת העברים. את 'נטרולם'. לבדו, עם יועציו וחרטומיו ,לא היה מועיל. המיילדות העבריות, אותן חישב להדהים באיומים עד שהן תהפוכנה לזרוע העברית המבצעת את מדיניות החיסול המצרית, היו אמיצות, לא עשו כדבריו. מעתה הוא פנה אל העם ופיתח מאמץ להפוך בעיניהם כל עובדה להשערה, וכל שקר לעובדה, וכל ערך ליחסי על פי תועלתו או אי תועלתו לעתידה של האומה. לשם כך הוא היה זקוק ל'נביאים', ל'כוהנים'. אחד יעץ. אחד שתק. אחד הוכיח את דביקותו בערכי יסוד והלך למדבר.

 לאותו מדבר הלך גם האיש משה, אחר שדינו כדין כל אדם הקם על מדינה טוטליטרית, היה למות ביד  מבקשי נפשו. מדין הייתה למעין משכן למורדים גולים.  יתרו הסתיר את משה עד שהעריכו השניים כי שעת הכושר לשוב ולהיאבק בגוף ובנפש על שחרור העברים המשועבדים הגיעה. משה יצא לבדו. יתרו נתן מחסה לציפורה בתו, אשת משה, אם בניו, והמתין לשמוע אם מרד העבדים הסתיים בפדות. בעיניו הייתה מלחמת השחרור הזאת  מעין התנגשות בין שתי מעצמות שמימיות. הוא היה כהן מדין. לא כהן פרעוני. לא כהן של אלוהי העברים. כאשר שמע שהנה עם יצא ממצרים אומר עליו הכתוב " וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ  כִּי-הוֹצִיא ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". (שמות י"ח, א'), לא מה שעשה אלוהים לפרעה, אלא מה שעשה למשה ולישראל. גורלו של פרעה היה משני בעיניו. פדות עם העבדים, הייתה הנס הגדול, המפגן של כוחו של האלוהים, אלוהי החירות! 

במפגש המרגש בין משה ובניו ואשתו  משתנים הדגשים, " וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה..." ( שם ח') . המפגן הגדול של כוחו של האלוהים הוא בכך שהוא היכה את פרעה. השליט שתמרן את עמו להאמין כי הוא עליון על כל העמים, ולשם כך עליו להשמיד כל מה שמאיים עליו מבפנים, הוא אויב האלוהים. אותו היכה אל עליון המנצח. אילולי היכה - היה אותו שליט פורה ראש ומדיח את חוקי הצדק האלוהי מן העולם. אמנם משה  גם סיפר לחותנו "... עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל  אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה'* (שם), אולם העיקר היה סיפור נפילת שליט הרשע. 

אך יתרו בשלו. בשרו נעשה חידגודין חידודין נוכח גדולת אלוהי ישראל. " וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל-הַטּוֹבָה אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל  אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם.  וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה  אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת-הָעָם מִתַּחַת יַד-מִצְרָיִם.  עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים  כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" ( שם ט'-י"א). חכמי ישראל היטיבו לראות את ההבדל בדגשים, אבל צידדו ביתרו וביקרו את משה.  " תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה' ".(סנהדרין צ"ד' א') משפט קשה הוא "גנאי למשה ולשישים ריבא". כל כך למה? משה ראה את עיקר הנס בתבוסתו של פרעה. יתרו את עיקר הנס - בהישרדות ישראל. משה ראה את מופע הצדק האלוהי בניצחון על מושלים ונתינים צייתנים הממליכים את אי הצדק  ואינם משגיחים בברואים בצלם. יתרו ראה את מופע הצדק האלוהי בכך שהוא מילט את הנרדף מיד רודפו. אולי צדק ממשה. רודן קם ונופל ובאורח בלתי נסלח אך גם בלתי נמנע, מסוגלת האנושות להצמיח מתוכה רודן אחר תחתיו, לעתים אחר זמן, לעתים אפילו בו בזמן. אבל עם שלא מילטו אותו בזמן, אין לו בעולם הזה קיום עוד בכל עתיד ,ואם הוא נמלט או ממלטים אותו , הוא  הוא המקיים את צלם אלוקי הצדק בעולם. אם ישראל שרד את גזירות העבדות והייסורים והשלכת הבנים ליאור, ןחיה, ויצא לחופשי, בכך הוא מעיד היפה בכל דור' יש אלוהי ישראל בעולם'.

חיבה יתירה נודעת לו ליתרו , כוהן מדין בעם ישראל. "שבעה שמות נקראו לו: יתר, יתרו, חובב, רעואל, חבר, פוטיאל, קני." כל שם ושם, היה בו משום ציון אהבה למעשיו של האיש, כגון חובב שהיה חביב למקום, או חבר שנעשה חבר למקום, אבל אף על פי שהוא נדע בשבעה שמותיו   "מתחלה לא היו קוראין לו אלא יתר, שנאמר (שמות ד', י"ח) "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל-יֶתֶר חֹתְנוֹ"  וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחת. וכן אתה מוצא באברהם, שמתחלה לא היו קוראין אותו אלא אברם, וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחת, ונקרא שמו אברהם... וכן אתה מוצא ביהושע, שמתחלה היו קוראין אותו הושע, וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחת ונקרא יהושע".(מכילתא דרבי ישמעאל -יתרו - מסכתא דעמלק- פרשה א'). המסורת המדרשית אינה אומרת על מה זכה כהן מדין לכבוד בו זכה אברהם וזכה יהושוע, אם על שהאכיל את משה לחם, אם על שהנחיל לישראל את יסודות המשפט המבוסס על "וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן", ועל  "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" ועל " וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת", ועל  " אִם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם" ( שם,כ'-כ"ג) , או אם על העובדה כי שימר את סגולותיו הנאורות מפני זיהומן ביד פרעה, ובמקום בו גדולים בשיעור קומתו או שיתפו פעולה, או שתקו,,הוא קם והלך למדבר, ומשם  ללשכת הגזית.

ערב שבת פרשת יתרו התשע"ח